שאלה
האם יש לחשוש ליין מארץ ישראל שכשרותו לא מהודרת שמא לא ביערו את היין בזמן ביעור ?
תשובה
עבר זמן הביעור ולא הפקירם – הפירות נאסרים לעולם. מיהו, אם נאנס ולא הפקירם או שלא ידע את זמן ביאורם, יכול להפקירם ולאוכלם אחר כך.
מקורות
כתב מרן הרב מאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן כ"
חובת ביעור פירות שביעית מדאורייתא או מדרבנן
המקור לחיוב ביעור פירות שביעית הוא ממה שדרשו חז"ל (תורת כהנים; פסחים נ"ב ע"ב) את הפסוק (ויקרא כ"ה, ו' – ז'): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה – ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", ועל זה אמרו: "כשהוא אומר: 'ולבהמתך ולחיה' – הקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה – האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה – כלה לבהמתך מן הבית", עכ"ל.
ונחלקו הראשונים בדין ביעור אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. המנחת חינוך (מצוה שכ"ט) לומד בדעת הרמב"ם שדין ביעור הוא מדאורייתא, שכתב (פ"ז משמו"י ה"א): "פירות שביעית אין אוכלים מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר: 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה – חייב לבער אותו המין מהבית, וזהו ביעור של פירות שביעית", עכ"ל.
גם הכפתור ופרח (פ' מ"ח) הסיק שהוא מדאורייתא, וגם דעת התוספת יום הכיפורים (למהר"ם בן חביב, יומא פ"ג ע"א) כך, שמצות ביעור היא מדאורייתא (כשמצות שמיטה מהתורה).
דעת הרמב"ן על התורה (ויקרא כ"ה, ז'), שמצות ביעור אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, וכך הוא כותב: "ואולי אפילו הביעור כולו חומרא מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן", עכ"ל.
ואכן כתוב בגמרא (יומא פ"ג ע"א): "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס – מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה – מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית – שביעית". ופירש רש"י: "אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו, ויש לפנינו מיני איסורין מאכילין אותו הקל הקל שבהם. טבל ושביעית – מאכילין אותו שביעית, לאחר זמן הביעור, שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה", ובלי ליכנס למחלוקת אם בשביעית מכיון שלא מוזכר איסור אכילה אסור בכל שיעור, וא"כ לדעה שסוברת שלשביעית אין שיעור נמצא ששביעית חמורה יותר מטבל. אולם יוצא מדברי רש"י אלו, שאיסור אכילת פירות שאינם מבוערים הינו מהתורה.
מהות מצות ביעור
ונחלקו הראשונים במהות מצות ביעור. לדעת הרמב"ם (הל' שמו"י פ"ז ה"ג) מצות הביעור בפירות שביעית היא שצריך לכלות אותם לגמרי, וכך כתב: "היו לו פירות מרובים – מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור – שורף באש או משליך לים המלח ומאבדם בכל דבר שמאבד", עכ"ל. גם הראב"ד כתב, שיש שני שלבים במצות ביעור: האחד כאשר כלו הפירות בעיר ובתחומיה, שאז מביאים את הפירות לאוצר בית דין, והם מחלקים כדי שלוש סעודות לכל אדם, ואם אין שם בית דין או אוצר בית דין – אז מוציאן לשוק ומפקירן. והשלב השני הוא, כאשר כלו הפירות מכל הארץ, שאז מבערם על ידי שמכלה אותם לגמרי ומאבדם.
והנה, רש"י (פסחים נ"ב ע"ב ד"ה "משום") כתב: "וזהו ביעורן – שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה", עכ"ל. וכתב הר"י קורקוס, שדעת רש"י היא כדעת הרמב"ם, ולכן הצריך להפקירם במקום ששם יכלו לגמרי על ידי דריסת חיה ובהמה. ואין אפשרות לאדם לאכול אותו. אלא שברמב"ם משמע שיש להחמיר יותר שיש לאבדם באופן שלא יהא שום שימוש באוכל זה, אבל לרש"י כאמור אמנם יש להניחם במקום דריסת בהמה, אך לא צריך לאבדם בידיים.
והרמב"ן על התורה (ויקרא כ"ה, ז') כתב שמצות ביעור היינו הפקר ותו לא, וז"ל: "והכילוי הזה לא פירש הרב (רש"י) מהו. ועניינו שיכלה בפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים, ואינו, אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם", עכ"ל. כלומר, שלדעת הרמב"ן אין פירושה של מצות ביעור שיכלו הפירות לגמרי, אלא שיפקירם וזהו ביעורם.
