שאלה
בהמשך לשאלתי אודות בן לאבא גוי וברית המילה, ויישר כוח על התשובה. מי יברך שהחיינו?
תשובה
אין לברך שהחיינו בברית.
וטוב שהאמא או הסבא יחדשו בגד בברית, ויברכו עליו שהחיינו ויכוונו על לידת הילד.
מקורות
כתב הרמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכה י: אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו".
וכך כתב הטור ביו"ד סי' רס"ה "כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ומילה ובעל העיטור כתב שאין לו לברך", וביאר הב"י "כתב הרמב"ם שאבי הבן מברך שהחיינו על כל מילה ומילה. בסוף הלכות מילה (פ"ג ה"ג) כתב אבי הבן מברך שהחיינו וגם בסוף הלכות ברכות (פי"א ה"ט) כתב וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך עליהם בשעת עשייתם שהחיינו. והגהות מיימון כתבו בסוף הלכות מילה (פ"ג אות ד) אין אנו נוהגין כן ויש מפרשים הטעם משום צערא דינוקא ואין נראה לרבינו שמחה… והרוקח (סי' קח שעא) כתב מה שאין מברכין שהחיינו זהו משום שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל עד שלשים יום (עיין שבת קלה:) עכ"ל ההגהות. ורבינו ירוחם (שם יג סוף ע"ג) כתב דל"נ טעם הרוקח דאזלינן בתר רובא ובשם התוספות (בכורות מט. ד"ה לאחר) כתב דטעמא משום דאע"ג דבפדיון הבן תקנו לברך שהחיינו (פסחים קכא:) דלא שכיח אבל מילה דשכיח לא. וטעם צערא דינוקא דחאו הרשב"א בתשובה (ח"א ס"ס רמה) וכתב דלא אמרו כן (כתובות ח.) אלא לענין שהשמחה במעונו אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ואף על פי שמתערב עמה צער שהרי אפילו מת אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו (עי' ברכות נט:): וכתב עוד הרשב"א בתשובה [ח"א סימן קס"ו] דע שבכל הארצות האלו לא ראינו מעולם מי שבירך שהחיינו בשעת מילה ואפילו לאחד מהגדולים אשר בארץ הזאת לא ראיתי כן אבל מי שמברך אין לחוש לשמא לא כלו חדשיו דכל שגמרו סימניו ושערו וצפרניו אין חוששין וסומכין על סימנים אלו למולו בשבת החמורה כ"ש לענין ברכה עכ"ל. ובתשובה אחרת (ח"א) [סימן רמ"ה] כתב כל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו בין שנולדו לו בנים בין לא נולדו דהא קיימא לן כלישנא בתרא דרבי יוחנן דאמר בפרק הרואה (ברכות ס.) בין קנה אחרים בין לא קנה מברך זמן אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ ושמא עשו רשות כקרא חדתא דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדים אין מברכים שהחיינו בחובה וכדאמרינן בס"פ בכל מערבין (עירובין מ:) גבי זמן דראש השנה ויום הכפורים ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאמרו אני (דוחה) [נוהג] כן ואף על פי שאין זה מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו זמן ושמא אף על מצוה ממצות התורה כפדיון הבן אמרו עד כאן לשונו. ובכל ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה נוהגים לומר שהחיינו לפי שהם סומכים בהוראותיהם על פי הרמב"ם ז"ל".
ואם אין אבי הבן שם כתב הב"י "וראבי"ה (מסכת שבת סי' רפט) כתב שהמל בנו בעצמו מברך שהחיינו משום שעושה המצוה המוטלת עליו העיקר [בדק הבית] ובא"ח כתוב בשם הרמ"ה שנראים הדברים שלא אמר הרמב"ם שמברך שהחיינו אלא בזמן שמל אותו אביו על ידי עצמו דוגמא דפדיון הבן אבל בזמן שמל אותו אחר אין אבי הבן מברך שהחיינו עכ"ל ואין נראה כן מפשט דברי הרמב"ם אלא אפילו כשמל אותו אחר מברך אבי הבן שהחיינו".
וכתב השו"ע סעי' ז' "כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו (ע"פ מהרי"ל)".
וכתב במאמ"ר סי' תקפ"ה ס"א שכתב "ומטעם זה נ"ל במכל שכן שאם אדם מל בן חברו ואין האב בעיר אין לו לברך שהחיינו לא הוא ולא אחר, בין לטעם שכתב מרן ז"ל בב"י בין לטעם שכתבנו אנחנו עפ"י דבריו שבכס"מ, דהא מילה הוי מצוה שיש בה מעשה ואין האב עומד שם לומר דשומע כעונה, ובפרט במילה נראה שאין לברך שכמעט רוב הפוסקים ז"ל ס"ל דאין לברך שהחיינו כלל וכלל, ונהי דאנן נהגינן לברך אותה עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל כדאיתא ביו"ד סי' רס"ה מ"מ נראה פשוט דבכהאי גוונא אין לברך אותה. ואפילו אי הויא ברכת שהחיינו חיוב לכו"ע היה נ"ל ברור דבכה"ג אין לברכה מן הטעמים שכתבנו ודלא כמי שהורה לברך. ואחר ימים ושנים בא מעשה לידי והורתי שלא יברכו ברכת שהחיינו רק ברכת להכניסו שיכול הסנדק או אחר לברכה כדאיתא ביו"ד שם ועיין ס"ק שאח"ז וכו'."
