שאלה

אדם שנטל ידיו שחרית ולא בירך על נטילת ידיים ונזכר אחר תפילתו האם יכול לברך?

או שמא עבר זמנו בטל קורבנו.

תשובה

א. מנהג בני ספרד שהנוטל ידיו שחרית לכתחילה יברך מיד אחר הטילה קודם הניגוב, ואם לא בירך אז יברך אחר הניגוב. ומנהג בני אשכנז לברך אותה עם שאר ברכות השחר בבית הכנסת ובתנאי שילך מיד אח"כ לבית הכנסת ולא יתמהמה אפילו בלימוד תורה בביתו.
ב. שכח אדם ולא בירך על נטילת ידים ונזכר לאחר תפילת שמונה עשרה, שוב אינו יכול לברך, אלא ישמע מאחר שלא ברך ויכוין לצאת ידי חובה.

מקורות

בתשובה לשאלתו באדם שנטל ידיו שחרית ולא בירך על נטילת ידים ונזכר אחר תפילתו האם יכול לברך או שמא עבר זמנו בטל קורבנו.
תשובה:
ז"ל הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות ברכות הלכה ב'): כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לקריאת שמע בין לתפלה, מברך "תחלה" אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומבואר, דיש לברך תחלה. ולא אחר הנטילה. וכן כתב עוד בתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן קד), אודות השאלה, במה שנהגו בדמשק ובכמה מדינות בערי המזרח, שהשליח צבור פותח ברכות השחר בבית הכנסת בברכת על נטילת ידים, אם אין בזה משום ברכה לבטלה, דקיימא לן כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, והשיב, בודאי שברכה לבטלה היא בלי ספק, ואף על פי שכבר נהגו כן יש לבטל מנהגם, כי אין מנהג בדבר איסור (ראש השנה טו ב). ע"כ. וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם בתשובה (סימן פב), שברכת על נטילת ידים בבהכ"נ, ברכה לבטלה היא על כל פנים, כי נטילת ידים לק"ש ותפלה היא מצוה מדבריהם, והברכה עליה חובה כברכת נר חנוכה ומקרא מגילה, וכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ואחר שנעשית המצוה אין טעם לברכה דמאי דהוה הוה, וכשם שאסור לברך להדליק נר חנוכה אחר שהדליק, כך אסור לברך על נטילת ידים לאחר המצוה. ע"ש. וכן דעת הגאונים, וכמ"ש בתשובות הגאונים (ליק, סימן צא). וכ"כ באור זרוע (סימן עט) בשם ספר המקצועות, ושכן דעת רבינו חננאל. ע"ש. (וראה עוד בתשו' הגאונים שערי תשובה סימן קצו. ודו"ק א). ומבואר מתוך דבריו דאין חילוק כלל בין נטילת ידים של בוקר לבין שאר הנטילות, ובכולן אמרינן דחשיבי כחלק מברכת המצות שמברך עליהם ועובר לעשייתן.
אולם בחידושי מהר"ם חלאוה (פסחים ז ב) כתב, שברכות השחר שאומרים בכל יום ברכות השבח הן, שנתקנו על מנהגו של עולם בין אם שמע קול התרנגול בין אם לא שמע וכו', וכן המנהג. ואפילו ברכת על נטילת ידים פותחים בה בבית הכנסת, שעשאוה כשאר ברכות השחר וכו', לפי שהוא עתה כבריה חדשה שיצא לאויר העולם, ולכן מברך על כל מעשה האדם ואפילו לא הוצרך הוא אליהן. ע"כ.
