שאלה
האם עושים קריעה כשרואים את מקום המקדש לאחר שלושים יום בימים אלה לפני חג הסוכות שלא אומרים תחנון?
תשובה
הבא בתוך שלושים יום אינו צריך לקרוע.
לאחר שלושים יום יש לקרוע, הגרים בירושלים לא צריכים לקרוע גם לאחר שלושים יום.
הבא בערב שבת אחר חצות, וכן בערב יו"ט לאחר חצות או בחול המועד לא קורע, כדין ליקוט עצמות
ויש מקלים גם בראש חודש וצ"ע
הבא ביום שלא אומרים בו תחנון צריך לקרוע ודיינו במה שהקלו.
מקורות
האם עושים קריעה כשרואים את מקום המקדש לאחר שלושים יום בימים אלה לפני חג הסוכות שלא אומרים תחנון?
איתא בגמ' מועד קטן דף כו עמוד א "תנו רבנן ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים… ערי יהודה מנלן? – דכתיב ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו'. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה – אומר: ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו – אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו: אחד השומע ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים – קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! – לא קשיא: הא – דפגע במקדש ברישא, הא – דפגע בירושלים ברישא".
וכתב השו"ע סי' תקס"א סעי' ב' "הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: ציון היתה מדבר שממה; וכשרואה בית המקדש, אומר: בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. ומהיכן חייב לקרוע, מן הצופים; ואח"כ כשיראה המקדש קורע קרע אחר, וכל קריעה טפח; ואם בא דרך המדבר, שאז רואה המקדש תחלה, קורע על המקדש, טפח, ואח"כ כשיראה ירושלים מוסיף על קרע ראשון כל שהוא".
וכתב המשנ"ב ס"ק ו' "וקורע – עיין ב"ח שחייב להשתחות ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל על חורבן בהמ"ק ולקונן ולומר מזמור לאסף וכו' עד סוף וכשקורע מברך ואומר ברוך דיין אמת (אך בלי שם ומלכות) כי כל משפטיו צדק ואמת הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא ואתה צדיק על כל הבא עלינו וכו'".
מקום שחייב לקרוע
כתב ב"ח "מצאתי בליקוטים כשאדם בא לירושלים ורואה את הקובה של בית המקדש שהיא עזרה אז חייב להשתחוות כנגדה ולקרוע את בגדיו ולבכות ולהתאונן ולהתאבל ולדאג על חורבן בית המקדש ולבכות במרה ולקונן ולומר זה המזמור", וכן כתב בפאת השלחן סי' ג' סעי' ב' ובספר ארץ ישראל פכ"ב סעי' ז' כתב שרק כשרואה מקום עזרה קורע, ומה שכתבו הב"ח והפאת השולחן שקורע בראיית המסגד משום שזה מסמל את החורבן, וכן כתב מרן הרב שאין לקרוע על ראיית הכותל אלא רק על עזרה או המסגד.
וכתב עוד בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת ארץ ישראל סימן ב "כשרואים את מקום המקדש כתבו בכפתור ופרח, שולחן גבוה (או"ח סי' תקס"א), פאת השולחן (הל' ארץ ישראל פ"ג) וכן בכל ספרי האחרונים את החובה לקרוע. מיהו על הכותל המערבי אין צריכים לקרוע, כותל זה מקום מקודש, הכותל הוא שיירי קדושה ועל הכותל יש עדיין שכינה. רק כשרואים את מקום המסגד, או את קרקעית העזרה חייבים בקריעה. כלומר, אדם שבא מכיוון יריחו לכיוון ירושלים דרך הר הזיתים או דרך הר הצופים, ומשם הוא רואה את כל הר הבית וכיפת הסלע – חייב לקרוע. כמו"כ כשבאים דרך הר ציון, שער ציון, ויורדים במורד בדרך לכותל, רואים משם את מקום המקדש – חייבים לקרוע.
זמן שצריך לקרוע
איתא בירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב "שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר בא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שנה מהו שנקרע. אמר ליה אם בתוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע".
וכתב עוד השו"ע בסעי' ה' "היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא תוך ל' יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר ל' יום, חוזר וקורע (והוא הדין בערי יהודה ובמקדש)".
