שאלה

האם מותר להיכנס לבית הכסא או למקומות המטונפים עם שרשרשת שיש בה אותיות של שמות הקודש או פסוקים?

תשובה

לכתחילה אין לקנות צמיד זה כיון שיבוא איתו לידי בזיון.
אדם שקנה יזהר בשעה שנכנס לבית הכסא לחפותו בשני כיסוים וטוב יותר שלא ילבשו.

מקורות

איתא בגמ' ראש השנה דף יח עמוד ב "רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב".
כתב הב"י ביו"ד סי' רפ"ג "וכתב עוד (הרמב"ם פאר הדור סי' ז') שם שאסור לרקם בטלית פסוקים מהטעם הנזכר, ועוד מטעם אחר לפי שהוא מביא פסוקי התורה לידי זלזול כי הציצית תשמישי מצוה ואין בו קדושת הגוף ולכן יכול לבוא בטלית מצוייצת לבית הכסא ולבית הטבילה ולהשתמש בו ולכסות בו את הערוה ואיך יביא כתבי התורה במקום הטינופת וזלזול", הטעם הראשון הוא שאין לכתוב יותר מג' מילים שלא בשירטוט והטעם השני כיון שיכול לבוא לידי בזיון אם יכנס איתו לשרותים.
ופסק השו"ע יו"ד סימן רפג סעיף ד' "אסור לרקם פסוקים בטלית", וכתב הט"ז ס"ק ג "אסור לרקם פסוקים בטלית. מהטעם דלעיל שאסור לכתוב פסוק אחד ועוד לפי שהטלית אף על פי שיש בו ציצית הם תשמישי מצוה ולא קדושת הגוף וע"כ יכול לבא בטלית מצוייצת לבית הכסא ולבית הטבילה ולהשתמש בו ולכסות בו את הערוה ואיך יביא כתבי הקדש במקום הטינופת וזלזול עד כאן לשון רמב"ם בתשובה מביאה ב"י ולפי זה בכל מקום שיוכל לבא לידי זלזול איזה פעם לא יכתוב שם פסוק", כלומר שאין שום היתר לכתוב פסוק.
וכ"כ הש"ך בס"ק ו' אלא שהוסיף "וכתב העט"ז ומטעם זה התירו לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת מפני שהם תשמישי קדושה ואסור לנהוג בהם קלות עכ"ל ואף ע"ג דרבינו ירוחם שם כתב עוד טעם לאסור והיינו משום שאסור לכתוב מן התורה פסוקים כבר נתבאר דיתפשט המנהג להקל בזה ועיין ברבינו ירוחם שם שהביא תשובת הרמב"ם שהאריך בזה", כלומר שהיכא שוודאי לא יבוא לידי בזיון שרי, וראה לקמן בדברי הגרי"ש אלישיב.
וכתב הרמ"א סי' רע"ו סעי' י"ג "ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת. ויש נזהרין אפילו במלת שלום, שלא לגמור כתיבתו".
וכתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קלה "ואני בעצמי נזהרתי שאף על ההזמנות לחתונות בני ובנותי לא כתבתי שום פסוק אף לא קול ששון וכן הוא מן הראוי לכל אדם להתנהג",
וכתב בקובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן קטו " הלכה פסוקה ביו"ד ס' רפ"ג אסור לרקום פסוקים בטלית, והטעם כתב הש"ך מפני שהוא מביא פסוקי תורה לידי זלזול ומכשול והציצית שבטלית אינם אלא תשמישי מצוה ומותר לבוא בטלית מצויצת במקומות שהוא זלזול לפסוקי תורה. אכן המקור לזה הוא תשובת הרמב"ם בפאה"ד סי' ז' והוא ז"ל אסר מתרי טעמי חדא שאין לכתוב מה"ת פסוקים פסוקים אבל יכתוב שלש תיבות ולא יותר, ודוקא להתלמד התירו, שלא ניתנה תורה להיכתב פרשה פרשה וכ"ש פסוק פסוק. וטעם שני והוא נכון וחזק מן הראשון לפי שהעושה כן מביא פסוקי תורה לידי זלזול וזה ביזוי התורה בלי ספק, עכ"ל…
