שאלה
האם יש עניין לתת את האם יש עניין לתת את כסף הכפרות לפני כיפור בדווקא או אפשרי גם לתת לאחר כיפור? בדווקא או אפשרי גם לתת לאחר כיפור?
תשובה
העושה כפרות במעות יש לתת את המעות מיד לצדקה, אמנם אם אין עניים מצויים או שהתנה לתת לעני מסוים יכול לעכב אצלו ואין בכך איסור.
מקורות
כתב רש"י מסכת שבת דף פא עמוד ב "ובתשובת הגאונים מצאתי: שעושין חותלות מכפות תמרים, וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר", כלומר שמאבדו.
כתב הטור סי' תר"ה "יש מקומות שנוהגין לשחוט תרנגול לכפרה וכן יש בתשובת הגאונים וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול ואין אנו יודעין מנהג זה למה אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה הא ודאי קושיא הוא אלא שיש בה שני טעמים אחד שהתרנגול מצוי בבית יותר מכל בהמה חיה ועוף ועוד יש במקומות עשירים שעושין תמורת אילים ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו לפיכך לא דבר קבוע הוא ועוד שמענו מחכמים הראשונים שאע"פ שבהמה דמיה יקרים יותר מתרנגול אעפ"כ תרנגול מובחר לפי ששמו גבר כדאמרינן (ביומא כ א) מאי קרא גברא אמר רב שילא קרא תרנגולא וכיון ששמו גבר תמורת גבר בגבר מהני ומעלי וכך רגילין כאן אוחז ש"צ התרנגול ומניח ידו על ראשו ונוטלו ומניח על ראש המתכפר ואומר זה תחת זה זה חילוף זה זה מחולל על זה… ואחר כך מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה וסומך עליו ושוחטו לאלתר תיכף לסמיכה שחיטה ורגילין לתתו לעניים כדי שיהא כפרה לנפשו "
וכתב הדרכי משה ס"ק ד' "במהרי"ל (שם) דיש מקומות שנוהגין שפודין הכפרות ונותנין המעות לעניים ויפה אותו המנהג שאינו ביוש כל כך לעני כמו אם נותן לו התרנגול שלוקח לכפרה עכ"ל".
וכתב הב"י על דברי הטור "והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' שצה) בענין הכפרה שעושין לנערים בערב יום הכפורים מנהג זה פשוט בעירנו ואף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאשכנז שכל רבני ארצם עושים כן וגם שמעתי שנשאל רבינו האי ואמר שכן נהגו עם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו וכתוב בארחות חיים (הל' ערב יוה"כ אות א) שהרמב"ן אוסרו משום דרכי האמורי", וכתב עליו בדרכי משה שהמנהג פשוט לעשות כן.
כתב השו"ע (סי' תר"ה סעי' א'): "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג". וכתב הרמ"א (שם): "ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין וכו' ובוחרין בתרנגולים לבנים, על דרך שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א, יח) ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים". וכתב הכה"ח (ס"ק ה'): "וכן כתב בשער הכוונות דף ק' ע"א וז"ל מנהג של הכפרה הנזכר בספרי הגאונים היה מורי ז"ל נזהר מאד לקיימו, והיה לוקח תרנגול אחד לבן לכל אחד מבני הבית הזכרים ותרנגולת אחת לבנה לכל אחד מבני הבית הנקבות".
