שאלה
ההידור של מצות יד ריחיים של יד זה בשביל שיהיה יותר לשמה? או יש עוד סיבות?
תשובה
המקפידים לקנות רחיים של יד מקפידים כן מחמת שני טעמים א. לשמה ב. משום חשש חמץ עקב התחממות המכונה.
למעשה רוב הפוסקים כתבו שחשש לשמה לא נפסק לגבי טחינה אלא רק מדין שימור, ועוד שאם ישראל מפעיל את המכונה נחשב כלשמה, ובמקום שנעשה עם השגחה טובה אין חשש חימוץ, ומכונות לא מתחממות.
וכן דעת מרן הרב זצוק"ל.
מקורות
כתב בשאילתות דרב אחאי (פרשת צו שאילתא עו): "ולא נפיק ידי חובתיה אלא במצה דמינטר לה מחימוץ לשום מצה מכי נפלין מייא עליה והיכא דאמטינהו לחיטי גוי או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אינ' לשה לעיסה גוי חרש שוטה וקטן אף על גב דאפינהו ישראל בר דיעה ועביד לה שימור בשעת אפייה לא נפיק ידי חובתיה", משמע שיש שני דינים א. דין לשמה שהוא נוהג החל משעת הלישה, ואם לש גוי אין יוצא ידי חובה בליל הסדר, ב. ואם הגוי הביא את החיטים כך שלא היה בהם שימור מן מים לא יוצא בהם ידי חובה, כלומר לא מדין לשמה אלא מדין שימור, וראה לקמן שנחלקו בביאור הדברים רבותינו האחרונים.
וכתב הטור סי' ת"ס "אין עושין המצות ע"י עכו"ם חרש שוטה וקטן והכי איתא בשאלתות לשה עכו"ם לעיסה או חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אף על גב דאפייה ישראל בר דעת ועבד בה שימור בשעת אפייה לא נפיק בה ידי חובתו, וכ"כ רב כהן צדק לצאת ידי חובתו בליל ראשון אינו אלא במצה שאפאה ישראל לשם מצה דכתיב ושמרתם את המצות עד שיהא שימור לשם מצה ורב האי גאון כתב מצה שאפאה עכו"ם בפני ישראל ע"י שימור כתיקונה מותר לישראל לאוכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירין על עצמם כגאונים המחמירין ולשין בעצמם ואופין כההיא דאמרינן מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה לכן מצוה על כל אדם להשתדל בעשיית המצות ובאפייתן וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל היה משתדל בהן ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים בהן והיה מסייע בעריכתן", כלומר שכל הראשונים הנ"ל סוברים שדין של לשמה הוא רק משעת אפיה ואילך.
וכתב הב"י "הרב המגיד כתב בפרק ה' (ה"ט) בשם הרשב"א (שו"ת ח"א סי' כו, תקצג, ח"ג סי' רנט) אם לשה למצה של מצוה גוי או חרש שוטה וקטן אפילו אחרים עומדים על גביהם לא יצא וכ"כ הגהות מימוניות בפרק ו' (דפ' קושטא ה"א) בשם ראבי"ה (סי' תפ) ומשמע מדבריו שאם לש ישראל ואפאה גוי יצא וכדברי רבינו האי ובתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו, תקצג) מצאתי שנשאל על מצה שלשה חרש שוטה וקטן ונכרי והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין הגוי עושה אלא לדעת עצמו ולא על דעתם אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון דבפרק ב' דגיטין (כב:) תנן דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט ואוקימנא (כג.) בגדול עומד על גביהם ובפרק קמא דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין בשחיטה ואוקימנא כרבי נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה על גביהם לא מהניא. והתוספות (ד"ה מאן) תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד על גביהם ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע (יבמות קד:) דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן מה שאין כן בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו היו עומדים אחרים על גביהם ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתה ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאים בה. ומורי ה"ר יונה כתב דכל שאפשר על ידי שליח כגט ושחיטה כוונת העומד על גביו ככוונת העושה מעשה דהוה ליה כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה והוא הדין בשחיטה אילו היה גדול עומד על גביו אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח אף כוונת העומד על גביו לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו [יונה] מצה שלשה חרש שוטה וקטן בשאחרים עומדים על גביהם יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים על גביהם אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים על גביהם אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין על גביהם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפי זה אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והילכך אף בשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ: וזה לשון ארחות חיים (הל' חו"מ סי' קיו) לשה גוי וחרש שוטה וקטן אף על גב דאפייה ישראל לא יצא והר"ש והרי"ף והרמב"ן (חיד' פסחים מ.) כתבו שאין לחוש מי הלש והאופה וה"ר יצחק אבן גיאת (ח"ב עמ' צג) ורבינו האי כתבו מצה שנילושה על ידי גוי בפני ישראל מותר וחסידים מחמירים ולשים ואופין בעצמן עכ"ל. וכתב עוד שם (סי' קיט) טוב ללמד לנשים שתאמרנה כל אחת לחבירותיה כל מי שתגיע לידה מצה שלי בשגגה תהא שלה דאל"כ הויא מצה גזולה עכ"ל".
