שאלה
יין בתהליך הכנה, שמעשרים רק את המוכן.
האם מותר לטעום את היין במהלך התהליך, או אולי רק לטעום ולפלוט, או אולי רק אם מעשרים את היין?
מה עושים ביקבים?
תשובה
גמר מלאכת היין תלויה בתהליך הייצור:
• אם הדרך להפריד החרצנים והזגים רק בסוף התהליך אז ממילא מותר לטעום את היין טעימת עראי עד שיפרידו את החרצנים וזגים.
• אם תהליך הייצור הוא להפריד מיד החרצנים והזגים, א"כ מיד אחר הסינון הראשון כשכבר ראוי לשתיה, לכתחילה ראוי שיעשר מיד את מה שטועם כדי שלא יכנס לבית הספק.
מקורות
גמ' בשבת דף יא: "דתנן שותין על הגת בין על החמין ובין על הצונן ופטור, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' צדוק מחייב וחכ"א על החמין חייב על הצונן פטור מפני שהוא מחזיר את המותר", ופירש"י ד"ה לענין מעשר "דשתייה על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו חוצה הוא שתית עראי ופטור ממעשר כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתו למעשר וכו'", ופסק הרמב"ם פ"ה מהלכות מעשר הלכה ט"ז כדעת חכמים וא"כ אם ישתה בצונן כל עוד לא נגמרה מלאכתו יהיה פטור ממעשר.
וא"כ נותר לנו לברר מהו גמר מלאכה לענין יין, והנה בגמ' ע"ז דף נו. "ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור והתניא יין משיקפה (ופירש"י "משיקפה – הוי גמר מלאכה לענין מעשר ליאסר בו שתית עראי, משיקפה לשון צף כמו קפא תהומא דמסכת סוכה, שצפין החרצנים על היין כשהוא נח בבור) אמר רבא לא קשיא הא ר"ע הא רבנן דתניא יין משירד לבור ר"ע אומר משיקפה וכו'" ובהמשך הגמ' הוכיחה שמיירי בקיפוי דבור ולא בקיפוי של החבית והקשתה הגמ' והתני רב זביד יין משירד לבור ויקפה ר"ע אומר משישלח בחביות" (ופירש"י – משישלה היין מן הבור להינתן בחביות), אך במסכת בבא מציעא דף צב: פירש רש"י בד"ה משישלה בחביות "משנתן בחביות והוא תוסס ורתיחתו עולה ומקצת שמרין קופאין למעלה וקודם שיגופו אותן חביות, שולין אותן רתיחות ומשליכן", עכ"ל, הרי שזהו לכאורה שלב יותר מאוחר ממה שפירש בע"ז, והרמב"ם ג"כ פסק בהלכות מעשר פ"ג הי"ד "היין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית, אבל כשהוא בתוך הבור כשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומ"מ ושותה" עכ"ל, ודברי הרמב"ם העתיקו להלכה בטור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף פ"ו, והנה בגר"א שם ס"ק ק"נ פירש על דברי הרמב"ם שכתב "אבל כשהוא בתוך הבור וכו' –מתני' ספ"א וס"ל דקיפוי לא מהני שם", הרי נראה שדעת הגר"א לפי הרמב"ם שגם אם שלה את הזגים והחרצנים לפני שנתן את היין לחביות, שיהיה עדיין פטור ממעשרות ולא חשיב גמר מלאכתו אלא רק כשנתן את היין בחביות אח"כ, ובדרך אמונה על הרמב"ם שם האריך בזה.
ולפ"ז היה נראה שגם היום כל עוד שלא הכניסו היין לבקבוקים עדיין לא נחשב גמר מלאכתו של היין.
אך בספר "משפטי ארץ" הלכות תרומות פ"ז ה"ו כתב וז"ל "בזמנינו קשה לקבוע כללים מתי הוא גמר מלאכת היין, כיון שישנם שיטות שונות בתהליך עשיית היין, וכו', באופן כללי אפשר לחלק את גמר מלאכת היין לשני סוגים, אלו המשאירים את שאריות הענבים הזגים והחרצנים עד אחרי התסיסה ולאחמ"כ מסננים את היין, מסתבר שסינון היין הוא גמר מלאכתו, אולם אלו המפרידים את שאריות הענבים הזגים והחרצנים מן המיץ מיד עם ריסוקם קודם התסיסה לא נתבאר מתי הוא גמר מלאכת היין" ,עכ"ד, ובהערה 9 שם ביאר הספק:
א. שביקבים היום נוהגים כמה סינונים והרי אחר סינון ראשון כבר ראוי לשתיה, אך מצד שני הדרך הוא להוסיף עוד סינונים ואולי רק בסינון האחרון יהיה גמר מלאכתו, (ונראה שלפי המבואר לעיל מהגר"א היה נראה להקל בזה אך לפי ביאורו של הדרך אמונה שם נראה שיש לחלק שזהו דוקא אם אחרי שסינן בבור עוד פעם יוצר קצף אח"כ ולכן לא חשיב גמר מלאכה, וצ"ע בזה)
ב. כשמונח במיכלים לפני הנתינה לבקבוקים, כיון שמונח רק באופן עראי י"ל שאינו דומה לבור וחשיב גמר מלאכתו כבר שם מפני שכל מלאכתו הסתיימה או שדווקא כשנותן לבקבוקים.
והנה הנהוג ביקבים ביינות לא ידוע לי אך במיץ ענבים נוהגים לעשר כבר מיד אחרי הבישול הראשון (עיין תשובות והנהגות ח"ד סי' רמ"ט).
ולענין טעימה ע"מ להפליט הנה בשו"ת צמח צדק סי' מ"ז האריך בענין ישראל שעסקו הוא להכין סבון האם יכול לטעום את הסבון לראות אם יש מספיק מלח בפנים, ודעתו שכיוון שהחלב בסבון הוא פגום וא"כ לאכלו הוא רק איסור דרבנן, ובאיסור לא גזרו על איסור טעימה בלשון, והאריך בזה, אך בט"ז יו"ד סי' צ"ח סק"א ובפת"ש שם הביא מהנו"ב שחלקו בזה, וכן בדרכי תשובה שם ססק"ו הביא פר"ח ובל"י שחלקו עליו ואף שבפרי תואר הסכים להצמח צדק, אך גם בפרמ"ג חלק עליו, ולכן נראה שאין כדאי לסמוך על קולא זו, וכן ראיתי ביד יהודה שם פיה"ק סק"ב שפסק לחומרא.
העולה למעשה: גמר מלאכת היין תלויה בתהליך הייצור:
• אם הדרך להפריד החרצנים והזגים רק בסוף התהליך אז ממילא מותר לטעום את היין טעימת עראי עד שיפרידו את החרצנים וזגים.
• אם תהליך הייצור הוא להפריד מיד החרצנים והזגים, א"כ מיד אחר הסינון הראשון כשכבר ראוי לשתיה, לכתחילה ראוי שיעשר מיד את מה שטועם כדי שלא יכנס לבית הספק.