שאלה

יש לה 2 אופציות למדידת ערכי הסוכר.
1. מכשיר אחד הקזת טיפת דם והוצאת הטיפה לתוך מכשיר דיגיטלי שמודד את הסוכר.
2. מכשיר שמוצמד לגוף ( נדקרת פעם בחודש והמכשיר מוצמד לגוף) ואז מודדת את ערכי הסוכר עם אפליקציה מהטלפון.
אמרו לה שזה בגדר פיקו"נ.
השאלה מה עדיף מבחינה הלכתית בשבת?

תשובה

חולה סוכרת שצריך לבדוק את רמת הסוכר בגופו
יש להעדיף מכשיר שמוצמד לגוף שבודק את רמת הסוכר בגוף. ע"י "סנסור" המשדר למשאבת האינסולין את רמת הסוכר בדם ללא כל התערבות של החולה.
ב'- בדיקה ע"י מכשיר שמקרבו לחיישן (הקבוע על גופו של החולה) הקורא את רמת הסוכר בדם ללא הוצאת דם, אך צריך את התערבות החולה להדליק את המכשיר ולקרבו לחיישן.
ג'- בדיקה ע"י מכשיר "גלוקומטר" – אם אפשר יש לתת לדם לצאת מעצמו ולא ללחות על היד ואח"כ יניחו על המכשיר המודד את הסוכר. וידקור להוציא הדם בשינוי, וידליק את "הגלוקומטר" בשינוי".
ברוב המכשירים קיים 'כיבוי אוטומטי' לאחר זמן קצוב. יש להמתין מלהוציא את ה'סטיק' עד לכיבוי.

מקורות

סכנה בסכרת
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת פרק קו "חולה המטופל באינסולין מוגדר לגבי שבת כחולה שיש בו סכנה, ולכן חייב לבדוק בשבת כפי הצורך את רמת הסוכר בדם, ובמידת הצורך להזריק את כמות האינסולין הנדרשת, וכפי שיתבאר להלן בהרחבה:
דרכי בדיקת סוכר
ישנם כיום כמה סוגים בבדיקת סוכר: א'- בדיקה ע"י "סנסור" המשדר למשאבת האינסולין את רמת הסוכר בדם ללא כל התערבות של החולה. ב'- בדיקה ע"י מכשיר שמקרבו לחיישן (הקבוע על גופו של החולה) הקורא את רמת הסוכר בדם ללא הוצאת דם, אך צריך את התערבות החולה להדליק את המכשיר ולקרבו לחיישן. ג'- בדיקה ע"י מכשיר "גלוקומטר" – יש להוציא דם ולהניחו על המכשיר המודד את הסוכר.
לכתחילה יש להעדיף את הבדיקה בצורה הראשונה כפי שהובא בסעי' הקודם, מפני שאין החולה עושה פעולה כלל בשבת. במידה ואין באפשרותו, עדיף שיעשה את הבדיקה בצורה השניה כפי שהובא בסעי' הקודם, מפני שאינו עושה מלאכה של הוצאת הדם, וידליק את המכשיר בשינוי וכן יקרב את המכשיר לחיישן בשינוי. במידה ואין באפשרותו, מותר לחולה לבדוק בצורה השלישית שהובא בסעי' הקודם, וידקור להוציא הדם בשינוי, וידליק את "הגלוקומטר" בשינוי".
הזרקת אינסולין
"ישנם כיום כמה סוגי מכשירים להזרקת אינסולין: א'- משאבה להזרקת אינסולין ללא דקירה והוצאת דם. ב'- "עט מכני" שמזריק את הכמות הנדרשת. ג'- "עט אלקטרוני" המזריק את הכמות הנדרשת.
במידה ולאחר בדיקת הסוכר נדרש החולה להזריק לעצמו אינסולין, יש לכתחילה להעדיף את המשאבה כפי שהובא בסעי' הקודם, וילחץ על המשאבה בשינוי. במידה ואין באפשרותו יש להעדיף את ה"עט המכני", ויעשה בשינוי. במידה ואין באפשרותו מותר להשתמש גם ב"עט האלקטרוני", ויעשה בשינוי".
וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן יד "שאלתו היא: אודות אשה הסובלת ממחלת "צוקער" והיא בהריון, והרופא אומר שהכרחי הדבר שתעשה בדיקות דם כמה פעמים ביום כדי לידע מהות השיעור של האינסולין (כי מכיון שהוא מעוברת לא יועיל בדיקת שתן), דאחרת ח"ו סכנה להעובר וכו', ועל כן השאלה היא מה לעשות בשבת. דהאיזור שהאשה נמצאת הוא של יהודים ואין בנמצא נכרי שיבצע זאת,
ובר מן דין, לדעתי, בנידוננו שהאשה סובלת ממחלת הסוכר, קרוב הדבר לודאי שאם ישקף סכנה לעובר אזי תשקף סכנה גם לאשה, ועכ"פ מכלל ספק סכנה לא תצא, אבל גם אם לא כן הדבר, גם כן יש בכל זאת להתיר וכנ"ל, מכיון דע"י עריכת בדיקות הדם יוכלו לקדם את הסכנה אם תהא נשקפת לעובר ולמנוע אותה ע"י הוספת האינסולין, וכדומה.
ולא עוד אלא דיתכן דאליבא דהט"ז באו"ח סימן שכ"ח סק"ה יש אפילו לכתחילה להורות שהאשה בעצמה תעשה זאת ולא לחזר אחר הנערה הקטנה שתבצע זאת, יעוין מה שהארכתי בזה בספרי שו"ת צ"א חלק ח' סי' ט"ו פרק ב' יעו"ש.
ג) אוסיף לציין גם לדברי המשנ"ב בסי' שכ"ח סעי' ד' בביאו"ה ד"ה ודוקא שנתקלקל, שהעלה להלכה דאפשר לומר דאם כאיב ליה טובא באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאול, דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא בסוף ס"ה דאם נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין עיין שם, וא"כ נלמד מזה במכש"כ דמותר לחלל בנידוננו בביצוע בדיקות הדם כאשר לא רק החולה מסופק אם יש סכנה לעובר וכו', כי אם גם להרופא יש לו הספק הזה מדי יום ביומו בגלל מחלת הסוכר של האשה, ולא יוכל לברר זאת כי אם על ידי ביצוע בדיקות הדם כמה פעמים ביום.
ד) לאור כל הנ"ל נ"ל להלכה דמותר בודאי לחלל את השבת בביצוע בדיקות הדם אצל האשה גם ע"י יהודי, כדי לברר אם נשקפת סכנה כנז' ולדעת עי"כ גם באיזה צורה לקדם את פני הרעה ושהכל יבוא על מקומו בשלום".
הותרה או דחויה
וכתב הרב במאמר מרדכי שבת פרק קו "הגמרא בפסחים (ע"ז ע"א) דנה אם טומאה דחויה היא בציבור או טומאה הותרה היא בציבור, ופירש רש"י (שם ד"ה "דחויה"): "אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה, לאו היתר גמור הוא, אלא היכא דלא משתכחי טהורין, וכיון דלאו היתר גמור הוא – בעיא ציץ לרצויי". כלומר, מדברי רש"י אנו למדים את ההגדרה, מה זה טומאה דחויה או טומאה מותרת. כי אם היא מותרת אין סיבה לחפש חומרות, וממילא לא צריך "ציץ לרצויי" כי היא מותרת. ואם נאמר שהטומאה דחויה, עלינו למצוא את כל האפשרויות להקריב קרבנות בטהרה, ורק אם אין ברירה אמרינן שהטומאה נידחת מפני הקרבנות, ומקריבין בטומאה. ולכן צריך את ה"ציץ לרצויי". וכך אומר רש"י אח"כ (שם ע"ט ע"א ד"ה "טומאה"), וז"ל: "טומאה דחויה היא בצבור – בקושי הותרה, וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה – מהדרינן". כלומר, גם אם קרבן ציבור דוחה אותה, היא בקושי הותרה, כי אינה היתר גמור, וכל כמה שיכול לעשות טצדקי בכדי לא לעבור – צריך לעשות.
