שאלה

האם אומרים תחנון בבית האבלים ומה הדין כשהאבל אינו בביתו?

תשובה

לא אומרים תחנון בבית האבל, ואפילו הוא לא בביתו או שהתפלל כבר.

מקורות

כתב הטור "נפילת אפים בציבור על פניהם אחר התפלה רשות היא ונופלים בבית האבל ואין נופלין בבית החתן", וביאר הב"י "כלומר משום דרשות הוא אין נופלים בבית החתן שאילו היתה חובה גם בבית החתן היו נופלים והעולם נהגו שלא ליפול על פניהם גם בבית האבל וכמו שאכתוב בסמוך בשם שבלי הלקט".
וכתב שם בסמוך בשם השבלי הלקט "בבית האבל אין נופלים על פניהם משום דאיתקש לחג דכתיב (עמוס ח' י) והפכתי חגיכם לאבל הילכך אין אומרים וידויים ותחנונים בבית האבל".
למעשה כתב בשו"ע סי' קל"א סעי' ד' כדברי השבולי הלקט וז"ל "נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל".
ובלבוש סעי' ד' כתב טעם אחר "כי הטעם בבית האבל כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו, כי האבל כבר מדת הדין מתוח כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו".
וכתב באליה זוטא ס"ק ה "הקשה מלבושי יום טוב למה לו לבדות טעם מלבו הא מבואר בב"י בשם שבולי לקט משום דאתקש לחג שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. וראיתי תירוץ על זה בשיירי כנסת הגדולה דס"ל ללבוש דאומרים למנצח בבית האבל, ואי לטעם ב"י אין אומרים נמי תחנון ולמנצח. וכתב במלבושי יום טוב דכשאין אבל במקום שמת המת ואפילו הכי מתפללין שם אומרים מזמור התחנון, שאין מדת הדין כשאין אבל בבית המת".
והביא טעם זה של הלבוש במשנ"ב ס"ק כ' וכתב עוד "והנה כל זה דוקא בבית האבל אין אומרים תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בבית הכנסת או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומכל מקום האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון".
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ח "הטעם בבית יוסף משום דאיתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל והלכך אין אומרים גם וידויים ותחנונים בבית האבל עכ"ל, עולת תמיד שם, ט"ז ס"ק ט', וכתב ואם כן כל שבעה קאמר דהא מדמינן לחג דהיינו שבעת ימי החג. וכתב קיצור שלחן ערוך סימן כ"ב אות ה' דאפילו במנחה של יום שביעי אין אומרים. ומיהו הלבוש כתב הטעם כטעם שאין נפילת אפים בלילה שלא להגביר כח הדין ח"ו כי האבל כבר מדת הדין מתוחה כנגדו והוי כמו קיצוץ ח"ו עכ"ד, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות י"ד ותמה עליו וכתב דלפי טעם זה למה אין אומרים למנצח ותפלה לדוד ולא תחנון כמו שכתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל וכן הוא המנהג, דבתחנון ולמנצח ותפלה לדוד לא שייך טעמא דנפילת אפים ואפשר לומר שכוונת הלבוש לומר דבנפילת אפים אין צורך לטעם משום דאיתקש לחג דמפני טעם אחר אין לאומרו ובזה יתיישב איך הלבוש כתב טעם אחר ולא פנה לטעם שבלי הלקט אפילו להזכירו וכו' אבל טעם שבלי הלקט דאיתקש לחג אצטריך לשלא יאמרו תחנון ולמנצח ותפלה לדוד, ואפשר גם כן דלפי טעם הלבוש אומרים תחנון ולמנצח עכ"ל, ועיין אליה רבה אות ט' שמסכים לדעת הלבוש למנצח אומרים רק האבל בעצמו לא יאמר יעו"ש. וכתב כנסת הגדולה בהגהות הטור באשבילי"א אין אומרים בבית האבל בסדר קדושה ואני זאת בריתי אותם אמר ה' ולא יענך ה' ביום צרה אבל בטוליטולה נהגו לאומרם, ה"ר דוד אבודרהם ז"ל, וכמדומה לי שנהגו בקושטא לומר ואני זאת בריתי אבל אין אומרים יענך ה' ביום צרה עכ"ל, והביאו מגן אברהם ס"ק יו"ד. וכבר כתבנו לעיל אות ג"ן דבכל הדברים הללו הולכים אחר המנהג ונהרא נהרא ופשטיה. ועיין עוד לקמן אות ס"ח".
והוסיף בס"ק נ"ט "בבית האבל. כתבו האחרונים שאם אין אבל בבית אף שאומרים תפלה שם למנוחת נפש והמת יהיה לו נחת רוח אומרים נפילת אפים דאין קפידא אלא כשהאבל שם, אבל מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו שלא לומר אף אם אין אבל שם. ברכי יוסף אות ג' ובספרו קשר גודל סימן י"ט אות י"ט, וכן כתב הרב פרי האדמה חלק א' דף ט"ז ע"ד יעו"ש, שלמי צבור דף קנ"א ע"ד, שערי תשובה אות יו"ד, בית עובד אות ה', חסד לאלפים אות י"ד, קיצור שלחן ערוך סימן כ"ב אות ה'". וכן כתב בקצות השולחן סי' כ"ד סעי' ז' דספק נפילת אפים לקולא.
ועפ"ז כתב עוד דין בס"ק ס"ז "שם. "איש עובר אורח שמת והביאוהו למקום אחד כדי לרוחצו ולעשות לו כל צרכו ומשם הוליכוהו לבית הקברות ושוב אחר כך בשבעת ימי אבלו קבעו באותו מקום שרחצוהו להתפלל בו ואין שום אבלים שם אין לומר וידוי ונפילת אפים באותו מקום. שו"ת לב חיים חלק ג' סימן מ"ז, והביאו ארחות חיים אות ד'", ועיינתי שם וז"ל הרב לב חיים ולאחר שהביא שמנהג ירושלים שלא לומר תחנון גם היכא שהאבל לא נמצא כתב "ובודאי הישארות הנר"ן של המת נשאר באותו מקום שרחצו את המת ותיקנהו והספידהו כי הנשמה משוטטת בגוף המת מראשו לרגליו ומרגליו לראשו אולי ימצא מקום להיכנס בתוכו כנודע מדברי הזוהר הקדוש והמקובלים עיין להרב המקובל מעבר יבוק שהאריך בזה דבודאי נראה פשוט שאין לומר וידוי בנפילת אפים כל השבעה במקום שמתפללין בו".
והנה כתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פכ"ב סעי' מ"ה "אם מתפללים בבית אבל, אפילו אם הוא לא בביתו – לא אומרים וידוי, ואפילו אם האבל התפלל כבר".
העולה
לא אומרים תחנון בבית האבל, ואפילו הוא לא בביתו או שהתפלל כבר.