וכתב המשנ"ב ס"ק י"ז "היה הולך ובא וכו' – והרואה ירושלים תוך ל' יום אף על פי שלא קרע כגון שדר בתוכו א"צ לקרוע על ערי יהודה אם לא שיצא משם ובא לערי יהודה לאחר שלשים ומי שנולד בירושלים אפילו הגדיל א"צ לברך דבקטנותו פטור וכשהגדיל א"צ לברך דהא ראה אותן תוך ל' יום". וכ"כ הכה"ח ס"ק כ"ז.
וכתב עוד הכה"ח ס"ק כ"ו "הדר בירושלים ועבר שלשים יום שלא ראה בית המקדש חייב לקרוע, הרדב"ז סימן תרמ"ו, ולא נהגו כך, וכבר כתב שם הרדב"ז דלא זהירי בזה יעו"ש. ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה אות ה'". וכ"כ מרן הרב במאמר מרדכי חגים פ"ל סעי' ל"ב
ראיה בשבת
כתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן עג "גם נלענ"ד ברואה את המקדש בשבת, דלא חמור יותר ממי ששמע שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה שאמרו במו"ק כ' ע"ב דאינו קורע, ואף שבשבת הוא אסור בדברים שבצינעא, וגם צריך למחר להתאבל שעה אחת ואפי"ה אינו קורע, וכ"ש בנידון דידן דלא נאסר כלל בשום דבר וגם לא חייל עליו שום אבילות דפטור לגמרי מקריעה, ואף שעל אב ואם קורעין לעולם, אין זה אלא משום כבודם אבל לא משום צער ואבלות, וגם פליגי בה רבוואתי ודעת התוס' ועוד הרבה ראשונים שרק מותר לו לקרוע על או"א לעולם, אבל אינו חייב לקרוע, אשר על כן נלענ"ד דאם ראה את המקדש בתחלה בשבת או במועד, דאינו קורע לא לאחר השבת ולא למחר .
שם בפנים חדשות אות ג' ט"ו, ברואה את המקדש בשבת אם חייב לקרוע במוצ"ש. חושבני דקריעה הרי צריכה להיות דוקא בשעת חימום, וברואה את המקדש יתכן ששיערו חכמים שרק בראיה ראשונה חם לבו בקרבו וצריך להצטער ולקרוע. ומ"ש בספרים שנכון לפרוש אותו היום מבשר ויין, הוא רק מדת חסידות, אבל מעיקר הדין רשאי ודאי לרקוד ולשמוח בו ביום בשמחת חתן וכלה וכדומה, וכיון שכן אפשר שהחיוב לקרוע הוא רק בשעה שעדיין רואה, ולא לאחר שהלך משם אפילו אם זה עדיין אותו היום, ואף על גב דאינו שולל עד למחר, מ"מ אין זה הכרח שגם חייב לקרוע עד למחר, ויותר נראה שזה באמת דומה למילי דברכות דתנן בפרק הרואה שאינו יכול לברך רק כל זמן שהוא רואה ולא אח"כ. ומאי דדייק מר באות ט' מדברי החזו"א שאם לא קרע כשרואה אינו קורע למחר, ומשמע דעד למחר קורע, מסופקני אם יש לסמוך על זה".
