שאלה
מה מברכים על לחם "באן" שהוא לחם הנעשה ע"י הדי חום?
תשובה
ברכת לחם הבאן היא מזונות ועל המחיה, כדין כל עיסה שמתבשלת בקדירה על ידי משקין, אמנם ירא שמים יאכלנה בתוך סעודה של לחם גמור, לצאת ידי החולקים בדבר כמבואר, וכן לא יאכל ממנה לכתחילה יותר מכדי שיעור של קביעות סעודה, שהוא משלוש ביצים ומעלה (לערך 162 גרם) ואם בדיעבד קבע עליה סעודה, יברך מספק ברכת מעין שלוש. וה' יאיר עיננו במאור תורתו.
מקורות
בראשית דברי יש להבין תחילה לכל, איך וכיצד תהליך עשיית אותו הלחם שדרך אפייתו חודשה בשנים האחרונות ממש, וכתבתי את אשר עלתה בחכתי והוא כדלהלן: לוקחים קמח ומים ומעט שמן וע"י כך נוצר עיסה רגילה, אלא שלאחר מכן שמים קדירה עם מים תחת האש ובתוך הקדירה עצמה או שמחולקת לשתים, או ששמים קדירה מחוררת בחורים קטנים על גבי הסיר באופן שעומדת באויר הקדירה, וכתוצאה מהחום שהמים מתחממים מהאש שתחתיה "הד יעלה מן הארץ" דהיינו שעולים הדים מהמים ואופים את הבצק שמונח למעלה, ובכך יוצא מכך לחם כצורת ודפוס לחם רגיל הנאפה בתנור בטעמו ובצורתו.
אחר הדברים האלה יש להתייחס לשתי נקודות שאפשר שבהם מונח פתרון השאלה, א. האם יש הבדל לדינא בין פת העשויה בדרך בישול במים לבין פת העשויה כדרך אפיה בתנור. ב. דגם אם תמצי לומר דיש הבדל האם הפת המדוברת בנידון דידן דינה כאפיה או כבישול, ובס"ד נענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א.
בפרק כל שעה (פסחים לז.) גרסינן תנן התם (חלה פ"א מ"ד) הדובשנין והסופגנין ואסקריטין וחלת המסרת פטורים מן החלה, אמר ריש לקיש הללו מעשה אילפס הן, ורבי יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה, ואמרינן התם דבהרתיח ולבסוף הדביק כולי עלמא לא פליגי דחייב בחלה דנהמא הוא כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח, ריש לקיש סבר כמעשה חמה הן ופטורים ורבי יוחנן סבר כמעשה אילפס הן לא שנא הרתיח ולבסוף הדביק, לא שנא הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה. וכתב הרא"ש (שם סי' טו) שרבינו חננאל פסק כריש לקיש, אבל הוא ז"ל נראה לו דהלכה כרבי יוחנן וכן פסק בשאילתות (פר' צו שאילתא עז) וכן פסקו התוספות (שם: ד"ה דכו"ע), וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות חלה (הי"ב). והרי"ף (יא:) כתב שתי הסברות בפרק כל שעה ולא הכריע, ומכל מקום נראה שדעתו נוטה לפסוק כרבי יוחנן וכן כתב הטור (יור"ד סי' שכט) שהרי"ף פסק כרבי יוחנן. והכי נקטינן. וכתבו התוספות (שם) בשם ר"י דעל ידי משקה מודה רבי יוחנן דמעשה אילפס פטורין ואין מברכין עליהם המוציא כדמוכח בירושלמי דחלה פרק קמא (ה"ה), אמר רבי יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו המוציא ריש לקיש אמר אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא, אמר רבי יוחנן ובלבד ע"י משקין כלומר בהא מודינא לך. וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן (ד"ה הילכך) וכן כתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כו: ד"ה לחם). ומיהו בהגהות (מיימוניות דפוס קושטא) פרק ג' מהלכות ברכות כתוב בשם סמ"ק (סי' קנא קב.), תחלתו סופגנין היינו שבלילתו רכה וסופו עיסה שאפאו בתנור או בכירה או במחבת של ברזל חייבים בחלה ובברכת המוציא כרבי יוחנן דאמר מעשה אלפס חייבין, ואף על גב שסכין אותם מעט שמן, משהו בעלמא הוא שלא תשרף העיסה, וכתבו עוד התוספות בפרק כל שעה (שם) אומר רבינו תם דדוקא בבלילתו רכה פליגי, דרבי