ופסק השו"ע בסעי' א' "אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן". והוסיף בסעי' ב' "הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להטפל הוא בעצמו במצוה".
וכתב הט"ז בס"ק א' "אין לשין כו'. נלע"ד דוקא לישה ואפיי' אסור ע"י עכו"ם דבעי' שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אף על פי שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשובות הרשב"א אבל הטחינה של החיטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עומד על גביו ואף על גב דכ' הטור בסי' תנ"ג בשם השאלתות דצריך שיהי' מנטרא מחימוץ מן כד נפל' מיא עלויה ואי נטרינהו לחטי' עכו"ם חש"ו לא נפיק ביה י"ח היינו מטעם חימוץ ממילא אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוין לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו".
וכתב האליה רבה ס"ק א' "לא ללוש. ולא לערוך וכו' (מהר"י ווייל סי' קצג). ואפילו לנקר המצה ראוי ליזהר (ט"ז סק"א). טחינה תליא בפלוגתא דש"ס סוף פרק כל שעה [פסחים לח ע"ב] וכמ"ש הרשב"א בתשו' [ח"א] סי' כ"ו, ודלא כט"ז, ודו"ק כי קצרתי. וכל זה בשל מצוה, אבל בשאר מצות אף דטוב ליזהר בהן ג"כ מ"מ אין להחמיר בקטנים וכיוצא. ועיין שיירי כנסת הגדולה בסי' (תס"א) [ת"ס הגהות ב"י אות ג]".
והביא בביאור הלכה ד"ה אין לשין פלוגתא זו וכתב "עיין בט"ז דדעתו דדוקא לישה ואפיה לא מהני עומד ע"ג אבל בטחינה לכו"ע מהני בישראל שעומד ורואה שלא נעשה בזה שום חשש חימוץ אבל דעת הא"ר כהב"ח דטחינה תליא בפלוגתא שהובא בסימן תנ"ג ס"ד דאם נימא דבעינן שימור לשמה משעת טחינה ממילא אין יכולין לעשות זה ג"כ ע"י חש"ו ונכרי ואפילו הישראל עומד ע"ג ואם נימא דשימור לשמה הוא מלישה ואילך מותר לנו לעשות טחינה ע"י נכרי וחש"ו וכן הסכים בספר מטה יהודה ומה דנקט המחבר לישה ואפיה מלתא דפסיקא נקט דזה אסור לכו"ע דאפילו מאן דמתיר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מודה ג"כ דמשעת לישה ואילך בעינן שימור לשמה דוקא ואסור ע"י עכו"ם וחש"ו וכן משמע בביאור הגר"א דהמחבר נקט פה דבר דלכו"ע אסור וסיים המטה יהודה דכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא ע"י ישראל בריחיים של יד [וה"ה בריחיים של מים] ולא ע"י ריחיים של עכו"ם של בהמות ואפילו ישראל עומד ע"ג וכן ראוי לנהוג ולהנהיג עכ"ל ומ"מ מנהג העולם כהיום פשוט כהט"ז להקל בטחינה ע"י עכו"ם שנותן החטים לתוך האפרכסת אפילו במצות שמורה אך הישראל עומד ורואה שלא יבוא לידי חשש חימוץ וכן הח"י והלכה ברורה והגר"ז העתיקו דבריו להלכה וכן משמע ברוקח סימן רע"ב ומ"מ מי שאפשר לו שכל תיקוני המצות שלו יהיה ע"י ישראל הרי זה משובח. והפמ"ג מפקפק ג"כ קצת על דברי הט"ז וסיים בדבריו ודאי אם אפשר יקצרו הישראלים לשמה וכל עשיה הן טחינה וכדומה הנזהרים במצות שמורה עכ"ל".
