שאלה

ידוע שיש דין ערבות לגבי קידוש שאחד שיצא כבר ידי חובה יכול לברך למי שלא יודע לברך לפי מ״ד אחד או גם אם יודע לברך בעצמו לפי עוד מ״ד.
מה הדין לגבי תפילה : חזן שכבר התפלל מוזמן במניין שני כשהוא לא ידע מראש שיזמינו אותו כדי לחזן שנית. אין אף אחד שיודע להתפלל חוץ ממנו.

תשובה

אם יש שם בקיאים אחרים וודאי שטוב יותר שהם יתפללו
אבל אם אין שם יכול לרדת ולהתפלל בשבילם רק שלא יתפלל עמידה בלחש.

מקורות

כתב השו"ע סי' קס"ז סעי' י"ט" מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות".
וכתב המשנ"ב ס"ק צ"ב "ברכת המוציא – וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא, משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה, משא"כ בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה, מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז".
וכתב עוד השו"ע בסי' קס"ז סעי' כ' "אפילו בשבת, שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא, אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום". משום דהוי ברכת המצוות.
וכן בסי' רי"ג סעי' ג' כתב השו"ע "אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו, אפילו לא יענו אמן", וכתב המשנ"ב ס"ק י"ד "מוציא אחרים – בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט".
והוסיף בס"ק ט"ו " ואז יוצאים בשמיעתן – ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו".
ומכל מקום עיין בביאור הלכה סימן תפט שכתב "[ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע]".
אולם בברכת המצוות הדין שונה וכמו שכתב השו"ע סי' רע"ג סעי' ד' "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד). והוא שאינם יודעים".
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ח "דקי"ל כל ברכות הנהנין אין אדם מוציא את חבירו אם הוא עצמו אינו נהנה אז רק בדבר שהוא חוב כגון קידוש וכיוצא בו אדם מוציא חבירו וכמבואר הכל בסימן קס"ז סי"ט וכ"ף" וכ"כ הכה"ח בס"ק ל' וביתר ביאור כתב בס"ק ל"א " ובקידוש שהוא חובה עליהם יכול להוציאם מדין ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה ומוציא זה את זה בדבר שהוא חובה עליו. לבוש".
וכתב המשנ"ב בס"ק כ' "והוא שאינם יודעים – דאם יודעים לקדש בעצמם אינו יכול להוציאם בקידוש שלו אם אינו יוצא אז בעצמו בהקידוש והפר"ח בסימן תקפ"ה חולק וס"ל דבכל גווני יוכל להוציאם ובספר ארצות החיים סימן ח' מסיק ג"כ דמדינא יכול להוציא בכל גווני אך לכתחלה המצוה שיקדש בעצמו כיון שהוא בקי וגם חבירו המוציאו אינו יוצא עתה בהקידוש". ועיין במשנ"ב ס"ק י"ז שאפי' להוציא קטנים יכול לומר שוב את הקידוש.
כתב הבן איש חי שנה שניה פרשת בראשית סעיף ה "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, ואין בזה חשש משום קידוש שלא במקום סעודה, כיון דלהשומעים היוצאים י"ח הוא מקום סעודה. ומיהו כל היכא שהמקדש אינו אוכל, דהוא עצמו אינו יוצא י"ח קידוש, או שכבר קידש לעצמו במקום סעודתו, ואינו מקדש פה אלא לצורך אחרים דוקא, ה"ז לא יקדש לאחרים לכתחילה אא"כ הם אינם יודעים לקדש בעצמם". ועיי"ש עוד ובכה"ח בס"ק ל"ו.
וראה מה שכתב השו"ע סי' תקפ"ה סעי' ב' "קודם שיתקע יברך: לשמוע קול שופר, ויברך: שהחיינו; הגה: ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות".
וכתב המשנ"ב ס"ק ה' "או שכבר יצא וכו' – האחרונים העלו דבאופן זה שכבר יצא התוקע בעצמו טוב יותר שיברכו השומעים בעצמן שתי הברכות אא"כ אינם יודעים לברך בעצמן אז יברך בשבילן להוציאן ומנהג העולם להקל להוציאן בכל גווני ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא כמו שכתב הפר"ח והגר"א", וביאר בשער הציון ס"ק ט"ו "ודוקא כשהם פחות מעשרה, אבל אם השומעים עשרה, אז אף אם יודעים בעצמם לברך, אחד מברך והשאר יוצאים, שלא לחלק בין צבור לצבור, דסתם צבור נמצאו אנשים שאינם בקיאים בטיב ברכות [מטה אפרים]".
דין נוסף שמצאנו זה בברכת המזון
שכתב עוד השו"ע סי' קצ"ז סעי' ד' "חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך, מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה.
וכתב המשנ"ב ס"ק כ"ד "יכול להוציא וכו' – דמן התורה יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אף על פי שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש".
ועתה נבוא לדינא שתפילה אינה דומה לברכת הנהנין וא"כ יכול להוציא את חבירו מדין ערבות.
שכתב השו"ע סי' סט סעי' א "אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע".