ובכסף משנה (הלכות שבת פ"ב ה"א) לומד מטומאה לשבת, וז"ל: "ומשמע בגמרא דהלכה כמ"ד דחויה היא, וכן פסק רבינו בפ"ד (הט"ו) מהל' ביאת המקדש, ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה הכי נמי איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה, וקי"ל כמאן דאמר דחויה".
וראה בתשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) שתמה: מה בכלל ההשוואה בין דין טומאה דחויה או טומאה הותרה לנידון אם שבת דחויה או שבת הותרה, הרי זה שני דינים נפרדים, וגם מי שסובר שטומאה דחויה היא ולא הותרה, הוא יסבור שהשבת הותרה ולא דחויה!
ומוכיח זאת מהגמרא ביומא (מ"ו ע"א), וז"ל: "גופא, אמר רב הונא: תמיד, תחילתו – דוחה, סופו – אינו דוחה. מאי 'אינו דוחה'? רב חסדא אמר: דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ורבה אמר: דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת". הרי מצינו שטומאה ושבת לא שווים, דלר' חסדא רק שבת דוחה ולרבה רק טומאה דוחה. ובפרט מוכח כך ע"פ המשך מסקנת הגמרא (וז"ל הגמ' שם: "אמר ליה: לא לדידי קשיא, ולא לרב חסדא קשיא. לדידי לא קשיא: סופו – כתחילתו, טומאה דתחילתו בר מידחא טומאה הוא – סופו נמי דחי, שבת דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא – סופו נמי לא דחי. לרב חסדא לא קשיא: סופו כתחילתו לית ליה, שבת דהותרה היא בציבור – סופו נמי דחי. טומאה, דדחויה היא בציבור, תחלתו דעיקר כפרה – דחי, סופו דלאו עיקר כפרה – לא דחי"), ועיי"ש שהאריך בזה.
עוד הקשה התשב"ץ (שם) דהרמב"ם כותב (הל' שבת פ"ב ה"א): "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ואחר כך כותב (שם ה"ב): "כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". כלומר, "כחול שוויוהו רבנן". ושואל התשב"ץ, דלכאורה יש פה סתירה כי אם שבת דחויה אין זה "כחול לכל הדברים" שמותר לעשות הכל!
ומכל מקום משמע שמרן הבית יוסף נוטה לומר ששבת דחויה היא, וכמו שהרבה פוסקים הסבירו את הרמב"ם ששבת היא דחויה, וז"ל: "והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תרפט) ששמע בשם הרב רבי מאיר שהורה לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו, אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד, והוא משום דחיישינן שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה. ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ביום טוב, אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו הנבלה, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה שבת. וכמדומה לי שהיא הלכה דחויה היא ולא הותרה, מכל מקום כל שאין שם נבלה – אין אומרים לגוי לשחוט, כיון שהיא דחויה אצלו. ותדע לך שהרי שנינו (יומא פד:) אין עושין דברים הללו על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל [עכ"ל הרשב"א]. והרמב"ם פסק בפרק ד' מהלכות ביאת המקדש (הט"ו וט"ז) כמאן דאמר (פסחים עז., יומא ו:) טומאה דחויה היא בצבור ואם כן גם בשבת יסבור כן ובהדיא כתב בפרק ב' מהלכות שבת (ה"א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וכדעת הרשב"א, וגם הר"ן בפרק ב' דביצה (ט: ד"ה ומיהא) גבי ממלאה אשה קדרה של בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה".