גם בחידושי הריטב"א (נמוק"י פסחים מו א) כתב: ואף על פי שמאחר ברכת אשר יצר [עד שיעור פרסה] אין בכך כלום וכו', וכן ברכת על נטילת ידים, ואף על פי שהיא ברכת המצוה, לא קבעו בה תכיפה, כיון שאי אפשר קודם נטילת ידים. ע"כ.
ולפי זה י"ל שהרמב"ם לשיטתו בהלכות תפלה (בפ"ז ה"ט) שכתב: נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות השחר בבית הכנסת, בין נתחייבו בהן בין לא נתחייבו בהן, וטעות הוא, כי אין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה. ע"כ. וכתב בכסף משנה שם, ואין ראוי לעשות כן, היינו לברך את הברכות הנ"ל אחר זמן עשייתן. ע"ש. ולפי זה מובן אמאי סבירא ליה להרמב"ם שאין לברך על הנטילה אלא בסמוך לנטילה, ולא בבית הכנסת. והיוצא מזה שלפי מה שנהגו העולם לברך כל ברכות השחר אף על פי שלא נתחייבו בהן, וכמ"ש הרמ"א (סימן מו ס"ז) והאחרונים שם, י"ל שגם ברכת על נטילת ידים שוה לשאר ברכות השחר, וכמ"ש מהר"ם חלאוה הנ"ל.
ובספר תשב"ץ (סימן ריז) כתב שמהר"ם מרוטנבורג לא היה מברך על נטילת ידים כשנטל ידיו שחרית אלא עד בואו לבהכ"נ. וכ' על זה רבינו פרץ בהגהותיו, זהו מנהג אשכנז שאומרים כל ברכות השחר בבהכ"נ אבל אנו שמתחילים בברוך שאמר, מברכים על נטילת ידים בשעת הנטילה. ע"כ. וכן כתבו כל זה בארחות חיים (הל' מאה ברכות אות טז). והכל בו (סימן ב). וכן פסק הטור (בסימן ו). איברא דאכתי לא איפרק מחולשא, דהא אף האר"י בשער הכוונות (דף א ע"ג) שהסכים שיש לברך כל ברכות השחר אפילו לא נתחייב בהן, שעל מנהגו של עולם נתקנו, סיים, חוץ מברכת על נטילת ידים ואשר יצר שאין לברך אלא אם כן נתחייב בהן. נמצא שיש חילוק בזה בין ברכת על נטילת ידים לשאר ברכות השחר. וכן מנהגינו בלילי שבועות והושענא רבה שנשארים ערים כל הלילה שאין מברכים על נטילת ידים בשעת הנטילה שחרית. וכמ"ש הרמ"א בסימן ד' סעיף יג. וכ"כ בברכי יוסף (סימן מו) ושאר אחרונים. לפיכך נראה שיותר נכון לברך על נטילת ידים קודם הניגוב. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן רכב). ושכן המנהג. אכן ראיתי בחידושי רבינו דוד בונפיד (פסחים ז: סוף עמוד מט) שאחר שכתב ג"כ שברכות השחר ברכות השבח הן למנהגו של עולם, סיים, אבל מה שנהגו לברך על נטילת ידים בבית הכנסת, הוא תמוה, שהרי היא ברכה שעל המצוה. ואף על פי שי"ל שהיא כברכת הטבילה שמברכים אותה אחר כך, משום דאכתי גברא לא חזי, והכי נמי שידיו מטונפות פסולות הן לברכה, מכל מקום מיד עם סילוק ידיו צריך הוא לברך, ולא לאחר כל כך עד בואו לבהכ"נ, ואולי כל שמברך אחר עשיית המצוה לא נתנו חכמים בו שיעור, וכ"ש זה שקבעו לו זמן לברך בבהכ"נ עם הצבור אין מוחין בידו. ע"כ. ועיין עוד בתוס' פסחים (ז ב), ובמאירי שם. ובשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן א). ע"ש. ויש לצרף לזה מ"ש החיד"א במחזיק ברכה (ר"ס ד) בשם מהר"ם ניגרין, שאין