שאלה
נשאלתי אודות אשה אשר היא גרושה מזה כשמונה שנים ורוצה מאד להינשא ולהקים את ביתה מחדש בטוב ובנעימים, אמנם נפשה בשאלתה האם יכולה לסמוך על תשובת הגר"מ פינשטיין בשו"ת אגרות משה חלק (אבהע"ז סימן נז), ולהסיר את הכיסוי ראש למטרת שידוכין?
תשובה
א. אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש ולרוב שיטות הפוסקים הוא איסור מן התורה.
ב. בנות ישראל הרווקות נהגו מקדמא דנא לילך בגילוי הראש ואין בכך שום פקפוק כמבואר בפוסקים.
ג. אשה גרושה או אלמנה מותרת להוריד הכיסוי ראש וללבוש פאה נכרית (ואפילו לאוסרים באשה נשואה) במקום שיודעת שיעזור לה למציאת שידוך או לצורך פרנסה וכדו'.
מקורות
קודם שנתייחס לתשובת האגרות משה, יש לדעת את מקור האיסור לאשה לילך בלא כיסוי ראש, וכן את חומרת איסורו, האם מהתורה הוא או שמא מדרבנן, או רק משום מנהג
א. איתא בגמרא כתובות (עב) ופרע את ראש האשה, תנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש. [ופרש"י, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל שאסור. א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרוע הות, ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש. וכן עיקר. עכ"ל. וברמב"ם (פכ"א מהא"ב הי"ז) וז"ל, לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש. וכן הוא בטוש"ע אה"ע (סי' כא ס"ב). והאחרונים ז"ל הרגישו, דלכאו' זה סותר מ"ש ראבי"ה (פ"ג דברכות סי' עו), דהא דקי"ל שער באשה ערוה, היינו באשה נשואה שאין רגילה לגלות שער ראשה, אבל בבתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. ע"כ. והובא להלכה במרדכי (שם). ובארחות חיים (הל' ק"ש אות לו) כ' בשם ר"ת, שכן הוא מעשים בכל יום לקרות ק"ש כנגד שער הבתולות. וכ"ה במאירי (ברכות כד). וכן פסק הרא"ש (פ"ג דברכות ס"ס לז). וכ"פ הטוש"ע באו"ח (סי' עה ס"ב), שמותר לקרות ק"ש כנגד שער הבתולות, שדרכן לילך פרועות ראש. אשר על כן כתב הפרישה אה"ע (סי' כא אות ג) דפנויה שצריכה לכסות ראשה היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת להלך בפרוע ראש וכמנהגינו. וכ"כ הב"ח והח"מ ובית שמואל שם. וכ' הב"ח, שמקור דברי הרמב"ם הם מהגמרא הנ"ל וסימוכין לפסק ברמב"ם הובא נמי בירושלמי (פ"ב דכתובות סוף ה"א), אהא דתנן, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, פריך, וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא, ומשני זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע. ע"כ. ומבואר מכאן שאלמנה או גרושה מן הנישואין אינה יוצאת פרועת ראש לרה"ר. וכד' הרמב"ם.
ועינא דשפיר חזי להמג"א (סי' עה סק"ג) שהקשה עמ"ש הש"ע שם, שמותר לקרות ק"ש כנגד שער בתולות שדרכן לילך בפרוע ראש, שהרי באה"ע (סי' כא ס"ב) איתא, שאפי' פנויות לא תלכנה פרועי ראש, ודוחק לומר דפנויות דהתם היינו אלמנות דא"כ הו"ל לפרש. אלא י"ל דהתם מיירי כשסותרת קליעות שערותיה והולכת בשוק שזהו אסור אפי' בפנויה וכן פרש"י בפר' נשא בפסוק ופרע את ראש האשה. ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרא מדאו', שאם תאמר דקרא איירי בפנויה א"כ תהא אסורה בגילוי הראש, דמהכא יליף בכתובות שלא תלכנה בנות ישראל בפרוע ראש, א"ו דקרא לא איירי בפנויה, ורק מדת צניעות היא לבתולה שלא לילך כן. ע"כ. וכן הובא להלכה בשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' קג), וכתב ע"ז, והא דאמרי' ברפ"ב דכתובות אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, ומשמע שהולכת בפרוע ראש בשוק. וכן מנהגינו שהכלה הולכת ביום חתונתה עם שערות סתורות, היינו משום שבאותו פעם הולכים עמה הרבה קרובים ושושבינים וליכא למיחש למידי. ע"כ. אולם בשטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כ' וז"ל, פי' מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרי' לקמן (עב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצא /יצאו/ בפרוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפרוע ראש אף בשערות סתורות דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה. וכנ"ל. וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כא), שכ' להוכיח במישור מד' השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כ' לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר שאפי' אצל החרדים לדבר ה' הבתולות הולכות בפרוע ראש ובשערות סתורות. ולכאורה י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר. דהא בכתובות (עב) אמרי' העוברת על דת יהודית יוצאת בלי כתובה, כגון היוצאת לשוק וראשה פרוע. ופריך, הא דאורייתא היא (ואמאי לא קרי לה דת משה. רש"י.) ומשני, דאורייתא קלתה שפיר דמי. (היינו סל שיש לו בית קיבול מלמטה להולמו בראש וכו'. רש"י.) דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ד מה' אישות הי"א והי"ב), שהעוברת ע"ד משה היא היוצאה בשוק ושערה גלוי, והעוברת ע"ד יהודית היא שיוצאת לשוק וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אף על פי ששערה מכוסה במטפחת. ע"ש. וכ"כ מרן הש"ע (סי' קטו ס"ד). והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רביד או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. וע"כ דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא.