ולענין הלכה – אף שלדעת רש"י והרמב"ם והראב"ד, ביעור היינו כילוי ואיבוד לגמרי, מכל מקום מהר"מ בן חביב, בעל גט פשוט, כתב בספרו תוספת יום הכפורים (יומא פ"ג ע"א) שנהגו כדעת הרמב"ן להפקיר ולא לכלות לגמרי, ומכיון שהוא כותב שנהגו לקולא אין לנו אלא מה שנהגו. וזאת, למרות שמה שכתב מהר"מ בן חביב הוא על פירות גויים, מכל מקום כיון שדעתו כדעת המבי"ט, שפירות שביעית של גויים יש בהם קדושת שביעית, יש לנו ללמוד מדבריו שכל מקום שצריך ביעור – מספיק להפקיר.
וזהו שכתב הכסף משנה (הלכות שמיטה ויובל פרק ז סעי' ג'): "דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו שמחזיק בהם כשלו, אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו. וכן אמרו בתוספתא פרק שמיני: 'מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור – מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו' וכו'. ובהמשך הביא את דברי הר"י קורקוס ז"ל שכתב כן. והטעם שהיקל כרמב"ן הוא: "כי הדלות רב ועצום".
וכן למעשה היום אנו פוסקים, אף על פי שבדרך כלל במקום שאין גילוי בשולחן ערוך אזלינן בתר הרמב"ם. ואף שהכסף משנה לא הכריע בפירוש כהר"י קורקוס, מ"מ יש להקל כיון ששביעית בזמן הזה הוא מדרבנן, והתוספת יום הכיפורים כבר כתב שכך המנהג בירושלים, לכן אנו הולכים אחר המנהג.
צורת ההפקר
כתוב בתוספתא (שביעית פ"ח ה"ד): "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור – מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: 'אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול – יבוא ויטול', וחוזר ומכניסן לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו", עכ"ל. הנה התוספתא הדגישה: "כשמוציאן לפתח ביתו", אבל לא פירשה שצריך להפקירן בפני שלושה בני אדם.
אבל בירושלמי (שביעית פ"ט, ה"ד) הוזכר, שרבי יצחק בר רדיפא שאל את רבי יאשיה וא"ל: "חמי לך תלתא רחמין, ואפקרא קומיהון", כלומר, שיקח שלושה מאוהביו ויפקיר לפניהם, הרי שהירושלמי הדגיש שצורת הביעור נעשית על ידי הפקר דוקא.
והגר"א כתב (ביאורי הגר"א על ירושלמי שם, כת"י ב'): "וכשמוציא לשוק הוא מעשה דהפקר, והוי הפקר גמור אף שלא בפני שלושה, אלא כשמפקיר בפני שלושה – אין צריך להוציאו לשוק", עכ"ל.
וע"פ דברי הגר"א מבואר, שאין מחלוקת בין התוספתא לירושלמי, אלא שהדבר תלוי היכן נעשה ההפקר, שאם הופקרו הפירות ברשות הרבים, והיינו שבעל הפירות עושה מעשה הפקר בפועל – יכול להפקירם גם שלא בפני שלושה בני אדם, ואפילו אם ימתין עד שתכלה רגל מן השוק כדי להוציאם ולהפקירם – קיים בכך מצות ביעור, ויכול מיד לזכות בהם. אבל אם הוא מפקירם בביתו, באופן שלא עושה מעשה הפקר בפועל – אז בעינן שלושה בני אדם שיפקיר בפניהם.
ועוד מבואר מהירושלמי, שיכול להערים ולהפקיר בפני שלושה מאוהביו כדי שיזכו מההפקר ויחזירו לו את מה שהפקיר. ומכל מקום, יש להפקיר בפני שלושה שאינם סמוכים על שולחנו דוקא, כי אם הם סמוכים על שולחנו אין במעשה ההפקר כלום, שהרי בלאו הכי הוא חייב לכלכלם משלו. ובחור ישיבה שכל הוצאותיו על הוריו, אף שאוכל בישיבה – מקרי "סמוך על שולחנו".
ונציין כי בדין הפקר י"א שצריך להפקיר בפני שלושה, ויש שאמרו שיכול להפקיר בפני שניים, וי"א בפני אחד, וי"א אפי' הפקר בינו לבין עצמו הוי הפקר בדיעבד.
ולמעשה, יש להוציא מביתו לחצר או לחדר המדרגות [ואינו חייב להוציא דוקא לרשות הרבים ששם יש חשש שאנשים יקחו את מה שמפקיר], ולהפקיר בפני שלושה בני אדם. אך היכא שנהגו וסמכו על הקולא של "היתר מכירה" [ולמרות שאנו לא סומכים על "היתר מכירה" לכתחילה – עיין סי' כ"א: "הנחיצות להיתר מכירה בדיעבד"] – אפשר לצרף את ה"היתר מכירה" ולסמוך על סברת המתירים להפקיר מחוץ לביתו בינו לבין עצמו, ולא צריך שלושה בני אדם בשעת מעשה ההפקר, ויודיע לשלושה שכנים מאוהביו שהוא מפקיר את הפירות, ומיד הוא זוכה בפירות ומכניסם לביתו.