חול המועד
כתב עוד שם שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן עג "והנה בליקוט עצמות מצינן דפליגי תנאי בגמ' מו"ק דף ח' ע"א לענין חוה"מ ולהלכה אף שהמאירי מצדד שם לומר שקורע גם בחול המועד, מ"מ למעשה אית לן למינקט כתוס' הרא"ש וכמו שהביא המאירי עצמו מגדולי המפרשים דפטור לגמרי מקריעה, ועיין בחת"ס יו"ד סי' שכ"ג דאפילו צרורין עדיין בסדינו ולא נקברו אלא לאחר הרגל אפ"ה אינו מתאבל ואינו קורע, וכיון שכן נראה דהוא הדין נמי בראית מקדש דלא מבעיא אם ראה לראשונה בשבת ויו"ט, כיון דבשעה שראה וחל עליו חובת קריעה היה אסור להצטער מפני שבת או יום טוב, דשוב אינו חוזר ומתחייב אפילו בראיה שניה אם היא עדיין תוך ל' יום, [אך אפשר דיש מקום לדון שיהא אסור לראות בתחלה את המקדש בשבת ובמועד, כמו בליקוט עצמות דאף ששמחה היא לו שמביא עצמות אביו לקבורת אבותיו וגם נמלטו מן הדין, אפ"ה כיון דגם פתיך ביה צערא אסור לעשותו במועד, והכי נמי גם כאן כיון שהוא צער גדול שבימות החול מתחייב לקרוע וצ"ע], אלא אפילו בחול המועד ג"כ נראה דלגמרי פקעה מיני' חובת קריעה, ואינו קורע לא במועד ולא אחר כך, דאף שעל מיתת אב ואם קורעין גם במועד, ואף בשומע שמועה קרובה אשר לאחר המועד תהא רחוקה, מבואר דלכו"ע קורעין אף במועד גם על שאר קרובים, מ"מ נראה דקריעה על ראיית מקדש לא משוינן ממש למיתת אב ואם, כי אם למלקט עצמות של או"א, ואף על גב דהתם הצער הוא רק אותו היום, ואילו למחר הוא שמח שנמלטו עצמות אבותיו מן הדין, מ"מ הרי גם אם העצמות עודם צבורים בסדינו ולא נקברו עדיין ואינו שמח [מסופקני במי שרק נודע לו למחר שאתמול התחילו ללקט עצמות קרוביו, דאפשר שאם עדיין צבורין ומוליכין אותן לקבורה דשפיר צריך להתאבל, כי אין זה הכרח שלאחר יום ראשון של לקיטה כבר חשיב כלאחר ל' ומסתבר יותר לומר דכיון שהעצמות עדיין צרורין ומטפלין בקבורתן שחייב להתאבל וצ"ע]. ג"כ אינו מתאבל וקורע לערב וכמו"ש מהחת"ס, וה"נ גם כאן.
גם סברא הוא דראית מקדש שהיא אבלות ישנה דומה יותר לאבלות של ליקוט עצמות שהיא ג"כ אבלות ישנה, ורק מפני שצער גדול הוא לבן וכמ"ש שם הר"ן "שאי אפשר שלא יצטער כשרואה עצמות אביו ואמו שהם רמה ותולעה" [אנן נקטינן דה"ה נמי של שאר קרובים], לכן מסתבר דאין להחמיר בקריעה של ראית מקדש, טפי מקריעה של ליקוט עצמות שמתאבל ממש כל היום, וגם חייב לקרוע אפילו משום שמועה בלבד". כלומר שאין לקרוע בחול המועד
שו"ת לבושי מרדכי אורח חיים מהדורה תניינא סימן קעג "הנה באתי ע"ד מ"ש בדין המבואר באו"ח סי' תקס"א [ס"א] ברואה ערי יהודא וירושלים וביהמ"ק דצריך לקרוע, האיך יש לנהוג בחול המועד, לפי מ"ש ביו"ד סי' ש"מ [סל"א] ואו"ח סי' תקמ"ז [ס"ו] דאין קורעים רק על אביו ואמו. ומעכ"ת מסתפק בזה אם כי דינו בענין הקריעה כמו באביו ואמו כמ"ש שם, עכ"ז י"ל כמו דלענין תשעה באב דהוה אבלות ישנה, כמ"ש במס' יבמות [מ"ג ע"א] ובמג"א סי' תקנ"א [ס"ק י"א], וכן בהגר"א [סי"ב] מה"ט מניחין תפילין.