כתב הרמ"א על דברי השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת, הגה, ויש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי על ידי שינוי – עושה על ידי שינוי. ואם אפשר לעשות על ידי גוי ללא דיחוי כלל – עושים על ידי גוי. וכן נוהגים". היינו, שלדעת הרמ"א, אם יכול על ידי שינוי, או יכול לעשות על ידי גוי, באופן שאין בעיה של איחור – חייב לעשות ע"י שינוי או ע"י גוי.
ומכאן שהרמ"א ס"ל כמ"ד דחויה, וכל שיכול לעשות על ידי שינוי שלא יהיה איסור דאורייתא – יעשה. אך אם נאמר הותרה – הותרה לכל ואין צריך לחפש לעשות בשינוי.
ובדעת מרן משמע שלא סבר כך, ואין צריך לדעתו לחפש לעשות בשינוי, וטעמו דאף אם שבת דחויה אצל פיקוח נפש, מ"מ כמו (שנתבאר לעיל) שלא יעשה על ידי גוי (ולא על ידי קטן ולא על ידי אישה), שלא יגידו בפעם אחרת אנחנו לא נעשה זאת כלל, כך אם נאמר שיש למעט האיסור ע"י עשייתו בשינוי, יאמרו שאסור לחלל שבת ולכן עושים בשינוי, ובפעם אחרת יבואו לידי תקלה, וכגון: אם יהיה חולה מסוכן, וצריך למשל להסיעו לבית החולים, יאמר הנהג: אני לא יודע לנהוג ביד שמאל, או לא יודע להזיז את ההילוכים ביד שמאל, ולכן לא אסע, ויבוא החולה לידי סכנה.
וע"ע בכף החיים (שם ס"ק פ"ה) שמביא באריכות הרבה פוסקים שפוסקים ששבת היא דחויה ולא הותרה, וכשם שנפסק שטומאה דחויה בציבור, וז"ל: "ונפקא מינה גם למקום אחר, דכיון דרוב הפוסקים סבירא להו דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה, אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת – עושין בהיתר אם לא יש איחור, וכן אפילו אם יש איחור אם יעשו בהיתר אם אין החולה נחפז כל כך במהרה יעשו בהיתר".

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ס"ט), ז"ל: "ואף על פי שבודאי לא ימות היום, שהרי אמדוהו שיתקיים שמונה ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר השמונה ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד, אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת – לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה, לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. רבינו זלמן אות י"ג". ועוד עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג)".
איסור בנטילת דם
איתא בגמ' שבת ע"ה ע"א "תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו – אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה – בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן – קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה! אמר רבי יוחנן: שפצעו מת. רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות! – שאני הכא, דכמה דאית ביה נשמה – טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה.
והשוחטו. שוחט משום מאי חייב? רב אמר: משום צובע, ושמואל אמר: משום נטילת נשמה".
כתב הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ז): "הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת".
וכתב הראב"ד "ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שיוציא כגרוגרת. א"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין".
ובה"ט כתב הרמב"ם "שמנה שרצים האמורים בתורה (ואלו הם: החולד והעכבר והתנשמת והאנקה והכח והחומט והצב והלטאה) הן שיש להן עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף, אבל שאר שקצים ורמשים אין להן עור, לפיכך החובל בהן – פטור. ואחד החובל בבהמה חיה ועוף או בשמנה שרצים ועשה בהן חבורה ויצא מהם דם או שנצרר הדם, אף על פי שלא יצא – חייב".
וכתבו התוס' בשבת שם "כי היכי דליציל ציבעיה – קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה ונראה כלשון אחר שפי' בקונט' בריש שמונה שרצים (לקמן קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אף על פי שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי'".
כתב המגיד משנה (הל' שבת פ"ח ה"ז): "ורש"י פי' שהחיוב בחבלה הוא מפני שהוא צובע. ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום. ולדברי שניהם אין צריך כגרוגרת אלא בפחות מכאן חייב". והביאו המשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט) וכתב: "טעם לחיוב חבלה הוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש, וע"כ אפילו יצא הדם כל שהוא – או נצרר הדם כל שהוא חייב". וראה בשער הציון (שם ס"ק מ"ג).