ומכל מקום, הטוב ביותר הוא, במקום שיש לו שכנים יראי שמים, יכול לעשות מתוך הסכמה שבשתיקה את מה שהוא מפקיר יזכה חבירו, ואת מה שמפקיר חבירו יזכה הוא (כגון: בארגזי יין דומים), כי אם הוא עצמו יקח את מה שהוא עצמו הפקיר – מחזי כהערמה (וכמובן שלא יעשו זאת דרך הסכם דהוי כמסחר).
ועוד, כשמפקיר את פירותיו יש לדקדק ולומר כלשון התוספתא: "כל מי שצריך ליטול – יבוא ויטול" וכו', כדי שיבין שהוא לשון הפקר.
ומ"מ, גם לאחר ההפקר והזכייה, עדיין חלה על הפירות קדושת שביעית, שההפקר אינו מפקיע את קדושת השביעית שבהם.
זמן הביעור
כתב הרמב"ם (שם, ה"א): "פירות שביעית – אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו מין מצוי בשדה, שנאמר: 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה – אתה אוכל מה שבבית, כלה לחיה מן השדה – חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית", עכ"ל.
ועוד כתב הרמב"ם (שם, ה"ט – י'): "שלש ארצות לביעור: ארץ יהודה כולה ההר והשפלה והעמק – ארץ אחת, עבר הירדן כולו שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עם הים – ארץ אחת, והגליל כולו העליון והתחתון ותחום טבריה – ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלושתן עד שיכלה האחרון שבה. כיצד? היו לו פירות מארץ יהודה – כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה. וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן", עכ"ל. כלומר, שעבר הירדן כולה, שפלת לוד, והר שפלת לוד, ובית חורון עד הים ארץ אחת.
והנה, יש מי שאומר שלא רק עבר הירדן המערבית היא ארץ ישראל, אלא גם בתבואה של עבר הירדן המזרחית חלים דיני קדושת שביעית. ולפי דעה זו, אין ליקח בשנת שמיטה ירקות שהובאו מעבר הירדן למרות שגדלו בשטחים של גויים, והרי לדעת הבית יוסף גידולי גויים מותרים למרות שגדלו בארץ ישראל, מכל מקום יש לחשוש לדעת המבי"ט שמחמיר בגידולי גויים בשטחי ארץ ישראל.
עוד כתב הרמב"ם (שם, הי"א): "ושלוש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, ואוכלים בתמרים עד האחרון שבצוער. ואימתי הוא כלה? עד הפורים. ואוכלים בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה", עכ"ל. כלומר, שלגבי חרובין, זיתים ותמרים, כל שלש הארצות האלו נחשבות לארץ אחת, ואוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער עד הפורים, ואוכלים בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד חנוכה.
אלא, שיש לדון בתאריכים שחז"ל קבעו והובאו בהרמב"ם לגבי הפירות לסוגיהן, שכן כיום אין הענבים מצויים על העץ עד הפסח, וגם הזיתים אינם מצויים על העצים עד שבועות וכן תמרים אינם מצויים עד הפורים. אלא, שכיון שחז"ל קבעו תאריכים אלו, כל עוד שלא התברר מעל לכל ספק שכלו הפירות לפני כן, אנו סומכים על התאריכים שקבעו חז"ל. והנפקא מינה המצויה בימינו בענין זה היא לגבי יינות ומיץ ענבים מ"אוצר בית דין" שצריך לבערם עד הפסח.
אלא, שנחלקו הפוסקים בביאור הזמן של "עד הפסח". יש מי שאומר שהרמב"ם התכוין שיש לבער את הפירות עד ערב פסח, ויש שלמדו בדברי הרמב"ם שכוונתו עד יום טוב הראשון של פסח, ויש מי שאומר שהכוונה עד יום טוב אחרון של פסח (ראה לביאור מהר"ש סריליו פ"ט משביעית ה"ו). ולמעשה אנו פוסקים לחומרא כדעה הראשונה שלמדה בדברי הרמב"ם שהכוונה לעד ערב פסח.
ומיהו, בשאר פירות שלא הוזכר זמן ביעורם בפירוש, וכגון בתפוחי עץ ותפוחי זהב ואשכוליות, יש לדון מתי זמן ביעורם.
אמנם, מדברי הרמב"ם (פ"ז משמו"י ה"ט) מתבאר שיש שלוש ארצות לביעור: עבר הירדן, יהודה וגליל. אך כיון שאין אנו יודעים היכן נקטפו פירות אלו כדי לקבוע מאיזו משלוש ארצות הם, יש לדון היאך ינהג בהם לגבי דין ביעור.