ולענ"ד י"ל כמ"ש בגמ' מס' מו"ק דף כ"ו [ע"ב] אבלות לחוד וקריעה לחוד, דאין לתלות זה בזה, על כן לענ"ד לפי מ"ש הרמ"א בסימן ש"מ וסימן תקמ"ז דהיכא שאין מנהג יש לקרוע על כל קרובים, וכמ"ש בט"ז סימן ש"מ [ס"ק י"ח], דעיקר כרוב הפוסקים שאינן מחלקים בזה, והביא הב"ח כי בפולין נוהגים כרוב הפוסקים. ואם כן הוא הדין בזה, אם אין מנהג בזה ידוע בין תושבי עיה"ק כמו כן דינא הכי". שאם אין מנהג ברור יש לקרוע
ס' א"י פרק כ"ב סעי' י"א, ומהחויבים בקריעה מקילים לבוא לירושלים ולראות מקום המקדש בחול המועד או בערב שבת או בערב יום טוב אחר הצוהריים, ואע"פ שפלפלו חכמי ירושלים בנוגע לחול המועד ולערב שבת, אם פטור אז מקריעה יש להקל בכגון דא". וכן כתב ס' עיר הקודש והמקדש ח"ג פי"ז אות ה',
וכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן לז "ולעניין אם ראה מקום המקדש בעש"ק אחר חצות, איני רואה טעם שלא יקרע, אם לא שנימא שהקריעה יעשה עליו יותר צער שתמשוך בשביל זה גם אחר כניסת השבת. וראיתי בספר עיר הקדש והמקדש להגאון הרי"מ טוקצינסקי זצ"ל ח"ג פרק י"ז סעיף ד' סימן א' סעיף ד', דמסתפק אם הקריעה היא להפעיל עליו צער. ומביא כעין ראיה מהא דמקרעין לקטן מפני עוגמת נפש במו"ק דף י"ד ע"ב, ופרש"י שיבכו הרואין. והביא מעיקרי הד"ט סימן ל"ו אות ג' שכתב כן. שלפ"ז הוא טעם גדול לאסור לקרוע בעש"ק אחר חצות. שלכן אף שלא הוזכר זה בספרו משמע שהיו קורעין גם בעש"ק אחר חצות. אבל מ"מ אם התחילו לנהוג כן בעשרות שנים שלא לקרוע בעש"ק אחר חצות, אף שהמנהג נעשה מצד האינשי שלא ע"י גדולי התורה הוא עכ"פ בדין מנהג. דלא גרע ממנהג כבול שאין רוחצין שני אחין כאחד, ומנהג בירי שאין יוצאין בקורדקיסין בשבת, ומנהג עכו שאין יושבין על ספסלי נכרים בשבת, שמשמע שנהגו בעצמן שלא ע"פ חכם בפסחים דף נ"א ע"א, ואסור לשנות מאחר דאיכא טעם. וה"נ כיוון שאיכא סברא לומר דקריעה עושה להפעיל צער, הוא טעם שיתחשב בדין מנהג… אבל אני לא נראה לי כלל לומר שהקריעה הוא להשפיע עליו צער. דליכא שום מצווה להצטער על המת,
אבל לא מובן בקשת טעמים לדבר המפורש בקראי שבכל אלו ערי יהודה, ירושלים ומקום המקדש צריך לקרוע. אבל עכ"פ כיון שכתבו שמביא זה צער אפשר שמציאות זה הוא אמת, שלכן יש טעם אם איכא מנהג בשביל זה, שלא לקרוע כשראו מקום המקדש עש"ק אחר חצות (ועי' גם מש"כ מרן זצ"ל באגרות יו"ד ח"ג סימן נ"ב סעיף ד'). ", ועיי"ש בס’ הליכות שלמה ח”ג פרק טו שכתב שאין למנהג זה מקור
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שם סעי' ל"ג " הבא בשבת – אינו קורע. אם בא פעם נוספת תוך שלושים יום – אינו קורע. נהגו שהבא ביום שישי אחר חצות או בר"ח או בחול המועד – אינו קורע, ואפשר להקל בכגון זה".
וחזר וכתב כן שו"ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת ארץ ישראל סימן ב "אלה הרוצים לבוא לבקר בירושלים, בעיר העתיקה ובכותל המערבי, וקשה להם לקרוע או שחסים על בגדיהם, הנהיגו חכמי ירושלים לבוא בר"ח או ביום שישי, או בחול המועד ואז פטורים מקריעה". כלומר שיש להקל כמו דין ליקוט עצמות
ובשו"ת הרה"ר "נהגו בירושלים, שאם באים בערב שבת אחר הצהרים או בראש חודש או בחול המועד, לא קורעים, ובשאר הימים קורעים, ולא משנה איזה בגד יקרעו. דין זה קיים אם לא ראה את המקום 30 יום". וצ"ע מה הטעם בראש חודש ואפשר כיון שהוא שמחה
העולה
הבא בתוך שלושים יום אינו צריך לקרוע.
לאחר שלושים יום יש לקרוע, הגרים בירושלים לא צריכים לקרוע גם לאחר שלושים יום.
הבא בערב שבת אחר חצות, וכן בערב יו"ט לאחר חצות או בחול המועד לא קורע, כדין ליקוט עצמות
ויש מקלים גם בראש חודש וצ"ע
הבא ביום שלא אומרים בו תחנון צריך לקרוע ודיינו במה שהקלו.