שאלה

אשה שעברה ניתוח בראש ובגללו נסגרו לה חורי עגילים באוזניים, עכשיו שמה עגילים התחלתיים מחדש וצריכה לטבול. עגילים הללו מהודקים היטב. יצויין שלא טובלת כבר ג' חדשים… מה דינה לגבי טבילתה לכתחילה? האם ניתן להתחשב לעגילים הללו כחלק מתהליך הבראה וכן שהם לנוי למרות שמשמשים כהיכא תמצא לנוי … כעת היא מקפידה דווקא שלא להסירם…

תשובה

כיון שכאן היא מקפידה שלא להסיר יש לצרף את דברי הרמב"ם, והיות שזה לנוי והיא אינה מסירה יש להקל כדברי הרא"ש, והמשנ"ב, ובפרט שלא טבלה ג' חודשים.
לכן יכולה לטבול עימהם דהוי כדיעבד.

מקורות

כתב השו"ע ביו"ד סי' קצ"ח סעי' א' "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ; ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ", וראה בדברי הב"י, שהרמב"ם פליד וס"ל שלעולם אזלינן בתר האישה.
והוסיף הרמ"א "ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים".
עגיל
איתא בתוספתא מסכת מקוואות פרק ו ה"ח "ושאמרו חוצצין ושאמרו אין חוצצין לא מטמא ולא מטמאין חוץ מקרום שעל גבי המזבח והאגד שעל גבי המכה והקשקשים שעל גבי השבר והשירים והנזמים והקטלאות והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין", ופירש הרא"ש מסכ' מקוואות פ"ט "אוצין פירוש מהודקים כמו בתר איצצא בפרק חבית".
וכך כתב הרמב"ם הלכות מקוואות פרק ב הלכה ד "האגד שעל גבי המכה, והקשקשין שעל גבי השבר, והשירים והנזמים והקטליות והטבעות בזמן שהן חזקים ודבוקים בבשר חוצצים רפים אינם חוצצין".
וכתב הטור יורה דעה סימן קצח "השירים והנזמים והטבעות והקטלאות שבה אם הם רפויים אינן חוצצין ואם הם מהודקין חוצצין".
וכתב הב"י "כתב הרא"ש בסוף נדה (שם) וא"ת טבעת דחוקה אמאי חוצץ והלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא ופירש הראב"ד ז"ל (שער הטבילה עמ' צג) לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה וכיון שמקפדת בשום פעם אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה הוה חציצה וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (שם) וז"ל אף על גב שתכשיטים אלו אין האשה מקפדת בהם אדרבה נוי הוא לה ורוצה היא בתכשיטיה פעמים יש שמקפדת ומסירתן בשעת לישה וכיוצא בו וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראשי הבנות עכ"ל", וכ"כ הפרישה ס"ק כ"ה.
ופסק השו"ע בסי' קצ"ח סעי' כ"ג "השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפוים, אינם חוצצים; ואם הם מהודקים, חוצצים. וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר".
וכתב הט"ז בס"ק כ"ג "מהודקים חוצצים. וא"ל הא מיעוט שאינו מקפיד הוא פירש הראב"ד לפי שמקפדת להסירו בשעת לישה והוה כההיא דחוטי צמר דסעיף ב'", וכ"כ השיורי טהרה ס"ק מ"ד.
והנה סוגיה זו נתפרשה ביתר שאת באו"ח לגבי טבעת, וכדלהלן:
טבעת
והנה כתב הב"י באו"ח סי' קס"א "וכתוב עוד שם בהגהות אשירי וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים. ואף על פי שהרוקח (סי' שכח) כתב שאינו צריך נראה דהיינו מפני שהוא סובר ששיעור נטילת ידים לחולין עד פרק אמצעי של אצבעות והטבעות הם מונחות באצבע למטה מאותו פרק, אבל לדברי הפוסקים שסוברים שצריך ליטול למעלה מאותו פרק צריך להסיר הטבעות אם הם מהודקים, וכדתניא בתוספתא דמקואות (פ"ו ה"ד) השירים והנזמים והטבעות רפין אינם חוצצין אוצין פירוש מהודקין חוצצין, וכתבה הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות ריש סי' כו). ואם תאמר טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא, כבר תירץ שם הרא"ש בשם הראב"ד (בעלי הנפש שער הטבילה) דמקפדת היא להסירו בשעת לישה, וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אף על פי שאינה מקפדת בשעת טבילה חייצא עכ"ל, ונראה דאפילו טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נטילה אי משום דלא בקיאים בשיעור רפיון זה, ואי משום דלא ליתו להתיר אף במהודקת", כלומר שיש להסיר טבעת גם רפויה משני טעמים או משום שאין אנו בקיאים בשיעור רפוי, או כדי שלא יבאו ליטול בטבעת המהודקת.