אמנם בנוגע לטעמא קמא אם כי בדעת הט"ז שם והפ"י גיטין דף ו' ועוד גדולי האחרונים שאין שום היתר לכתוב פרשה או פסוק אא"כ הוא להתלמד, אבל הש"ך הביא מהלבוש שהתיר לכתוב פסוקים על המפות של ס"ת והוסיף הש"ך כי נתפשט המנהג להקל בזה", וראה בערוך השולחן סעי' י"ג שצידד דכהט"ז
כתב אשורית
וז"ל הרמב"ם (סימן רס"ח) בתשובה (לגבי כתיבת פסוק על הטלית): "נוסף להיותו ג"כ חידוש וסטיה, שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו, וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה (בכתב) אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי. ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאלו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול. וגנה רבי' יוסף הלוי ז"ל לכתוב הגט בכתבנו זה (שאותיותיו) מחוברות מאוד. ואמר: יבוא ממנו משמע תרי לשאני בגיטא וזה (מפסידו). וכתבו הסופרים אותו, ר"ל הגט, בכתב, שאותיותיו מופרדות, ר"ל בכתב אשורי כספר תורה. וגנה זאת גם כן ואמר: כיצד נשתמש במכתב אלהים זה ויבוא לידי זלזול, אלא יכתוב בזה האופן של הכתב, הנקרא אלמד'בד"ב. (וכל) מה שעושים מאלה הדברים, הרי הוא בכלל כבוד תורה, ומי שעושה זאת עליו לירוא מאלהים. וכמו שלו שכר על כוונתו להתנאות במצוות, כך יהיה לו השכר היותר גדול, אם יכבד דברי אלהים ויחתוך אלו הרקמות, אשר בהן דברי אלהים חיים, ויגנזן, וזאת חייבים לעשות".
כתב הפתחי תשובה יורה דעה סימן רפג ס"ק ג "פסוקים בטלית עיין (בתשו' רדב"ז ח"א /ח"ד/ סימן מ"ה) שכתב דאפילו דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ואם כתב פסוקים מן התורה אפילו בכתב אחר אסור עיין שם. ועיין בתשובת דברי יוסף סימן מ"א שכתב ששמע מפי מורו מהר"ר שמואל די פאם דמטעם זה כשמת בנו לא רצה לכתוב בכתב אשורי הקינה שנוהגין לכתוב על המצבה אלא כתב אותה בכתב שקורין רש"י ומ"מ על אחרים לא אסר דבר זה מעולם. וע"ש עוד מ"ש על דברי רדב"ז הנ"ל".
וכתב בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ד סי' ל"ב): (לגבי לשלוח הזמנה לחתונה בכתב אשורי) (הביא תשובת הרמב"ם) וכתב: "והגאון הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ד רמז על תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב, וז"ל: ומה שנראה לי מדבריו ז"ל דאפילו דברים של חול – אסור לרקום אותם בכתב אשורי, שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול, כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים, עכ"ל ע"ש. והרב הפרד"ס ז"ל בספרו אות היא לעולם דף ק"ן ע"ד הביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז' וכתב כמה הפליגו חכמי הזוהר לספר בגדולת ומעלת האותיות אשר תבאנה בכתבי הקודש אשר מזה כמה רע ומר למה שראיתי דהן בעון כותבים על אר"ש רעה שירי עגבים רח"ל בכתיבת אשורית עליהם בשביל ע"ה דלא ידעי כתיבה אחרת ה' הטוב יכפר בעדם וכו' ע"ש.