וכתב המגן אברהם סימן סט ס"ק ד "וקדושה. וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל א' שלא התפלל (ד"מ ב"י פסקי רקנ"ט בשם שאלתות וד"מ ואגוד' והג"מ פ"ח וכ"כ הרמב"ם וסמ"ק דלא כר"י מינץ) מיהו נ"ל דאם אין שם ו' שלא התפללו לא יתפלל הש"צ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם דהא עיקר הכוונה משום קדוש'", כלומר שאם יש אחד שלחא התפלל יכול חבירו להוציא אותו ידי חובה, כשליח ציבור.
וראה במשנ"ב ס"ק ח' "וקדושה וכו' – עיין בהג"ה בסמוך שמסיים כל התפלה ג"כ ועיין לעיל בסק"א דדעת הרדב"ז דאין לנהוג דין עובר לפני התיבה אא"כ יש בהם עכ"פ אחד שלא התפלל עדיין". וכתב עוד בס"ק א' "אכן גם להרדב"ז אם יש אחד מהם שלא התפלל עדיין יכול לפרוס על שמע וגם לירד לפני התיבה אך לא יתפלל מתחלה התפלה בלחש רק יתפלל תיכף התפלה בקול רם דבכה"ג לא שייך פרח חובת תפלה מינייהו דהרי בשביל עצמו אומר וכ"כ המגן גבורים בסימן קכ"ד וה"ה דאחד מאותם שכבר יצאו יכול לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה בשבילו וכדלקמיה בשו"ע דכיון דיש עכ"פ אחד שלא יצא עדיין ידי תפלה כל ישראל ערבים זה בזה".
אולם בס"ק י"אכתב "מוטב שיפרוס – ועכשיו נהגו שלעולם האבלים פורסים שמע ואפילו שמעו ויש אחר שלא שמע ואיננו נכון כ"כ המ"א אבל הפמ"ג יישב המנהג משום דאין פנאי לבקש איש יודע בין תפלת ח"י בלחש אבל ודאי אם יש פנאי ויש מי שיודע ולא התפלל ראוי שהוא יפרוס".
וכתב הרמ"א סימן סט סעי' א "ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בק"ש וברכותיה, ולכן אסור לש"צ להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח. ומ"מ איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה, אפ' באותו ב"ה שכבר התפללו, להוציא אחרים י"ח, רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאילו לא יצאו בראשונה י"ח (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו). ונ"ל דוקא שעדיין הראשונים בבהכ"נ אלא שהשלימו סדרם, אבל אם יצאו הראשונים יוכל לעמוד החזן אף במקום שעמד הראשון".
וכתב עליו המשנ"ב ס"ק י"ז "שעמד וכו' – ולא עוד אלא אם אין חזן לאחרונים יכול אפילו החזן הראשון להתפלל שנית להוציא גם האחרונים [לבוש ומ"א] ופשוט דבזה אין צריך החזן לעמוד לפני התיבה כל עת התפלה אלא כשיגיעו לברכו הוא יאמר לפניהם קדיש וברכו ואח"כ יאמרו בעצמן מיוצר אור והלאה עד גמר י"ח בלחש כי במקומינו כולן בקיאין ואין נוהגין לצאת בזה ע"י ש"ץ ואח"כ יעמוד לפני התיבה לחזור התפלה כנהוג עם כל הקדישים שאחר התפלה".
וכך כתב בשו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן כא "ביקשת להודיעך דעתי איך יש לנהוג בש"ץ שכבר התפלל לעצמו ויצא. וצריך הוא להוציא ציבור י"ח אם יתפלל גם בלחש.
ש"ץ שכבר התפלל ובא להוציא את הציבור נ"ל הכרעה נכונה בחול יסדיר תפלתו תחלה בלחש אבל לא בשבת ובכל זה אין חילוק בין מוציא רבי' או יחידי' ואפי' יחיד למ"ד כך נ"ל הדיוט להכריע שאם בחול, לעולם יש לש"ץ להתפלל בלחש אפי' כבר יצא י"ח עצמו. כיון דמצוה עליו להסדיר תפלתו קודם שיוציא אחרים. וגם (בתה"ש) משום מיסמך גאולה לתפלה טפי עדיף. ועוד שהרי יוכל לכוין לתפלת נדבה ולא בעי חידוש, דלא גרע מספק התפלל. ולטעמים הללו נראה שאין חילוק אלא כל זמן שיורד לפני התיבה בחול אפי' החזיר התפלה בשביל יחיד שלא שמע למ"ד כנז' בסימן ס"ט. לעולם יסדיר תפילתו בלחש תחלה כדינו. אבל בשבת דס"ל דליכא קפידא כולי האי בסמיכות גאולה לתפלה מטעם הירושלמי. וגם אינו יכול להתפלל נדבה, לא יתפלל בלחש אם כבר יצא אפילו מוציא את הרבים והרב במג"א לא ירד לחלק בכך".
אולם בנקודה זאת חלקו הבאים אחריו על היעב"ץ וס"ל בפשטות שאין צריך לחזור להתפלל בלחש שנית, וגם אסור לו לעשות זאת, כמובא במשנ"ב הנ"ל, וכ"כ הברכי יוסף, וכן בשערי תשובה שם, וכ"כ עוד פוסקים כמובא בכף החיים או"ח שם.
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן יד " נלענ"ד להלכה, שאם ציבור מבקשים מאחד שכבר יצא יד"ח בתפלת לחש וקו"ר שירד לפני התיבה לפניהם להוציאם יד"ח בחזרת הש"ץ ששפיר יכול לעשות זאת מכח דין ערבות, ואין לחוש בזה כלל משום ברכות לבטלה, והגם שהדבר נראה תמוה בעיני הרואים, ובודאי אם יש שעוד לא יצא יד"ח שיוכל להיות להם לש"ץ שאזי מוטב שלא ירד זה ככתוב בשו"ע וכנ"ל, אבל באין אחר, או שאין פנאי לחפש אחר כזה, אזי יוכל שפיר מדינא לרדת לפניהם גם כזה שכבר יצא יד"ח, דכל ישראל ערבים זה לזה. ולא שאני כאן מכל המצוות דקי"ל אעפ"י שיצא מוציא".
העולה
אם יש שם בקיאים אחרים וודאי שטוב יותר שהם יתפללו
אבל אם אין שם יכול לרדת ולהתפלל בשבילם רק שלא יתפלל עמידה בלחש.