וכתב עוד בבה"ל (סי' שט"ז סעי' ח' ד"ה "והחובל"): "דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואף על פי שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חבורם, ולפ"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בדש, גם אם חבל בשרו לאחר מיתה ויצא דם – חייב [כ"כ הפמ"ג והוכיח זה מגמרא]. וי"א דחיובא דחובל הוא מחמת נטילת נשמה שבאותו מקום שחבל, כי הדם הוא הנפש, וא"כ לא בעינן שיעורא. ורוב הפוסקים הסכימו לזה, היינו רש"י בפרק אלו טרפות דף מ"ו [ועיין בפרק ח' שרצים במשנה ברש"י שם, ומשמע דבחולין חזר רש"י והסכים לטעם זה] והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והמאירי, וגם התוספות בפרק ח' שרצים הסכימו דטעם זה עיקר. ומ"מ פעמים שחייב אף משום צובע, כגון שנצטבע העור כשיעור צביעה ע"י הדם שנתקבץ תחתיו מן החבלה ויש לו איזה צורך בצביעה זו, כן הכריע הרשב"א בחידושיו. וביאר בזה הירושלמי דקאמר דנצרר הדם חייב משום צובע, ע"ש". וראה בכה"ח (שם ס"ק ס') שהביא את שיטות הראשונים הנ"ל וביאר דלמ"ד שחובל משום מפרק הרי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ויישב דבהמה חשיב כגידולי קרקע, ועיי"ש שנקט שהטעם העיקרי הוא משום נטילת נשמה.
ומכאן נגיע לנידון שלנו, הנה משום צובע אין כאן, וכן אין כאן משום מפרק מהתורה שאע"פ שצריך לדם מכל מקום אין בו שיעור כגרוגרת.
אמנם מכל מקום יש חיוב משום נטילת נשמה ששיעורו בכל שהוא ואע"פ שאינו מחליש את האדם.
אם משנה כמה דם יוצא
והנה לכאורה אין זה משנה כמה דם יוצא למ"ד משום נטילת נשמה, ולא שייך בזה כ"כ משום להרבות בשיעורין שמלבד שנדיון זה במחלוקת תלויה, דהוי כמו בידקא דמיא שרק הפתיחה הראשונה מתייחסת אליו, וה"ה כאן רק הטיפה הראשונה ולא שאר הטיפות אמנם מכל מקום יש להיזהר לא ללחוץ על היד כדי להוציא עוד דם, אל"כ יש בכך צור, וכ"כ הרב נויבריט בעל שמירת שבת כהלכתה להרב רוזן.
נטילה מתוכננת או ביד
והנה אם נוטל ביד וודאי שעובר על איסור אמנם כאשר מתקין מכשיר בערב שבת שיגרום לכך שיצא ממנו דם בערב שבת יש לדון אם מתחייב מחמת כן או לא?
ואמנם יש לדון בדבר הרבה ויש צדדים לכאן ולכאן ראה בשו"ע סי' רמ"ח לגבי עליה לספינה לפני שבת, וראה בסי' רס"ה לגבי להניח בערב שבת מים מתחת לשמן, ובסי' של"א לגבי למול בחמישי ושישי בשבת, ועוד חזון למועד, אבל כיון שהדבר מותר דנתי בו רק אם נחשב לדבר יותר קל.
נזיקין אשו משום חיציו
כתוב בגמ' בב"ק (דף כ"ב ע"א): "ר' יוחנן אמר: אשו משום חציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו. וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך: חציו מכחו קאזלי, האי לא מכחו קאזיל. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש? אמר לך: ממונא אית ביה ממשא, הא לית ביה ממשא". ופרש"י "אשו – השולח את הבערה. משום חציו – חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ. משום ממונו – כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא. האי לאו מכחו – דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק". ושונה מהמקרה הקודם כיון שכאן הוא עשה את הפעולה הראשונה ומכחה נמשך והוי כמו חץ או כדין בור. וכתב השו"ע חו"מ סי' תי"ח סעי' ב' "אש הוא אב, דכתיב: כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה); והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש [לפטור בו טמון]".