וכתב המשנ"ב (ס"ק ב'): "מנהג וותיקין – ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה הכל היה ראוי לבוא עליו (וביאר בשער הציון ס"ק ב' "כדוגמת ד' מיתות בית דין, שזורקו לעוף אחר שחיטה הוא כעין סקילה, ומה שהשוחט תופסו בצואר ושוחטו ומחרכין אותו באש הוא דוגמא שרפה והרג וחנק מהרי"ו"]: וע"י תשובתו הקדוש ברוך הוא מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג. וטוב לשחטו באשמורת אחר הסליחות כי אז הרחמים גוברים וכו' ובמקום שמתקבצים הרבה ביחד ודוחקין זה את זה והשוחטים נעורים כל הלילה בפנים זעופים ואינם מרגישים בסכין מפני רוב העבודה. ויוכל לבוא לידי איסור נבילה טוב יותר לשחוט הכפרות יום או יומים קודם יוה"כ כי כל עשי"ת הוא זמן לכפרות [פמ"ג ע"ש]. או שיסבבו על ראשיהם במעות ותחשב להם לצדקה שלא יהיו נכשלין באיסור נבילה ח"ו ". וכ"כ הכה"ח (ס"ק י"א) "ואמנם אף שכמה גאונים כתבו מנהג זה, מכל מקום מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכפורים תולה בזה, וכמעט שכפרות ואכילת מצה נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכפורים אם לא בתרנגול, ועל ידי זה באים לידי איסור נבלה ח"ו שדוחקים זה את זה בקהלות גדולות והשוחטים נעורים כל הלילה בפנים זועפים ואינם מרגישים בסכין, ואי לדידי צייתי ואינם רוצים לבטל מנהג זה טוב יותר היה להם לסבב על ראשיהם במעות, כמו שכבר נשרש בלב עמי הארץ שאם אי אפשר להם להשיג תרנגול אז מסבבין במעות, שבאמת כן מצינו במנהג קדמונים שהיו מסבבים בזרעים, ותחשב להם לצדקה ושלא יהיו נכשלים באיסור נבלה ח"ו, ומכל שכן לפי המנהג הנכון ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים, ומי שיכול ורוצה מן המובחר אז יקרא להשוחט לביתו באשמורת הבוקר ויהיה תיכף לסמיכה שחיטה. חיי אדם כלל קמ"ד אות ד'".
נתינה לעניים
ראה לעיל שמבואר ברש"י שהיו מאבדים את הכפרות בנהר, אולם המהרי"ל והטור כתבו שיתנו לעניים וכן כתב הרמ"א שם " ונהגו ליתן הכפרות לעניים, או לפדותן בממון שנותנים לעניים", וביאר הגר"א "כמו שנאמר וחטאיך בצדקה פרוק", והיבאו המשנ"ב ס"ק ה' וכה"ח ס"ק כ"ו.
כלומר שדניאל אמר לנבוכדנצר שאת עברות שלו יכול לכפר על ידי צדקה, ובגמ' בבא בתרא דף י עמוד ב "דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם", ועיי"ש שדניאל נענש על כך, על כל פנים למדנו שצדקה פוד מחטאים וכן איתא בגמ' ראש השנה דף טז עמוד ב "ואמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה. צדקה – דכתיב וצדקה תציל ממות". וכך כתב השו"ע סי' רמ"ז סעי' ד' "הצדקה דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית".
ולכן נהגו לתת לעניים.
לתת מיד
איתא בגמ' ראש השנה דף ו עמוד א "בפיך – זו צדקה. אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר. מאי טעמא – דהא קיימי עניים. – פשיטא! – מהו דתימא: כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא – עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות, קא משמע לן: התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים, אבל הכא – לא, דהא שכיחי עניים".
כתב השולחן ערוך יורה דעה סימן רנז ג' ".הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ודוקא במפריש צדקה סתם, אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד, כמו שיראה לו. (טור בשם הרא"ש) וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותם שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב, הרי אלו מותרים (רמב"ם)".
וכתב הרמ"א "ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם, אבל אם אין דרך לחלק להם מיד, לא מקרי עניים מצויים. (גם זה במרדכי בב"ב). ואם אמר: אתן סלע לצדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אף על גב דשאר עניים מצויים (ג"ז שם)".
לכן אם כאשר עושה כפרות דעתו לתת לעניים אין לעכב אצלו אל"כ יאמר שרוצה לתת לעני מסוים, או שאין עניים מצויים אצלו.
העולה
העושה כפרות במעות יש לתת את המעות מיד לצדקה, אמנם אם אין עניים מצויים או שהתנה לתת לעני מסוים יכול לעכב אצלו ואין בכך איסור.