יוחנן סבר אפייתו באילפס עושהו לחם וחייב בחלה וריש לקיש סבר אין עושהו לחם ופטור, אבל בלילתו עבה כולי עלמא מודו דחייב בחלה אפילו על ידי משקה דהא חיוב בחלה הוי משעת גלגול כדמוכח בכמה דוכתי, וכן משמע מדתנן במסכת חלה (פ"א מ"ה) תחלתו סופגנין וסופו עיסה תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה, ונראה לרבינו תם דהכי נמי מברכים עליו המוציא, ומביא ראיה ממנחות (עה:), ומפרק כיצד מברכין (לז:) דאמרינן היה עומד ומקריב מנחה בירושלים אומר שהחיינו, נטלו לאכלו אומר המוציא, וקא פסיק ותני כל המנחות אפילו מנחת מחבת ומרחשת אף על פי שמטוגנת בשמן, ואין סברא לחלק בין מים לשמן, אבל על וירמיזיליו"ש שקורים אליטריא"ה היה אומר רבינו תם שאין מברכין המוציא שאין בהם תוריתא דנהמא אף על פי שנתחייבה עיסתה בחלה, ובפרק כיצד מברכין סיימו בה דמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ודברים אלו כתבום הרא"ש (שם סי' טז), והר"ן (שם), והמרדכי שם (סי' תקצב) בשם רבינו תם, והגהות בפ"ג מהלכות ברכות (אות ג) בשם סמ"ג (עשין כז קיא ע"ג) וסמ"ק (שם) וגם ה"ר יונה כתב דברים אלו בפרק כיצד מברכין (שם). והנה רבינו שמשון בפרק קמא דמסכת חלה (שם) כתב וזה לשונו, ומשמע נמי דברכת המוציא תלויה בחלה וכל דבר שבלילתו קשה אפילו בשלו במשקין, היינו תחלתו עיסה וסופו סופגנין ומברך עליו המוציא וטעון נטילת ידים וברכת המזון, וכן תחלת בלילתו רכה וסופו על ידי האור בלא משקה עד שתהיה בלילתו רכה וסופו באור על ידי משקה, אלא שאחר כך כתב דמדאמרינן בפרק כיצד מברכין (שם) גבי לחם העשוי לכותח, משמע שהלש עיסה גמורה ודעתו לבשלה במים, או לטגנה בשמן פטורה מן החלה, והא דאמרינן בפרק כיצד מברכין דהאוכל מנחה מברך המוציא לאו במנחת מחבת ומרחשת איירי דמטוגנת בשמן ובטלה מתורת לחם, אלא בדסולת או במאפה תנור, אי נמי בכל המנחות ושמנן מועט ואין בו כדי לבטלו, וכן כתב הר"ן בפרק כל שעה (יא. ד"ה אבל) בשם הרמב"ן (הל' חלה כו:), דכי תנן תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו שעשאה מתחלה על דעת לחם דבכי האי גונא הוא דמיחייבא בגלגול, ואף על פי שנמלך לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה, אבל כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אף על פי שבלילתה קשה ואיכא גלגול לא מיחייבי. וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו (הי"ב) מהלכות חלה. מיהו רבינו שמשון כתב בפרק קמא דחלה בשם הירושלמי (חלה פ"א ה"ד), שאפילו כשעושה אותה על דעת לבשלה, אם נטל מן העיסה מעט לאפותה באור חייבת כל העיסה בחלה, דחיישינן שמא תמלך ליקח כשיעור חלה, וכן כתב הרא"ש בפרק כל שעה (שם), ובהלכות חלה (סי' ב), ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמה ע"ד) כתב, שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שאפילו בלילתו עבה, אם בשלה או טגנה אין מברכין עליה המוציא, ואפילו נתחייבה בחלה, ואפילו שיש עליה תוריתא דנהמא, דלא דמי ברכת המוציא לחלה, דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן, אבל ברכת המוציא הכל הולך אחר שעת אפיה, ובתחלתה עיסה וסופה סופגנין או איפכא, אם סופה סופגנין אין מברכין עליה המוציא, ואם סופה עיסה כלומר שנאפה, ולא בבישול במים, ולא בטיגון מברך עליה המוציא, וכן נראה עיקר עכ"ל. וכך הוא דעת ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ומזה) שאם היתה בלילתו עבה ואח"כ רככו על ידי משקים חייב