שבת – חיציו
ובגמ' כתובות (דף ל"א ע"א) איתא: "דאמר רבי אבין: הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו – פטור, שעקירה צורך הנחה היא".
וכתב הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ג ה"ב): "כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו, או שהדליק גדיש חבירו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואבדו שם, הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת", כלומר היכא שמכחו הולך, אף שזו פעולה שנמשכת חייב עליה.
שבת אישו משום חיציו
כתב בחידושי הר"ן (סנהדרין דף ע"ז ע"ב): "לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש ובריא היזיקיה קודם שיתחייב מיתה כההיא במאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא דבכח ראשון חייב בכח שני פטור משום דלא הוי גיריה אלא בכח ראשון אבל בכח שני אף על גב דבריא היזיקיה כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור ואלו דכוות' לענין נזקין אלו הניח חפצי חבירו בקרקע ואשקיל עליה בדקא דמיא ונאבדו אפילו בכח שני משמע דחייב דכח שני זה בריא הזיקיה והוי דינא דגרמי ממש ולא גרע משורף שטרותיו של חבירו דחייב. וכו' זהו לפי שיטת הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל בתוספות ז"ל פוסקין דאפילו בממונות פטור כההיא דרבה וא"כ הראיה אינה מוכרחת אבל החלוקה היא אמיתית. ולענין אשו נמי אף על גב דמשום חציו הוא וכדקי"ל הכי וחייב בארבעה דברים מ"מ לא מיחייב מיתה אלא א"כ נפל לתוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואין יכול לעלות משם דעביד מעשה ממש וכדאיתא בהדיא במתניתן הלכך בדין הוא דכשהמית האבן דרך ירידה שיהיה פטור דלא עביד מעשה דגירי דדומיא בכח ראשון דבדקא דמיא בעינן ולפיכך אין להקשות ענין אש דחיובו אהנו אלא בממונות ובד' דברים לענין חיו' מיתה אלא א"כ עשה מעשה ממש". כלומר שבנזיקין נתחדש שדינא דגרמי חייב אבל ברציחה לא נאמר אשו משום חיציו, ויש שרצו לומר שה"ה לשבת שלא נאמר בו דין של אשו משום חיציו אע"פ שיש בו את הדין של בדיקא דמיא וכדלהלן.
וכתב הנימוקי יוסף (בבא קמא דף י' ע"א): "אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכו' כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וכו' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב". כלומר דלכאורה היה די לדמות לחץ שהולך מכחו אמנם מזה שדימה למושג אשו משום חיציו ושם האש הולכת מאליה ולא מכחו משמע שס"ל שכה"ג בשבת חייב עליה.