ופסק השו"ע סעי' ג' "צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י (ואפילו הוא רפוי) (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) (ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי)", והנה מדברי השו"ע משמע שאם אינה מקפדת עליו להסירו מותר (כן כתבו האחרונים ראה משנ"ב ס"ק י":ט, וכה"ח ס"ק ל"א), ולא גזרינן, אך אם מקפידה להסירו בשעת לישה, אז יש להחמיר וכתב הכה"ח מכך שסתם מרן משמע שאפילו רפויה יש להסיר וכדברי הרמ"א.
והנה יש להקשות שהכא שהוא סרך דרבנן כתב דלא בקאינן ברפוי, א"כ למה לא העיר ביו"ד ששם זה דאורייתא?
והנה הבית הילל סי' קצ"ח ס"ק ג' הביא קושיה זו והעלה "ולכן נראה לי שיש להחמיר אפילו בדיעבד אם טבלה לא עלתה לה טבילה, וצריכה טבילה אחרת אפילו אם הטבעת הוא רפוי. אבל אם שמשה כבר אחר הטבילה זו בטבעת רפוי אינה צריכה טבילה אחרת, וכמו שכתבו האחרונים ז"ל בסעיף כ' בהג"ה ואחר שכבר נהגו ליטול הצפרנים אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה צריכה טבילה אחרת וכן נוהגין, עכ"ל, וכתבו על זה דווקא אם לא שמשה, אבל אם שמשה כבר אינה צריכה טבילה אחרת, כדי שלא להוציא לעז על בעילתה, ע"ש. ומכל שכן כאן גבי נדון דידן גבי טבעת רפוי, אם שמשה כבר שאינה צריכה טבילה אחרת. ואף שבעל ש"ך [ס"ק כה] גבי ציפורן [מחמיר] אפילו שמשה, אבל מהר"ם מלובלין [סימן עא] ובעל טורי זהב [ס"ק כא] הקילו בזה, אבל בטבעת רפוי כולי עלמא מודו כאשר כתבתי, ופשוט הוא, וק"ל".
וכתב עליו בשיורי טהרה ס"ק מג "אבל מן המגן אברהם שם [ס"ק י] לא נראה כן, וכן כתב בספר אליה רבה בהדיא שם [ס"ק י] דדוקא לכתחלה החמירו אבל בדיעבד אף בטבילה לא החמירו, וכבר כתבתי מזה לעיל בסעיף א' [ס"ק ו]".
ובפת"ש ס"ק י"ג "רפויים עי' באר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם בה"י דחוצץ אפילו בדיעבד [רק דאם שמשה כבר אחר הטבילה בטבעת רפויה אין צריכה טבילה אחרת] ועי' בתשו' מקום שמואל סי' נ"ה שחולק עליו ופסק כהש"ע ע"ש ובכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל ראיתי שמחמיר בזה מאד דאפילו אם עברה לילה אחד אחר טבילה זו בטבעת רפוי יש להחמיר להצריכה טבילה אחרת רק אם היה רפוי הרבה יש להקל ועי' (בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"א) [דשם כתב שחלילה לומר דברפוי לא עלתה לה טבילה והאומר זה ראוי לנזיפה ולא אמר הרמב"ם אלא באוחז באדם וכלים כו' (עי' סכ"ח בט"ז וש"ך) אבל זו"ז אין גוזרין רפוי אטו שאינו רפוי מדינא אם לא בנזמי האוזן כיון דטריחא לה מילתא להסירם. וכל כה"ג במה דטריחא לה יש לגזור מטעם חומרא לכתחלה וכן בחוטין שבצואר שתולין בהן הקמיעין כו' ע"ש והביא ג"כ בס' לבושי שרד אות קצ"ג ועמש"ל ס"ג בד"ה מקפדת גם בס"ט ס"ק ו' ומ"ג דעתו דרק לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד עלתה לה טבילה ע"ש".