רוח רעה סרה בנטילת ידים שחרית אלא עד לאחר הניגוב. וכתב ע"ז, ולפ"ז אין לברך על נטילת ידים אלא עד שינגב ידיו, ודלא כמ"ש כנה"ג בשם סדר היום שיברך קודם הניגוב. ע"כ. וכן פסק הגאון ר' חיים פלאג'י בכף החיים (סימן ח אות ו). וכ"כ החסד לאלפים והזכור לאברהם. וכתב מהר"א מני בזכרונות אליהו (מערכת נ אות א), וכן בתשובה שהובאה בס' יין הטוב (סימן י), שכן מנהג רוב העולם, ובמקום מנהג אין לומר ספק ברכות להקל. אלא שהוא ז"ל נהג לברך קודם הניגוב. וכן פסק בבן איש חי (פר' תולדות אות ה) לברך קודם הניגוב, שהרו"ר סרה מיד עם שפיכת המים ג' פעמים בסירוגין, שכן דעת האר"י ז"ל. ושכן מפורש בסידור הרש"ש. וכן אנו נוהגים.
ומבואר דיש כמה שיטות מתי מברכים ברכת על נטילת ידים, א. קודם הניגוב, וכן דעת הבן איש חי משום שאחר הנטילה סרה הרוח רעה וממילא הוי עובר לעשייתן ב. דעת החיד"א ועוד, שמברכים אחר הניגוב דאז סרה הרוח רעה לשיטתם ג. הוא מנהג בני אשכנז כמבואר בשלחן ערוך סימן ו סעיף ב, שנהגו לאמרו כסדר ברכות השחר בבית הכנסת [וזאת למודעי שכבר כתב המשנה ברורה סימן ו בשם הפוסקים שזאת בתנאי שמיד אחר הנטילה הוא ילך לבית הכנסת, אמנם אם יתעכב ויעסוק בדברים בטלים וכדו' ודאי שיש לברך מיד אחר הנטילה.] משום הטעמים שהזכרנו לעיל. אמנם כל זה אמור שהוא עדיין לא התפלל אבל אם התפלל (ותפילה מקרי תפילת שמונה עשרה ומבואר באשי ישראל לגר"ח קנייבסקי שאפילו אם נזכר קודם חזרת הש"ץ חשיב אחר תפילה.) כתב בחיי אדם כלל ז, והעתיקו המשנה ברורה סימן ד ס"ק א שאליבא דכו"ע לא יוכל לברך, והטעם לדבר הוא שהרי מבואר בראשונים שני טעמים לנטילת ידים והביאם הבית יוסף סימן ד, הרא"ש כתב לפי שידים של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, לזה תקנו חז"ל ברכה על הנטילה לקריאת שמע ולתפילה, והרשב"א כתב לפי שבשחר אחר השינה אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שמברכין כל בוקר לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו, וא"כ יוצא שלפי שני הטעמים הללו לא שייך לברך אחר התפילה דכל עניינם הוא קודם התפילה. [אמנם המעיין בדברי החיי אדם בכלל ז שפיר יחזה שפלפל לומר אליבא דהרא"ש שיש לו תשלומין במנחה ויוכל ליטול ידיו ולברך, דמה לי שחרית ומה לי מנחה. ופסק כן להלכה בכלל ח, אמנם המשנ"ב השמיטו להלכה מהטעם שחוששין לשתי השיטות לחומרא.]
המורם מהאמור:
א. מנהג בני ספרד שהנוטל ידיו שחרית לכתחילה יברך מיד אחר הטילה קודם הניגוב, ואם לא בירך אז יברך אחר הניגוב. ומנהג בני אשכנז לברך אותה עם שאר ברכות השחר בבית הכנסת ובתנאי שילך מיד אח"כ לבית הכנסת ולא יתמהמה אפילו בלימוד תורה בביתו.
ב. שכח אדם ולא בירך על נטילת ידים ונזכר לאחר תפילת שמונה עשרה, שוב אינו יכול לברך, אלא ישמע מאחר שלא ברך ויכוין לצאת ידי חובה.