ובביאור הגר"א כתב ס"ק לה "ולהרמב"ם כו'. כ"פ בפ"ג דמילה וטעמא שאף שאחר מל הוא שלוחו ומוציאו י"ח ולכן מברך שהחיינו וכמ"ש כ"מ בפי"א מה' ברכות הלכה י' בשם הרמ"ך וכמ"ש בא"ח סי' תקפ"ה ס"ב בהג"ה ועמש"ש ואף שמוטלת על כל ישראל כמ"ש בפ"ק דקדושין מ"מ עליו מיוחדת יתר על מצות כל ישראל כמ"ש הרמב"ם שם ואבי הבן מברך אקב"ו להכניסו כו' שמצוה על האב למול את הבן יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין ברכה זו ויש מי שהורה שיברך אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן וע"ל ס"א בהג"ה ודברי הרמב"ם נכונים דודאי אף שעושה אחר הוא כאלו עשה בעצמו ממ"ש בשבת קל"ג א' ואי איכא אחר כו' דארשב"ל כו' ואם איתא הא ודאי עליו המצוה מיוחדת כמ"ש האב כו' וגם סברת התוס' אינה נכונה מ"ש דליכא שמחה הא אפי' שהשמחה במעונו ס"ד בפ"ק דכתובות (ח' א') לברוכי אי לאו משום כו' וכאן ל"ל כמ"ש ה"ר שמחה והגמ"ר כנ"ל (בליקוט שבס"ק ל"ו דהא במת אביו כו') וגם תי' ה"ר שמחה משום דג' שותפין דהיא אינה מצווה על המילה כמ"ש בפ"ק דקדושין והשמחה כאן על המצוה דלא כמש"ש ועוד באמת יברך הטוב והמטיב (ע"כ)", וא"כ י"ל דהכא שאין אב שוב אין שלוחו של אדם.
ולכן לא יברכו שהחיינו בברית
אמנם בעת הלידה כתב השו"ע סי' רכ"ג סעי' א' "ילדה אשתו זכר, מברך: הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן. הגה: ואם מתה אשתו בלידתה, מברך: שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני; וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו (כן נראה לי ליישב הרשב"א סימן רמ"ה); ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות", וכתב המשנ"ב ס"ק ז' "בברכה זו – פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר", אמנם כדברי הרמ"T כתב ערוך השולחן סעי' ב'.
ולמעשה כתב הבא"ח שנה ראשונה פרשת ראה סעיף ח לא כך, וז"ל אף על פי שאמרו חז"ל ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב, לא נהגו העולם לברך ברכה זו, ורק נהגו שהאב יברך שהחיינו בשעת המילה, ואם לא נמצא האב ומלו אותו הקרובים אין מברכים, מיהו י"א כשיבא אבי הבן אח"כ יברך שהחיינו כשרואה התינוק דאז שמח בראייתו, ויש חולקין בזה, לכן במקום שנהגו לברך יברכו, ובמקום שאין מנהג ידוע וברור בזה לא יברכו משום דק"ל סב"ל, אלא ישתדל לברך על בגד חדש או פרי חדש בעת שרואה התינוק ויכוין עליו ג"כ, ובעת שדרשתי דבר זה בציבור נמצא שם מורי הרב ז"ל והעיד על עט"ר הרה"ג מו"ר זקיני רבינו משה חיים זלה"ה שראה לאבי הבן אחד שהיה בעיר אחרת בשעת המילה ובא אח"כ, וא"ל שיברך שהחיינו כמ"ש ערך לחם והלכות קטנות ודעמייהו, ומעדות זו אנחנו למידין דמנהג עירנו מזמן קדמון לברך, דעל כן הורה הרב מו"ז זלה"ה לאותו האיש לברך אף על גב דידע שיש בד"ז פלוגתא".
וכן כתב הכה"ח ס"ק ו' "שם מברך הטוב וכו'. וכתב החס"ל אות ד' דאין נוהגין לברך רק שהחיינו בשעת המילה. או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך מברך אבי הבן שהחיינו עכ"ל וכ"כ היפ"ל אות א' ומיהו מ"ש דאין נוהגין לברך הוא ע"פ מ"ש מור"ם ז"ל בסוף סעיף זה שרבים מקילים באלו הברכות. ומ"ש רק שהחיינו בשעת המילה הוא ע"פ מ"ש בש"ע יו"ד סימן רס"ה ס"ז דיש נוהגין לברך שהחיינו בשעת המילה יעו"ש ור"ל דבברכת שהחיינו שעל המילה יכוין לפטור בה גם שהחיינו שעל הולד. ומ"ש או בשעה שבא אבי הבן מן הדרך מברך שהחיינו הוא ע"פ מ"ש לעיל סוף אות א' בשם הלק"ט אבל לפי מ"ש מור"ם ז"ל שנהגו להקל בברכה זו נראה דגם בבא מן הדרך אין ראוי לברך אלא במקום שנהגו לברך. וכן כתב בן א"ח ז"ל פ' ראה אות ח' דאם לא היה אבי הבן בשעת המילה ובא אח"כ מן הדרך אין לברך שהחיינו אלא א"כ ברור לו שבאותו מקום נוהגין לברך אבל אם אין המנהג ברור יברך על פרי חדש או על מלבוש ויכוין לפטור שהיינו של הולד יעו"ש. ונראה כי כן יש לעשות בנולד בן לבנו או לבתו לפטור אותו בפרי חדש או במלבוש חדש"/
העולה
אין לברך שהחיינו בברית.
וטוב שאמא או הסבא יחדשו בגד בברית, ויברכו עליו שהחיינו ויכוונו על לידת הילד.