וכן כתב הכה"ח שם ס"ק ל"ג "והא דביורה דעה שם סעיף כ"ג פסק אפילו בטבילה רפוי אינו חוצץ, כתב האליה רבה אות יו"ד דהכא רק לכתחלה קאמר דמחמירין יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק יו"ד דבדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי כמ"ש ביורה דעה סימן קצ"ח סעיף כ"ג. וכן כתב מקום שמואל בחידושיו ליורה דעה שם דלא כהרב בית הלל, והביאו הברכי יוסף אות ה' ושם אות ג'. וכן כתב רבינו זלמן אות ז', חסד לאלפים אות ג'. והא דמהני בדיעבד אם הוא רפוי, כגון ששפך על ידו רביעית בבת אחת. מגן אברהם ומחצית השקל שם, רבינו זלמן שם. ועיין לעיל אות י"ב. ואם הוא דחוק אפילו בדיעבד לא עלתה לו נטילה אם מקפיד עליו באיזה פעמים להסירו בשעת מלאכה כמו שכתבנו לעיל סוף אות ל"א יעו"ש".
מי שאינו מקפיד להסיר
כתב השיורי טהרה ס"ק מ"ד "כתב בספר גן המלך סימן קכ"ג ודבר פשוט שאין להחמיר כן אלא במי שיש לו מלאכה גרועה שאם ישאר הטבעת בידו יטנפו מעסק אותה מלאכה, אבל מי שמלאכתו נקיה ואינו מקפיד להסירם בשעת מלאכה, או מי שאין לו מלאכה, שאין לחוש להסירם אף על גב דמהדקי טובא, משום דהוי חציצה במעוטו שאינו מקפיד דלא מחמרינן ביה כלל. והנה בעיקר דין חציצה דיינינן ליה לכל אחד לפי מה שהוא, כגון מוכרי רבב והצבע אף על פי ששאר בני אדם מקפידין וכו', ואין לגזור במי שאינו מקפיד אטו מי שמקפיד וכו', עכ"ל לפי זה יש לומר באשה שאין דרכה ללוש בעצמה שאין הטבעת שעל ידיה חוצץ אפילו מהדק טובא, וכהאי גוונא כתב בספר אליה רבה שם בשם הרש"ל [ים של שלמה חולין פרק ח סימן כא] דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין, אם לא בטבעת שיש לו אבן טוב, והוא גם כן מהאי טעמא לפי שאין דרכן של אנשים לעשות מלאכות כאלו. מכל מקום אין להקל, כיון דבשלחן ערוך כאן ובאורח חיים כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ, ולא מפליג מידי, משמע שאין לחלק בזה, ולא דמי למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנות ידוע בכך, מה שאין כן כאן יש לומר דלא פלוג, מיהו אפשר בדיעבד ושימשה דיש להקל בנדון זה".
ובס"ק יד כתב הפת"ש "ואם הן מהודקין [עבה"ט ועיין בספר שיורי טהרה ס"ק מ"ד שכתב דמדברי (ס' גן המלך סי' קכ"ג) מבואר דאשה שאין דרכה ללוש בעצמה אין הטבעת שעל ידה חוצץ אפילו מיהדק טובא וכה"ג כתב בא"ר בא"ח סי' קס"א בשם רש"ל דטבעת באנשים אינו חוצץ לפי שאין מקפידין. אם לא בטבעת שיש בו אבן טוב והוא ג"כ מה"ט לפי שאין דרכם של אנשים לעשות מלאכות כאלו ומ"מ אין להקל כיון דבש"ע כאן ובא"ח כתב סתם דטבעת מהודק חוצץ ולא מפליג מידי משמע שאין לחלק בזה ול"ד למוכרי רבב והצובעים שכל אותו אומנת ידוע בכך משא"כ הכא י"ל דלא פלוג מיהו אפשר בדיעבד ושימשה יש להקל בנדון זה ע"ש]", והנה כדברי השיורי טהרה משמע במשנ"ב ס"ק י"ח, ובכה"ח ס"ק' ל"א.