לדעת החזו"א (שביעית סי' ט"ו אות ח' וסי' כ"ו סדר השביעית אות ה'), יש להפקיר בכל יום את הפירות שלגביהם קיים ספק שמא הגיע זמן הביעור, ולזכות אח"כ בפירות, ולחזור ולהפקירם בכל יום ולזכות בהם, ויעשה כן עד שבודאי יעבור זמן הביעור, וכלשונו: "נמצא מבער כמה ימים עד שיצא הספק מליבו", עכ"ל. אך להפקיר בכל יום ולחזור כך כמה פעמים הוא דבר שקשה לבצע.
ויש מי שאומר (עיין ספר השמיטה פ"ט אות י"ב) שיפקיר כדין וכמבואר לעיל, ואח"כ יכניס לביתו ויאמר שאינו רוצה לזכות בפירות אלו רק עד שיגיע זמן הביעור.
אך כיון שהפירות נמצאים בביתו ואף אחד לא יכול לזכות בהם, הרי זה כאילו זכה בהם בשעה שהכניסם לביתו, אף על פי שאומר שאינו רוצה לזכות בפירות אלא עד שיגיע שעת הביעור. ולכן, יש ליתן מפתח לשכנו, ולומר לו שאם ירצה ליקח מהפירות – הרשות בידו, דאז גם כשהפירות נמצאים בתוך ביתו ישנה אפשרות לזכות בהם, ועי"ז יכול לקיים מצות ביעור בדרך זו.
חובת ביעור בפירות הנמצאים באוצר ב"ד
הנה כתב החזו"א (סי' י"א סק"ז), שפירות הנמצאים ב"אוצר בית דין" – לא חל עליהם דין ביעור. אך עיין בסי' י"א: "אוצר בית דין", שם ביארנו את דעתנו שאין דין "אוצר בית דין" לכתחילה, אלא שמכל מקום כיום מוטב לסמוך על "אוצר בית דין", וכיון שכן – הפירות הנמצאים באוצר בית דין יש בהם קדושת שביעית וחלה עליהם חובת ביעור.
עבר זמן הביעור ולא הפקירם
היו ברשותו פירות שביעית והגיע זמן ביעורם ולא ביערם – כתב המהרי"ט (ח"א סי' מ"ג ד"ה "ומ"ש מהרי"ק") שהפירות אסורים לעולם.
ומיהו כתב בספר חרדים, שבנאנס ולא הפקיר בזמן הביעור – הפירות מותרים. והוא הדין אם לא ידע את זמן הביעור שהפירות מותרים.
[מיהו בזמן ביעור ידוע, וכגון ביין שידוע שזמן ביעורו הוא בפסח וכנ"ל, אז פעמים שחוסר ידיעה וכגון בבן ישיבה שעליו לידע דין זה, הוי כמזיד והפירות נאסרים].
וכתב מרן הרב שם פכ"א סעי' כ"ו "עבר זמן הביעור ולא הפקירם – הפירות נאסרים לעולם. מיהו, אם נאנס ולא הפקירם או שלא ידע את זמן ביאורם, יכול להפקירם ולאוכלם אח"כ [מיהו בזמן ביעור ידוע, וכגון יין שידוע שזמן ביעורו הוא בפסח, אז פעמים שחוסר ידיעה וכגון בבן ישיבה שעליו לידע דין זה, הוי כמזיד והפירות נאסרים]", וביאר בהערה "כן ניתן להבין מספר חרדים (שער מצוות התלויות בארץ, סוף פרק נ"ה, ביעור) שלמד מלשון הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז') שפירות הנקנים מגוים אחרי זמן הביעור – מותרים באכילה, ובדרך אגב הזכיר שבאונס – הפירות מותרים אם מבער כשיוכל, וז"ל: "וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן – אסורים באכילה, ומשמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאכלן אלא להפקירן בזמן ביעורן אז אחר ביעורן לא נאסרו. וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור וכשיוודע לבית דין יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אנסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם, והכא נמי ישראל זה שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור ודאי לא נאסרו" וכו', עד כאן לשונו. וכן כתב בספר שערי צדק שם פרק י"ט סעיף ה' ובספר השמיטה (עמוד מ"ו סעיף י' הערה 7), ועיין שבת הארץ (פרק ז' הלכה ג' אות ג' הערה 27 – 26)"..
ועיין חזו"א שביעית סי' יד' ס"ק יג' שכתב וז"ל "ומיהו זימנין דלא ביערו בשוגג או באונס וכל שנשאר שמור בביתו גם הרמב"ן מודה דנאסר", עכ"ל, אמנם לשיטתו אין ביעור בפירות אוצר בי"ד.
העולה
עבר זמן הביעור ולא הפקירם – הפירות נאסרים לעולם. מיהו, אם נאנס ולא הפקירם או שלא ידע את זמן ביאורם, יכול להפקירם ולאוכלם אחר כך.