והרב הגדול הרח"ף ז"ל ברוח חיים יו"ד סי' רע"ו הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב: הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שם בתשובה כי כל הקפדתו אינו בעבור שמות הקודש לבד אלא משום הכתיבה שכ"כ ומן הראוי לך וכו' וכיון שעיקר הקפדתו הוא בעבור עיקר הכתיבה שהיא בכתב אשורית ויש בה קדושה וראוי ליגנז, אין חילוק בין שמות הקדושים לשאר אותיות מפסוקים שאין בהם שמות הקודש, כיון שעיקר ההקפדה היא בעבור כתב אשורית שיש בו קדושה, ואין לזלזל בכתיבה הקדושה והוא ברור, עכ"ל ע"ש. ובסי' רפ"ד ס"ק א' כתב הרב הנז': מי שרוצה לכתוב סוד לחבירו דלא יודע לאיש זר וחבירו אינו מבין שום כתב כי אם כתב של ס"ת, הרי זה נקרא בשעת הדחק פעם ביובל ובהכרח, ועכ"פ יזהיר אותו שיגנוז הכתב במקום מוצנע דרך כבוד, עכ"ל.
והנה נודע כי תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' הביאה רבינו ירוחם גם מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ג הזכיר זה ומור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רפ"ד הביא זה וכתב: וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה ע"ש. ועיין להרב מזבח אדמה ז"ל דף ט"ז והביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז"ל גם הביא דברי הרב גו"ר ז"ל מ"ש בזה והעלה דכל מורה צדק יש לו להורות כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל, מ"מ למה שכבר נעשה אין צריך גניזה רק לשמור שלא יבואו לידי זלזול יע"ש. הנה כי כן לענין השאלה דנ"ד לכתוב ניירות הקרואים בכתיבה אשורית, זה ודאי אסור, וצריך לגעור ביד העושים כן כי זה גריעי טפי מן אגרות שלומים וכיוצא, דהתם הם נשמרים ולא נזרקין לאשפה, אבל ניירות אלו אין דרך לשומרם אלא משליכין אותם תכף ומיד והילדים מקרעין אותם ונזרקין לאשפה עם זבל החצר, ובודאי שדבר זה וכן כל כיוצא בו אסור ואין צורך להאריך בזה".
וכתב הכה"ח סי' כ"ד ס"ק כ"ד "והזהיר במצות ציצית וכו'. אסור לרקום פסוקים בטלית. יורה דעה סימן רפ"ג סעיף ד'. ועיין שם בט"ז ובש"ך. וכמו כן כל שהכתב אשורית וענין שיש בו קדושה אסור, ובפרט בטלית קטן שנכנס בו לבית הכסא. חסד לאלפים אות ד'. מיהו אם כבר נעשה מעשה והוא טלית שמיוחד למצות ציצית ומצניעים אותו בכבוד גדול ואין מי שיזלזל בו מוטב ללובשו ויברך עליו ולא לגונזו, ויזהר כשיתעטף בו וישב על גבי ספסל שיגביה הצדדין מכאן ומכאן שלא לישב על גופה של טלית דהוי כיושב על דברי תורה. גינת ורדים כלל ב' סימן כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח, שתילי זיתים אות יו"ד, שערי תשובה אות ד'. ומה שכתב שם השערי תשובה וז"ל ועיין בש"ך ביורה דעה שם שנהגו היתר לרקום עי"ש עכ"ל, הניח מקום לטעות שלא ביאר דבריו דמשמע על הטלית ולא כן כתב הש"ך אלא על המפות של ספר תורה יעו"ש".
וכתב השו"ע סי' רפ"ב סעי' ו' "הקמיעין, אם היו מכוסים עור מותר ליכנס בהם לבית הכסא, ואם לאו, אסור".
וראה מש"כ במאמר מרדכי, (לימות החול, פ"ג סעי' ל"א): "לא יכנס לבית הכסא עם נייר או ספר הכתוב בכתב אשורית, ואם הוא שעת הדחק ואינו יכול להניחו בחוץ – יכסה אותו בשני כיסויים שונים ויכנס. ויקפיד שאחד מהכסויים יהיה אטום ולא שקוף. וכיס הבגד או המכנס נחשב ככיסוי אחד".
הגנה
כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ל "אני מבין כי פסוקי תורה שחורטים על התכשיט עושים זאת לשם סגולה, ואם ככה, ישנו בזה גם שאלה אם זה לא נקרא מתרפא בדברי תורה שאסור כדאיתא בשבועות ד' ט"ו ע"ב דאסור להתרפאות בדברי תורה. ונפסק כן להלכה ברמב"ם בפי"א מה' עכו"ם הי"ב ובשו"ע יו"ד סי' קע"ט סעי' י"ב ע"ש.
אולם יש לדון ולומר דזה נקרא להגן ושרי, ובדומה למה שמובא בפ"ת ביו"ד שם סי' רע"ו ס"ק כ"ז בשם שו"ת שאילת יעב"ץ שהעלה בשם הכתוב על טבעת, דאם מחפה הטבעת בכיסוי עור שרי להניח בידה לסגולת שמירה ואף דנהנה משם ע"י זה שמניחו באמצע כדי לשמרה ולהצילה זה מקרי להגן ושרי, ע"ש (ואגב שמענו שגם דעת היעב"ץ היא כהסברא שהזכרתי באות הקודם דזה לא דמי לשם הכתוב על כלי מכיון שאינו בא לידי בזיון).
ומצאתי שבאמת כבר נשאל בדומה לשאלתנו בספר שו"ת משפטי צדק (גארמיזאן) סי' ל"ט, והוא, ע"ד שנהגו לתלות מזוזה כמין קמיע אם מותר לעשות כן, והשיב דזה כלל גדול בדין דכל דבר שהוא לרפואה ודאי אסור להתרפאות בדברי תורה, וכל דבר שהוא להגן מותר, לכן מותר לו לאדם לתלות עליו מזוזה להגן, ע"ש ביתר אריכות.
כמו"כ יעוין בספר שו"ת ציון לנפש חיה (לייטער) סי' מ"ז, שנשאל על דבר צעירים ההולכים למערכות המלחמה וצדיק אחד נותן להם מזוזות, קטנות לישא על צוארם השמירה, והיו שערערו על זה מכמה טעמים, ובדברי תשובתו האריך להביא ראיות להיתר בזה יעו"ש".
העולה
לכתחילה אין לקנות צמיד זה כיון שיבוא איתו לידי בזיון.
אדם שקנה יזהר בשעה שנכנס לבית הכסא לחפותו בשני כיסוים וטוב יותר שלא ילבשו.