וכתב עוד בכה"ח ס"ק ל"ב "מי שבידו טבעת זהב ואבן טובה קבועה בה ומתירא להסירה מאצבעו כשיטול ידיו פן ישכחנה ויגנבוה, יש לו תקנה שמתחלה ישפוך מים על ידו הימנית שבו הטבעת עד שיהא בו טופח על מנת להטפיח להסיר כל דבר החוצץ, ואחר כך ימשוך הטבעת ממקום מושבה למעלה או למטה במקום שיש בו טופח על מנת להטפיח, ושוב ישפוך מים על אותו היד ב' פעמים כדין חיוב נטילה או רביעית בבת אחת, ובזה נטהרה כל היד שהרי מקום הראשון שבו היתה הטבעת נטהרה על ידי שפיכת המים ב' פעמים או רביעית בבת אחת, וגם מקום שנתונה בו עכשיו נטהרת על ידי טבול הראשון ושפיכות אחרות שהמים שתחת הטבעת מצטרף עמהם ואינו חוצץ. פחד יצחק אות ח' ערך חציצה בנטילת ידים בשם תשובת ה"ר שבתי מהזקנים, והסכים עמו הרב רפאל שלמה לוי מפינאלי יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט שם אות מ"ב. ונראה דאין להקל בזה אלא אם כן ישפוך רביעית בבת אחת בתחלה על ידו הימנית שבו הטבעת וכמ"ש לקמן סימן קס"ב סעיף ט' ואחר כך ימשוך הטבעת ממקום מושבה על ידי בגד ואחר כך יחזור לשפוך ב' פעמים, שאם ימשוך אותה בידיו לא הועיל כלום שהרי נטמאו המים שעל ידיו מחמת ידו השנייה וצריך לנגבם ולחזור וליטלם כמ"ש לקמן סימן קס"ב סעיף ד' יעו"ש. ועיין שם בסימן קס"ב סעיף ג' וביורה דעה סימן קצ"ח סעיף ך' ודוק".
מתנדנד
כתב השו"ע סי' קצ"ח סעי' ד' "חוטי שער אינם חוצצין. הגה: ואם היו מוזהבות, חוצצין, דמקפדת עליהם שלא תטנפם; וכן אם היו מטונפים תחלה, מקפדת עליהם שלא תתלכלך מהן במים, וחוצצין (טור)".
כתב הפתחי תשובה ס"ק ד "חוצצין דמקפדת עליהם [כתב בספר לבושי שרד אות קצ"ו וז"ל ואף על גב דמיא עיילי בהו ומה יזיק מה שמקפדת להסירם, כבר כתב הב"י דהטור פסק כרבותיו של רש"י דהנהו דינים דסעיף א' דרוב או מקפיד חוצץ, מיירי אף דעיילי מיא כו' ולפ"ז הני דינים דסעיף ג' ד' דאין חוצץ מיירי דוקא במיעוט אבל כשמכסה רוב השערות אף על גב דאינה מקפדת ומיא עייל אפ"ה חוצץ, ולפי זה קצת קשה מההיא דסעיף ה' דמבואר דבב' שערות או יותר אין חוצץ אף במקפיד או רוב משום דלא מיהדק, וצ"ל דדוקא בדבר שאינה מגופה כהך דסעיף ג' ד' אמרינן במקפיד או רוב חוצץ אף אי עיילי מיא, משא"כ שערות דעצמה דהוה גופה אין מקום לומר שחוצץ אלא אי לא עיילי מיא, אך כ"ז הוא לדעת הב"י אכן הדרישה ופרישה חולק דדעת רש"י עיקר והך דינא דמוזהבות אין הטעם משום חציצה אלא משום דמירתתא ולא טבלה שפיר ע"ש, ולדבריו הך דסעיף ג' ד' אין חוצץ אף ברוב כיון דמיא עיילי. ונ"ל עיקר כהדרישה ופרישה ולא כהב"י דהכי מוכח מהמרדכי ברבדא דכוסילתא כו' ועוד ראיה מדין דסעיף כ"ג השירים והנזמים כו' ועוד ראיה ברורה מסעיף מ' או קושרת בגד רפוי כו' (ועוד' ראיה ברורה מסעיף מ"ו נדה שטבלה בבגדיה מותרת אף דהוא רוב ואפשר נמי מקפיד וחידוש בעיני על הרב שלא הזכיר זה) לכן העיקר כדעת הדרו"פ והכי נקטינן להלכה דכל