בחלה, שכיון שכבר היתה הבלילה עבה באותה שעה נתחייב בחלה שחיוב החלה תלוי בגלגול, אבל אין מברכין עליו המוציא שברכת המוציא תלויה בלחם וזה כיון שנתבטל מתורת לחם אין מברכין עליו המוציא ולא שלש ברכות עכ"ל. וכן נהגו העולם, שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהם אף על פי שעושין תחלת עיסתן עבה. והרא"ש כתב דברי רבינו תם, ודברי רבינו שמשון בפרק כל שעה (שם) ולא הכריע, אלא דמדהביא דברי רבינו שמשון באחרונה משמע דכוותיה סבירא ליה, וכן דעת הטור שכתב בספר יורה דעה (סי' שכט) שמסקנת הרא"ש כדברי ר"ש, ושכן דעת הרמב"ם. והקשה בית יוסף דמכל מקום יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת רבינו תם כיון דהרא"ש והרמב"ם סברי כר"ש ודאי דהכי נקטינן ואם כן כדבריו היה לו לסתום. והגהות מיימוניות (דפוס קושטא) כתבו בפרק ג' מהלכות ברכות בשם סמ"ג, שדברי רבינו שמשון נראים דוחק גדול, ודבריו נראים במבושלים במים אבל מטוגנים במחבת שאין שם אלא מעט שמן, נראה כפסק הראשון שמברכין עליהם המוציא וחייבים בחלה. עכ"ד הבית יוסף אור"ח סימן קסח.
ומבואר מכל הנ"ל, דישנה מחלוקת גדולה בראשונים מערכה לקראת מערכה, האם עיסה שבלילתה עבה שנאפתה בדרך בישול במים, שם לחם עליה לענין ברכת המוציא, דדעת ר"ת ודעימיה סברו, שכל מחלוקתם של ר"ל ורבי יוחנן שחלקו האם פת שנעשתה בקדירה חשיבא לחם, הוא דוקא בעיסה רכה שמעיקרא לא נתחייבה בחלה, אבל בעיסה שבלילתה עבה כו"ע לא פליגי, דמכיון שמתחייב בחלה דאזלינן אחר שעת גלגול העיסה, ובאותו שעה היתה כשאר עיסות שעושין מהם פת א"כ ברכתה המוציא, אפילו שלאחר מכן בישל אותה בקדירה במשקין והא תליא בהא, ובלבד שתהיה עליה צורת לחם דאל"ה לא חשיבא לחם כלל. ומאידך גיסא דעת רבינו שמשון במסקנת דבריו, דדין חיוב חלה לחוד ודין ברכת המוציא לחוד, כלומר דמחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן נאמרה גם בבלילה עבה, אלא שלענין חיוב חלה אזלינן בתר שעת הגלגול ומימלא באותה שעה היתה העיסה מבלילה עבה וע"כ חייבת בחלה, אמנם לענין ברכת המוציא אזלינן בתר שעת אפיה וא"כ היכא שנאפתה בתנור או על הכירה עם מעט שמן כדי שלא ידבק וכד' ברכתה המוציא דכך דרכו של עשיית לחם שקובעים עליו סעודה, אמנם היכא שנעשתה על ידי קדירה עם הרבה משקין, ברכתה תהיה מזונות ועל המחיה, דאין דרך עשיית לחם בכך אלא כמעשה קדירה בעלמא. ומר"ן השולחן ערוך בסימן קס"ח סעיף יג כתב וזה לשונו, "אפילו דבר שבלילתו עבה, אם בישלה או טיגנה, אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא, ואפילו נתחייבה בחלה דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפיה, ויש חולקין ואומרים דכל שתחלת העיסה עבה אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין ובישלה במים או טיגנה בשמן, מברך עליה המוציא, וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחילה" עכ"ל.
נמצא למעשה דדעת השולחן ערוך לפסוק כרבינו שמשון וסיעתו, דברכת אתו הלחם תהיה מזונות, אלא שהלכה למעשה נקט שירא שמים יחוש גם לדעת רבינו תם ויקיים שניהם, על ידי שיאכל לחם אחר תחילה, וכן נקט הכף החיים להלכה כפשטות דברי מר"ן. [אמנם עיין בשו"ת אור לציון ח"ב פרק ב סעיף יב בביאורים שם, שנקט דמר"ן השו"ע חזר בו ביור"ד סימן שכט סעיף ג, שכתב שעיסה כזו פטורה מחלה ולא הביא כל את שיטת ר"ת וע"כ אין ענין להחמיר כלל עי"ש.] מ"מ היוצא להלכה שלחם הנעשה בדרך בישול במים, ברכתו מזונות ועל המחיה.