וכתב הכה"ח ס"ק ז' "שם אין לשין מצת מצוה וכו'. נראה דמיירי בחטין שנטחנו ע"י ישראל דאילו נטחנו ע"י עכו"ם חש"ו אפי' לשה ואפאה בר דעת אינו יוצא בה י"ח כדכתב הרא"ש בשם השאלתות והביאו הטור לעיל בסי' תנ"ג. ב"ח. ומשמע דאפי' ישראל עומד ע"ג לא מהני דומיא דלישה ואפייה אבל הט"ז סק"א כתב דוקא לישה ואפייה אסור ע"י עכו"ם דבעינן שימור לשם מצה ועכו"ם לא עושה אלא ע"ד עצמו אעפ"י שישראל עע"ג ומזהירו שיכוין לשם מצוה כמ"ש ב"י בשם תשו' הרשב"א אבל הטחינה של חטים אין איסור ע"י עכו"ם אם ישראל עע"ג וכתב וכן נוהגין בכל מקומות שאין שם רחיים של מים שטוחנים ברחיים של יד ע"י עכו"ם ואין בזה חשש אם ישראל עע"ג יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ב' ה"ב או' א' ר"ז בסי' תנ"ג או' ט"ז. ומיהו המט"י כתב מאי דמשמע מהש"ע דלא בעינן שימור לשם מצה אלא מלישה ואילך אבל לא בשעת טחינה והרקדה היינו משום דאזיל לטעמיה בסי' תנ"ג דמתיר ליקח קמח מן השוק אבל אליבא דהרי"ף דס"ל דבעינן שימור משעת קצירה הה"נ אם טחנה עכו"ם לא יצא י"ח וכתב וכן ראינו המדקדקים לעשות מצה שמורה שלא לטחון את החטים אלא בבית ע"י ישראל ברחיים של יד ולא ע"י רחיים של עכו"ם של בהמות ואפי' ישראל עע"ג וכתב שכ"ה מנהגם וכן ראוי לנהוג ולהנהיג יעו"ש. אמנם המחב"ר או' ג' כתב דברוב קהלות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ועם כל זה הטחינה הוא ע"י עכו"ם וכתב הטעם משום דהטחינה ע"י בהמות וכיוצא והגוי אינו עושה כ"א לתת חטים בכלי וכל זמן הטחינה הנה עומד הישראל ומכוין לשם מצוה וישראל העיקר ודעת העכו"ם בטל ולא משגחינן בדעתו כי אינו מתעסק בטחינה מיהו ברחיים של יד שהעכו"ם טוחן בידו כתב דיש להחמיר שלא לטחון בכה"ג ע"י עכו"ם כיון שהטחינה נטחנת מכח גברא דלא חזי יעוש"ב. ומיהו בזה"ז לא שמענו ולא ראינו מי שטוחן בריחיים של עכו"ם כי רבו הטוחנות של ישראל ורק אם ימצא באיזה מקומות רחוקים שלא נמצא של ישראל אז יש לסמוך על המתירים דהו"ל כשעת הדחק ורק שצריך לנקר הרחיים ולנקות כל כלי הטחינה והמקום שטוחנים בו כמ"ש לעיל סי' תנ"ג סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד ואם אפשר יש ליתן הישראל בידו החטים לתוך הרחיים ויאמר לשם מצת מצוה".