ביאור השואל ומשיב בנמוקי יוסף
וכתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא ח"א סי' ה') הביא בתחילת דבריו דברי הנמוק"י והר"ן וכתב שאין ראיה מהר"ן לעניין שבת כיון דשבת חמור מנזיקין וכתב להוכיח מטבילה במקווה כשכתוב עליו שם השם דגרמא שרי וז"ל: "ולפ"ז צריך לומר דמה דהקשה הנמוק"י דיהיה אסור להדליק היינו משום דאי נימא אשו משום חציו. והיינו שבכל רגע ורגע שולח חיצו וא"כ הרי מדליק בשבת ואסור. וע"ז תירץ דהוה כאלו נדלק כלו בע"ש והיינו דמה שדולק בשבת אינו מעשה חדש רק שהוה גרמא דעיקר הדלקה הי' בע"ש ומה שידלק מכחו בשבת הוה רק גרמא ושרי כנ"ל ברור שוב נזכרתי שכן הוא בירושלמי פ"ב דשבת ה"א ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת בשבת ופריך והא תנינין ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצת האור ברובה ומשני בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית הוא מאליו ברם הכא וכו' הרי מבואר דבשבת לא אסרה תורה רק עשי' ממש אבל מה שבא בכחו שרי כמ"ש הנמוק"י וכפי אשר כתבתי פירושו דאינו רק גרמא אף למ"ד אשו משום חיציו וכו' אלא שאפשר לומר דכיון שנעשה הכלי כך שבעת שמתקן ומעמיד הכלי הוא מדלקת הנר אפשר דהוה כבא בב"א והוא מדליק ממש הנר ואסור אבל בע"ש ודאי מותר מידי דהוי אם מדליק נר בע"ש כדי שתדלק בשבת וה"ה כאן ואף אם בשבת תדלק הנר ע"י תקון הכלי בע"ש ג"כ שרי והרי זה ודאי אינו רק גרמא בעלמא ושרי שוב נזכרתי מ"ש המג"א ס' שכ"ט ס"ק נ"ב להעמיד עלוקה ולמצוץ הדם בשבת דאסור ובחדושי הרב בס' אבן העוזר שם האריך ושם מבואר פלפולו של מעכ"ת וע"ש גם מצאתי שם דשבת חמור מנזיקין והביא דברי הש"ס ב"ק ושמחתי וע"כ לענין דינא נראה דשרי בע"ש לתקן הדבר ולא גזרינן אטו שבת דגם בשבת עצמו אפשר דאינו רק גרמא דמ"ש דבא בב"א לא נתברר עוד בבירור וא"כ עכ"פ בע"ש מותר כנלפע"ד", כלומר שהגדרה של אשו משום חיציו דהיינו שעתה נעשה הפעולה שעתידה להיות, רק שמצדד לומר דלא מבעי אם התחיל הפעולה עכשיו אלא אפי' אם תתחיל בעוד זמן כדוגמאת שעון שבת יחשב כאלו עתה נעשה ויהיה אסור בשבת.
וראה בחזו"א (סי' ל"ח ס"ק ד') הביא את ההיתר למכשיר חליבה כך שבהתחלה יחבר את הפרה בעמדת החליבה ואחר זמן יתחיל המכשיר לעבוד על ידי שעון שבת, ובצירוף צער בעלי חיים מותר וראה במאמר מרדכי פס"ה סעי' מ"ג.
ועכ"פ וודאי שיש להעדיף זה.
מצד הפעלת מכשיר חשמלי
הנה במכשיר שמוצמד בגוף עובד בלי הפעלתו בשונה ממכשיר של בדיקה הידני שעליו להפעילו וא"כ לחזוא יש בכך משום בונה, ולגרש"ז משום מוליד, ולכן יש להעדיף את המוצמד לגוף.
העולה
חולה סוכרת שצריך לבדוק את רמת הסוכר בגופו
יש להעדיף מכשיר שמוצמד לגוף שבודק את רמת הסוכר בגוף. ע"י "סנסור" המשדר למשאבת האינסולין את רמת הסוכר בדם ללא כל התערבות של החולה.
ב'- בדיקה ע"י מכשיר שמקרבו לחיישן (הקבוע על גופו של החולה) הקורא את רמת הסוכר בדם ללא הוצאת דם, אך צריך את התערבות החולה להדליק את המכשיר ולקרבו לחיישן.
ג'- בדיקה ע"י מכשיר "גלוקומטר" – אם אפשר יש לתת לדם לצאת מעצמו ולא ללחות על היד ואח"כ יניחו על המכשיר המודד את הסוכר. וידקור להוציא הדם בשינוי, וידליק את "הגלוקומטר" בשינוי".
ברוב המכשירים קיים 'כיבוי אוטומטי' לאחר זמן קצוב. יש להמתין מלהוציא את ה'סטיק' עד לכיבוי.