שאלה

כאשר חרוט על גבי תכשיט ממש שם ה' האם יש דרך המותרת להכינס עם זה לבית הכיסא או למקומות מטונפים?

תשובה

א – אין לחרוט או לכתוב, על גבי טבעות או כלים, פסוקים או שמות הקודש וכיו"ב, שעלולים לבוא לידי בזיון ח"ו.
ב – טבעת שחרוטה עליה פסוקים שונים, אפי' בלא אזכרות, אין להיכנס עימה לבית הכסא, אא"כ יכסנה בכיסוי מתאים.

מקורות

א
ראשית יש לעורר על כך, שבשנים האחרונות פשה הנגע בתפוצות ישראל, לחקוק ולכתוב פסוקים שונים, שמות הקודש, ואזכרות שם השם על, גופי מוצרים שונים ומשונים, וכבר הזהירו על זה גדולי ישראל, שיש בכך משום מנהג בזיון לשמות הקדושים כשהם נשמטים על גבי הקרקע, ונדרסים בלא משים, ובאים לכלל חילול הקודש.
וכמבואר בגמ' ר"ה (י"ח:), שחכמים מיחו על כתיבת אזכרות בשטרות, וז"ל:
"מותיב רב אחא בר הונא בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב". ע"כ.
וראה בשערי תשובה (או"ח סי' א' ס"ק ג'), האזהרה החמורה שכתב ע"ז, שלא לכתוב שמות הקודש על קלף, בכדי שלא יבואו לבזיון ח"ו, וז"ל:
"שויתי ה'. עבה"ט וראיתי בכתבי בד"ז הרב החסיד האלקי מוהר"ר זלמן לוקוואר ז"ל על מה שהיו רגילין לעשות מנורו' של קלף מציורים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' כו' בן ד' אותיות ושאר שמות והמנורה כזה היתה נקראת בשם שויתי והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיח בטלה בתוך התפלה מאימת השם אשר לנגד עיניו וכתב ע"ז בשם דודו אא"ז הגאון בעל תבואות שור שאמר במליצתו הנחה אם לא שויתי ודוממתי ר"ל שיוכל לגדור שידום אף בלא השויתי והתרעם מאוד ע"ז לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וע"ד שאמרו בר"ה דף י"ח ע"ב שעל דבטלית אדכרתא מן שטרייא עשאוהו יום טוב ולכן גם בזה ראוי לאזור חיל לבטל המנהג
והאריך בדברי נועם ונראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף שקובעים בבה"כ לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית לית לן בה ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסדורים מטעמא דלעיל וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק ובפרט שכותבין עליהם שמות אשר לא כדת והמזהיר והנזהר ישכילו כזוהר". ע"כ.
וע"ע בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' מ"ה אלף קי"ח), שכתב בשם הרמב"ם לאסור בכיו"ב, וז"ל:
"שאלה על מה שנהגו במצרים לרקום על הטלית פסוקים של תורה בזהב:
תשובה כבר נשאל הרמב"ם ז"ל על זה והשיב שהוא אסור ונתן בה כמה טעמים כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ומה שנראה לי מדבריו ז"ל דאפי' דברים של חול אסור לרקום אותם בכתב אשורית שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתוך /מתיך/ את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים. ואם כתב פסוקים מן התורה אפי' בכתב אחר אסור דלא גרע משאר ספרים ופירושן וביאורן שאסור לאבדן ביד והמאבדן מכין אותו מכת מרדות כאשר כתב בפרק ו' מהלכות יסודי התורה. הכלל העולה שאם הוא ענין שיש בו קדושה או שהכתב אשורית אסור כנ"ל". ע"כ.
על כן ראוי לכל רב קהילה, ולכל מי שידו משגת, לעורר בקרב הקהל ע"ז, ולעצור את התופעה הזו, ובכך תבוא ברכה על ישראל בזה ובבא.
ב
ניהדר אנפין לנידון דידן אם מותר להיכנס לבית הכסא עם טבעת שחקוקה עליה פסוקים.
הנה הרמב"ם בתשובה (סי' רס"ח לגבי כתיבת פסוק על הטלית), כתב וז"ל:
"נוסף להיותו ג"כ חידוש וסטיה, שלא היה כמותו בישראל לפי ידיעתנו, וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב ר"ל כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא פסקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד, ולכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי, ולא תמצא כלל אות אחת מזה (בכתב) אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי. ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאלו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול. וגנה רבי' יוסף הלוי ז"ל לכתוב הגט בכתבנו זה (שאותיותיו) מחוברות מאוד. ואמר: יבוא ממנו משמע תרי לשאני בגיטא וזה (מפסידו). וכתבו הסופרים אותו, ר"ל הגט, בכתב, שאותיותיו מופרדות, ר"ל בכתב אשורי כספר תורה. וגנה זאת גם כן ואמר: כיצד נשתמש במכתב אלהים זה ויבוא לידי זלזול, אלא יכתוב בזה האופן של הכתב, הנקרא אלמד'בד"ב. (וכל) מה שעושים מאלה הדברים, הרי הוא בכלל כבוד תורה, ומי שעושה זאת עליו לירוא מאלהים. וכמו שלו שכר על כוונתו להתנאות במצוות, כך יהיה לו השכר היותר גדול, אם יכבד דברי אלהים ויחתוך אלו הרקמות, אשר בהן דברי אלהים חיים, ויגנזן, וזאת חייבים לעשות". ע"כ. (הביאו הרדב"ז בתשובה לעיל אות א').