כלומר יוצא שבגוי טוחן ויהודי עומד על גביו נחלקו הפוסקים ואם הרחיים הבהמות טוחנות מותר, וה"ה לפ"ז במכונה
וכתב באור לציון פי"א שא' א "מצות שנעשו בעבודת יד מלישה ואילך, אף על פי שטחינת החיטים נעשתה על ידי מכונה, כשרות הן לכתחילה לאכילת מצה בליל פסח. ומכל מקום כדאי יותר לקחת מצות שנעשו בטחינת ריחיים של יד", וביאר בהערה שהטעם אינו מדין לשמה אלא "ואמנם יש שנהגו להחמיר לטחון את החיטים לפסח דוקא בריחים של יד, אולם מה שראינו שנהגו כן לא היה מחשש דין טחינה לשם מצת מצוה, אלא משום שהיו חששות של חמץ בריחיים מיכניות, שכן מרוב מהירות הריחיים היה המקום שם מתחמם ומזיע, והקמח היה נדבק ונעשה בצק, והיו שם הרבה שאלות של חמץ, ודנו הפוסקים אם נחשבת הזיעה מי פירות, ואם חיישינן לחימוץ, וכבר האריך בזה בשדי חמד אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סימן י' אות ג' ע"ש. וזו הסיבה של המחמירים לקחת ריחיים של יד. אבל לא היה טעמם מדין לשמה, שכן אף שיש אחרונים הסוברים שיש מקום להחמיר אף בטחינה שיהא לשם מצת מצוה, ולא מהני למחמירים בגדול עומד על חש"ו, וכמ"ש הב"ח בסימן ת"ס וכן כתב באליה רבה ובמטה יהודה שם. וראה בזה בבאה"ל שם ד"ה אין לשין, מכל מקום עיקר סיבת המחמירים שהיו מקפידים בריחיים של יד היה מחשש חמץ בריחיים של מכונה, וחששת לשמה לא היתה אלא כתוספת בעלמא. ועל כן למעשה אף שאפשר לקחת מצות שהטחינה נעשתה בריחיים של מכונה, מכל מקום טוב לקחת מריחיים של יד, וכמו שנתבאר. ולפחות מצה אחת יקח מריחיים של יד".
למעשה דעת מרן הרב שאין דין של לשמה בטחינה רק דין של שימור ובפרט שישראל עומד ומפעיל את המכונה, לכן לא צריך להחמיר ולקנות רחיים של יד.
מצות מכונה
על דברי המנ"ח (מצוה י) "ואנהרינהו לעיינין בעזה"י דהאמת כן הוא דהעושה מעשה צריך כוונה דהיינו שהוא ישמור לשמה ולא מהני כוונת אחר שיעמוד על גביו לשמור לשמה". כתב הגרצ"פ פרנק (מקראי קדש פסח ח"ב סימן ג): "הראני ח"ב שכן הוא במאירי פסחים דף נ ע"א שכתב ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו פירשוה בשל עכו"ם ובמים שלנו אלא שנילושה שלא בפנינו, אבל בצק שלהם לא, וגדולי המפרשים פירשוה אף בפנינו, וממשמר אמרו חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו. ולכאורה לפ"ז יש לומר גם במצות מכונה דאין מועיל מה שהאדם עומד ומשמר את המצה ומחשב לשם מצוה משום שאין אדם משמר מה שאינו בידו. אמנם יש לדקדק במה שאמרו "ביד חברו" והו"ל למימר "מה שאינו בידו" ולכן היה נראה שדוקא מה שביד חברו אמרו שאין אדם משמר, אבל מה שאינו ביד חברו שפיר נתפס הכוונה לשם מצת מצוה אע"פ שאינו בידו, ולפ"ז אין להשוות מצות מכונה ללישת עכו"ם וישראל עומד על גביו דהתם הוא ביד חברו שאין אדם משמר אבל במצות מכונה שאינו ביד חברו אלא שאינו בידו גרידא, י"ל דשפיר נתפס הכוונה של האדם העומד שם ומחשב לשם מצת מצוה".
וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' כ): "ועוד דנו איזה מגדולי הדור שלפנינו להחמיר במכונה דהוי כמצה העשויה ע"י עכו"ם וחש"ו ואסור לצאת בהם י"ח בפסח. ולא אאריך בזה באשר בזה העיקר לענ"ד כדברי המתירין דהא למכונה צריך ג"כ עסק בנ"א והם השומרים שתהא עשיית המצות לשמה. דהא בתורה אין כתוב גוף עשיית המצות רק שמירת המצות כדאיתא בפסחים (דף ל"ח)".