ב.
ומעתה נבוא לדון בנידון דידן, שהלחם המדובר נאפה על ידי ההדים היוצאים מן המים האם חשוב כבישול או כאפיה לענין ברכת המוציא, ובהיותי בזה, אחר שתרתי חיפוש אחר חיפוש בדברי הפוסקים בדרך מציאה אתא לידי, מה שכתב בזה בספר גינת ורדים (חלק א סימן כד) וזה דבריו, בענין הכוסכוס"ו והוא ששורין פת יבש במים ולוקחין הפת ומפזרין עליו קמח ומגלגלין עליו ביד בכלי גדול ונעשה הכל פירורין דקין, ונותנים אותו בכלי מנוקב נקבים דקין, ונותנים כלי זה על גבי קדירה של מים או של תבשיל העומדת על גבי האש, והזיעה וההבל של הקדירה עולה לכלי שעל גבה, ובאותה הזיעה וההבל הוא מתבשל ונעשה ראוי לאכילה, מסתבר כאילו נתבשל בתוך הקדירה עצמה שלמטה ממנו ומברך עליו בורא מיני מזונות. והביא ראיות נכוחות מאיסור והיתר, גבי בשר בחלב דדין הזיעה כדין התבשיל שתחתיו ועוד כמה דוכתין. והעתיקו בספר יד אהרון וכן הביאו להלכה הכף החיים ס"ק קכו. [ולכאורה פלא שלא הביאו בספר אור לציון ח"ב פרק מו עי"ש ודו"ק.] ואחר הודיענו ה' כל זאת, דוק מינה ואוקי באתרין, דהדברים אמורים גם בנדון לחם הבאן שעובר אותו תהליך, ובהגלות נגלות דברי הגינת ורדים דדין ההדים כדין בישול במים ע"כ ברכתו תהיה בורא מיני מזונות ועל המחיה. ובנדון דידן דאיכא צורת פת עליה ירא שמים יאכלנה בתוך סעודה של פת גמור.
ולענין ברכה אחרונה אם קבע עליו שיעור של קביעות סעודה, שהוא שיעור ארבעה ביצים, [דדעת מר"ן הגר"מ אליהו זצ"ל שהוא שיעור של 230 גרם] אז לכתחילה כפי שהארכנו לעיל לא יקבע ע"ז סעודה שלא יבוא לידי המחלוקת, אמנם אם עבר וקבע נחלקו בזה הפוסקים (עיין לדברי המג"א והעתיקו המשנ"ב בסעיף יג וכן משכב"ז הגינת ורדים (שם), ובמה שהעירו עליו היד אהרון והמשחא דרבותא ונדפס בהערות על ספר יד אהרון של מכון הכתר בסימן קסח) והכריע הכף החיים ס"ק קח, וקטז שיברך מעין שלוש, כיון דאיכא פלוגתא בזה למעט בברכות עדיף טפי. וע"ע משכב"ז המשנ"ב בשם המג"א ודו"ק היטב.
וזאת למודעי דכל האמור לעיל הוא באופן שהלחם המדובר נילוש בקמח ומים ובמעט שמן, שלא ניכר טעמו אליבא דהשולחן ערוך, אמנם אם עירב בעיסה חלב או הרבה שמן בארפן שניכר טעמו או כל דבר הממתק את העיסה לכו"ע יברכו עליו מזונות, גם אם יאפה בתנור דחשיב פת הבאה בכיסנין.
העולה מהאמור: ברכת לחם הבאן היא מזונות ועל המחיה, כדין כל עיסה שמתבשלת בקדירה על ידי משקין, אמנם ירא שמים יאכלנה בתוך סעודה של לחם גמור, לצאת ידי החולקים בדבר כמבואר, וכן לא יאכל ממנה לכתחילה יותר מכדי שיעור של קביעות סעודה, שהוא משלוש ביצים ומעלה (לערך 162 גרם) ואם בדיעבד קבע עליה סעודה, יברך מספק ברכת מעין שלוש. וה' יאיר עיננו במאור תורתו.