וכתב הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ד סי' ל"ב): (לגבי לשלוח הזמנה לחתונה בכתב אשורי), אחר שהביא דברע הרמב"ם הנזכר וז"ל: "והגאון הרדב"ז ז"ל בישנות סי' מ"ד רמז על תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' וכתב, וז"ל: ומה שנראה לי מדבריו ז"ל דאפילו דברים של חול – אסור לרקום אותם בכתב אשורי, שהרי הכתב בעצמו יש בו קדושה רבה ותלויין בו ובצורת האותיות כמה סודות עמוקים ואסור להשתמש בו בדברים של חול, כל שכן הכא שאם בלה הטלית מתיך את הזהב ונמצא מאבד את הכתב בידים, עכ"ל ע"ש. והרב הפרד"ס ז"ל בספרו אות היא לעולם דף ק"ן ע"ד הביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז' וכתב כמה הפליגו חכמי הזוהר לספר בגדולת ומעלת האותיות אשר תבאנה בכתבי הקודש אשר מזה כמה רע ומר למה שראיתי דהן בעון כותבים על אר"ש רעה שירי עגבים רח"ל בכתיבת אשורית עליהם בשביל ע"ה דלא ידעי כתיבה אחרת ה' הטוב יכפר בעדם וכו' ע"ש.
והרב הגדול הרח"ף ז"ל ברוח חיים יו"ד סי' רע"ו הביא דברי הרמב"ם ז"ל וכתב: הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שם בתשובה כי כל הקפדתו אינו בעבור שמות הקודש לבד אלא משום הכתיבה שכ"כ ומן הראוי לך וכו' וכיון שעיקר הקפדתו הוא בעבור עיקר הכתיבה שהיא בכתב אשורית ויש בה קדושה וראוי ליגנז, אין חילוק בין שמות הקדושים לשאר אותיות מפסוקים שאין בהם שמות הקודש, כיון שעיקר ההקפדה היא בעבור כתב אשורית שיש בו קדושה, ואין לזלזל בכתיבה הקדושה והוא ברור, עכ"ל ע"ש. ובסי' רפ"ד ס"ק א' כתב הרב הנז': מי שרוצה לכתוב סוד לחבירו דלא יודע לאיש זר וחבירו אינו מבין שום כתב כי אם כתב של ס"ת, הרי זה נקרא בשעת הדחק פעם ביובל ובהכרח, ועכ"פ יזהיר אותו שיגנוז הכתב במקום מוצנע דרך כבוד, עכ"ל.
והנה נודע כי תשובת הרמב"ם ז"ל הנז' הביאה רבינו ירוחם גם מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ג הזכיר זה ומור"ם ז"ל בהגה"ה סי' רפ"ד הביא זה וכתב: וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה ע"ש. ועיין להרב מזבח אדמה ז"ל דף ט"ז והביא דברי הרדב"ז ז"ל הנז"ל גם הביא דברי הרב גו"ר ז"ל מ"ש בזה והעלה דכל מורה צדק יש לו להורות כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל ומרן ז"ל, מ"מ למה שכבר נעשה אין צריך גניזה רק לשמור שלא יבואו לידי זלזול יע"ש. הנה כי כן לענין השאלה דנ"ד לכתוב ניירות הקרואים בכתיבה אשורית, זה ודאי אסור, וצריך לגעור ביד העושים כן כי זה גריעי טפי מן אגרות שלומים וכיוצא, דהתם הם נשמרים ולא נזרקין לאשפה, אבל ניירות אלו אין דרך לשומרם אלא משליכין אותם תכף ומיד והילדים מקרעין אותם ונזרקין לאשפה עם זבל החצר, ובודאי שדבר זה וכן כל כיוצא בו אסור ואין צורך להאריך בזה". ע"כ.
ומהאמור נלמד חומר האיסור לכתוב פסו' ודברים קדושים על גבי כלים שונים, ולהכניסם לבית הכסא, שבכך גורם לבזיונן.
וראה מש"כ מרן הרב אליהו במאמר מרדכי, (לימות החול, פ"ג סעי' ל"א): "לא יכנס לבית הכסא עם נייר או ספר הכתוב בכתב אשורית, ואם הוא שעת הדחק ואינו יכול להניחו בחוץ – יכסה אותו בשני כיסויים שונים ויכנס. ויקפיד שאחד מהכסויים יהיה אטום ולא שקוף. וכיס הבגד או המכנס נחשב ככיסוי אחד".
וכ"כ בשו"ת הרב הראשי (ח"א פ"ב שאלה י"ב), וז"ל:
"שאלה: האם מותר לזרוק עיתונים הכתובים בעברית לפח האשפה או להכניסם לשירותים? מצד אחד, אין בהם דברי תורה, ומצוי בהם דווקא להיפך, אבל מצד שני, אותיותיהם הם אותיות קדושות, והלשון (לרוב) הוא לשון הקודש.
תשובה: עדיף שלא להכניס עיתונים לשירותים אפי' שאין בהם דברי תורה, ויזהר שלא לזורקם בביזיון לאשפה. לכן, יעטפם בכיסוי אחד, או שיזרקם בפח לאיסוף נייר. ועיי' תשובות הרמב"ם (החדשות (בלאו) סי' רס"ח)".

העולה מן האמור
א – אין לחרוט או לכתוב, על גבי טבעות או כלים, פסוקים או שמות הקודש וכיו"ב, שעלולים לבוא לידי בזיון ח"ו.
ב – טבעת שחרוטה עליה פסוקים שונים, אפי' בלא אזכרות, אין להיכנס עימה לבית הכסא, אא"כ יכסנה בכיסוי מתאים.