וכן החזו"א (או"ח סי' ו אות י) כתב שהכל אף במקום שצריך עשיה לשמה הולך אחר פעולת לשמה הראשונה שהחל ישראל: "ונראה דא"צ עבודת אדם אלא אפי' גמר קוף עבודתו ולא דמי לגט דבעינן כתיבה [וגם בנכרי פסול התם] וכן בטוית ציצית אי טוה ע"י דשקיל בדקא דמיא על מכונה שטוה סגי דכיון דכח ראשון הוי לשמה הו"ל אידך סתמא לשמה וא"צ כח אדם".
ובספר הליכות שלמה (פ"ז ה"י) כותב שהגרשז"א סבר שמצות מכונה כשרות לכתחילה לצאת בהן י"ח מצת מצוה.
וכתב באור לציון שם סעי' ו' "אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה במצות שנאפו על ידי מכונה חשמלית. ואף אם הלישה והעריכה היו ביד, והאפייה היתה בתנור או גריל שמופעלים על ידי חשמל, אין יוצאים במצות אלו. ורק אם זרם החשמל מופעל על ידי מצבר, או על ידי מפסק שרק לחיצה תמידית עליו מעבירה את הזרם, יוצאים ידי חובה במצות אלו. ומכל מקום אם אכל כזית אחד ממצה עבודת יד יצא בדיעבד ידי חובה אף ששאר המצות הן מאפיית מכונה. ומי שאין לו אלא כזית אחד עבודת יד, ישאירנו לאפיקומן, ויברך ברכת על אכילת מצה על כזית ממצה מכונה בתוספת חתיכה קטנה ממצה עבודת יד", וביאר בהערה "ואין לומר שכיון שישראל מפעיל את המכונה, נחשב הדבר כעשיית ישראל, שכבר נתבאר בספר אור לציון תשובות ח"ב פרק י"ח בבאורים לתשובה י"ג, שבזרם החשמל אין בא מכח האדם אלא רגע ראשון, אבל שאר הזרם עדיין לא היה כלל בעולם, ולא בא מכח האדם כלל, ואין זה מעשיו, ע"ש. וכן נתבאר שם בפרק ל"ו בבאורים לתשובה ט"ז, שמשום כך אין חיוב מלאכת מבשל בשבת בזרם החשמל, כיון שלא נתבשל מכוחו, ע"ש. וכבר נתבאר בספר אור לציון תשובות ח"א חאו"ח סימן ב' שדבר הצריך לשמה לא מהני עשייתו ע"י מכונה, ודלא כהחזו"א או"ח סימן ו' שהקיל בזה, ע"ש באורך. וכיון שלדעת מרן בעינן במצה עשייה לשמה, וכאן כל תהליך אפיית המצות נעשה מאליו שלא ע"י כח אדם, אי אפשר לצאת במצות אלו ידי חובת אכילת מצה לדעת מרן".
כתב מרן הרב ""מצת מכונה" – יש אומרים שהיא חמץ גמור, ויש אומרים שאינה חמץ רק שהיא "שלא לשמה" ולכן מותרת רק לשאר ימי החג אך לא למצות מצווה בלילה ראשון. ויש אומרים שאין בה שום חשש חמץ ואדרבה כשרה למהדרין אף למצת מצווה. ואנו נוהגים כדעה אמצעית. ובמיוחד היום אין חשש חמץ במצות מכונה כיון שבמכונות של היום עושים מצות ביתר הידור והקפדה וזהירות מהחמצה. הרוצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מצות מכונה בפסח, יקפיד לומר שעושה כן בלי נדר. גם המקפיד שלא לאכול מצות מכונה, אין כלי חבירו האוכל ממנה נאסרים עליו, ואל ירבה מחלוקת בישראל".
העולה
המקפידים לקנות רחיים של יד מקפידים כן מחמת שני טעמים א. לשמה ב. משום חשש חמץ עקב התחממות המכונה.
למעשה רוב הפוסקים כתבו שחשש לשמה לא נפסק לגבי טחינה אלא רק מדין שימור, ועוד שאם ישראל מפעיל את המכונה נחשב כלשמה, ובמקום שנעשה עם השגחה טובה אין חשש חימוץ, ומכונות לא מתחממות.
וכן דעת מרן הרב זצוק"ל.