היכא דעיילי מיא אפילו רוב ומקפיד שרי. ומדינא אפילו לכתחלה טובלת בהם ולא גזרינן רפויין אטו שאין רפויין אלא מקום שמצינו בו כגון אחזה חברתה, וכן בנזמי האוזן כיון דטריחא לה להסירן, אבל בשאר דוכתי לא גזרינן, אך מאחר דיש מי שמחמיר בכל הרפויין להסירם יש לנהוג לכתחלה להחמיר בכולם ולהסירם, אבל אם כבר טבלה ודאי דאין להחמיר כלל, ודלא כספר בה"י (הובא לקמן סק"י ע"ש) וכתב עוד מאחר דהוכחתי דטעמא דמוזהבות אינו רק משום דמירתתא א"כ י"ל דהוא רק לכתחלה כמבואר בסעיף ל"א דטעמא דמירתתא אינו פוסל הטבילה בדיעבד כו' וצ"ע בזה להלכה עכ"ד ע"ש. שוב ראיתי בס"ט ס"ק י"ג האריך ג"כ בזה ושם הקשה ג"כ מהא דסעיף מ"ו הנ"ל אך בלשון אחר שהוא ז"ל לא הזכיר דהא שם הוי רובא רק דהא שם הוי מקפיד ותירץ די"ל דמיירי בבגדים הגרועים ופחותים דלא קפדי עליהן ע"ש כנראה שדעתו דגם לדעת רבותיו של רש"י לא אסור היכא דעיילי מיא אלא במקפיד אבל באינו מקפיד אף ברובא שרי. ומש"ה נמי עזב להקשות מהא דסעיף מ' הנ"ל ולע"ד תימה לומר כן דודאי אין חילוק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד אחרי דס"ל לרבותיו של רש"י דהלכתא דרובא ומקפיד חוצץ אתמר נמי במידי דלא מיהדק ולישנא דחוצץ לאו דוקא א"כ גם הא דגזרו רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד הוא נמי בכה"ג אף דלא מיהדק ואף למה שרוצה לומר בס"ט שם דס"ל לדעה זו דמדאורייתא ליכא חציצה אלא במידי דמיהדק אלא שחכמים גזרו כו' ג"כ אין שום סברא לחלק בין מיעוט המקפיד לרוב שאינו מקפיד (עב"י ודו"ק) ומסיק דהיכא דאיכא עוד צד להקל יש להקל אם הם רפויין אף על גב דקפיד עלייהו. ע"ש ועיין עוד בספר תפארת למשה מזה]", וא"כ בנזימי האוזן לכתחילה יש להסיר כיון דטריחי ליה מילתא, אבל אם לא הסירה עלתה לה טבילה היכא שרופיין אע"פ שמקפדת להסיר.
וכל כתב מרן הרב בדרכי טהרה פט"ז סעי' כ"ה "לְכַתְּחִלָּה צְרִיכָה אִשָּׁה לְהָסִיר כָּל עָגִיל מֵעָלֶיהָ, אוּלָם בְּדִיעֲבַד תָּלוּי: אִם הוּא עָגִיל קָבוּעַ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מוֹצִיאָתוֹ אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, וְאַף בִּשְׁעַת רְחִיצָה בְּבֵיתָהּ אֵינָהּ מוֹצִיאָתוֹ – בְּדִיעֲבַד, אֵינוֹ חוֹצֵץ. וְאִם הוּא עָגִיל הַצָּמוּד לָאֹזֶן שֶׁרְגִילִים לַהֲסִירוֹ בִּשְׁעַת רַחֲצָה אוֹ בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים – חוֹצֵץ אַף בְּדִיעֲבַד. וְאִם הוּא מִתְנַדְנֵד וְתָלוּי עַל הָאֹזֶן – לְכַתְּחִלָּה חוֹצֵץ, וּבְדִיעֲבַד, אִם כְּבָר טָבְלָה וְהָלְכָה לְבֵיתָהּ – אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל".
העולה
כיון שכאן היא מקפידה שלא להסיר יש לצרף את דברי הרמב"ם, והיות שזה לנוי והיא אינה מסירה יש להקל כדברי הרא"ש, והמשנ"ב, ובפרט שלא טבלה ג' חודשים.
לכן יכולה לטבול עימהם דהוי כדיעבד.