הרי שמבואר מכל הנ"ל שהאיסור ללכת בגילוי ראש אצל נשים נשואות הוא מדאוריתא (לבר משיטת תרומת הדשן סימן רמד שכתב דאיסורו מדרבנן) כמבואר בכתובות (שם), ועוד מבואר דמוכח מהירושלמי וכן מדברי האחרונים שאיסור פריעת הראש נאמר גם על נשים גרושות ואלמנות, ובשאר בנות ישראל הרווקות הוא משום דת יהודית, דהיינו שתלוי מה המנהג והרגילות שבאותו מקום וכמו שכתב הרמב"ם המובא לעיל, וע"כ המנהג בכל תפוצות ישראל שרווקות דרכן לצאת שלא בכיסוי ראש ואין פוצה פה ומצפצף כמבואר בפוסקים לעיל.
ב.
ומעתה הבוא נבוא לדון בתשובת הגאון בעל האגרות משה (ח"א חאהע"ז סימן נז) והאם תשובתו דומה לנידון דידן וזה דבריו "נשאלתי בדבר אשה שנתאלמנה וצריכה לפרנס בניה ואינה מוצאה להשתכר למשרה שיהיה כדי לפרנס את בניה אלא באם לא תכסה את ראשה כשתהיה במשרד לעבוד במשרתה אם רשאה. והשבתי שיש להתיר לה בצורך גדול כזה, דהא פשוט שאף להב"ש והדגמ"ר אה"ע בסי' כ"א סק"ה שסברי מירושלמי שגם אלמנה אסורה ללכת פרועת ראש הוא רק מצד דת יהודית דמדאורייתא הא רק בא"א נאמר, ולכן כיון שיש לפרש דמאחר שלא נאמר בתורה בלשון איסור הוא רק חיוב עשה שתלך בכיסוי הראש. ומסתבר לע"ד שבזה פליגי ב' הלשונות ברש"י כתובות דף ע"ב בפירוש הילפותא דללישנא קמא שפי' דמדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור סובר שהוא איסור ועיין בריטב"א שכתב לפי' זה דרש"י מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה שלכן ודאי הוא איסור וללישנא בתרא שפי' מדכתיב ופרע מכלל דההיא שעתא לאו פרועה הוה ש"מ אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש משמע דהוא ענין מצוה עליה ללכת בכיסוי הראש ולא ענין איסור רק שממילא נעשה איסור דהא עוברת על העשה כשהולכת פרועת ראש ומסיק רש"י שכן עיקר. והחלוק לדינא הוא דאם הוא איסור יש לאסור אף בהפסד גדול שתפסיד כל ממונה אבל אם הוא רק חיוב עשה הוי גם אונס ממון דיותר מחומש אונס דבעשה חייב רק עד חומש. ולכן כל שהוא הפסד כחומש נכסיו ויותר כהא שאין משגת משרה להרויח לחיותה וחיות בניה הוא אונס שאינה מחוייבת ללישנא בתרא שהוא עיקר. אך מ"מ בא"א שהוא דאורייתא יש לאסור מספק פי' לישנא קמא דרש"י שסובר שהוא איסור שלכן יש לאסור אף להפסד דכל ממונה אבל באלמנה שהוא רק דת יהודית יש להקל מספק דודאי לא חמיר מאיסור דרבנן שספק לקולא. ויש גם לומר שאולי דת יהודית הוא רק מדיני מנהג שאין לאסור באופן שלא מצינו שנהגו ובמקום הפסד הא לא מצינו שנהגו. עכ"ד נראה מדבריו שהתיר רק במקום אונס שיש חשש שתפסיד את מקור פרנסתה אז התיר להוריד את הכיסוי ראש אך בעלמא אין להתיר. איברא דאינו כן שהרי כתב להדיא בחלק ד סי' לב אות ד' שנשאל בענין גרושה צעירה שחוששת שלא תמצא שידוך בגלל כיסוי הראש אם זה גם נחשב כאונס כמו לצורך פרנסה שאין לה מה לאכול, והשיב שגם זה נחשב לאונס ונסמך בדבריו על מה שכתב בתשובה שהבאנו כאן לגבי אלמנה, אלא שהוסיף שזה רק במקרים בהן היא מרגישה צורך שלא ידעו שהיא גרושה וכדו'. לדוגמא, לצורך פגישות שידוכין וכדומה, אולם בשאר המקומות היא חייבת בכיסוי לכל דבר. זאת מצד דת יהודית.
ויש להעיר א. שנראה מדבריו דרק שאין דרך אחרת ואין מנוס במקום צורך גדול של פרנסה או מציאת שידוך להתיר להסיר את הכיסוי ראש לגמרי ב. דמנליה למר לומר דאין דת יהודית נוהגת במקום הפסד חשיב בכך מנהג שדין דת יהודית נאמר באופן שהאם הרגילות ללכת כך בעלמא או לא ולא תלינן את הרגילות במקומות הפסד וכדו' ג. דיש לחשוש שאם נתיר לה להוריד בזמנים של שעת הצורך שמא תורה היתר לעצמה להסירו לגמרי.
ג.
ובאמת נראה דאיכא דרכא אחרינא והוא שיש מקום להתיר לאלמנה או גרושה לילך עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי השלטי הגבורים ס"פ במה אשה (ס"ד:) שנ"ל להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית, וכדמוכח ממתני' דקתני יוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. ולא אמרו שער באשה ערוה אלא רק בשער הדבוק לבשרה ממש וכו'. ע"ש. וכ"כ בהגהות עין משפט (נזיר כח:). ע"ש. ואמנם הגאון באר שבע (סי' יח) הביא דברי הגאון מהר"י קצנלבויגן שכ' לדחות ההיתר בשתי ידים ומחי לה מאה עוכלי בעוכלא. וכן העלה הגאון המחבר שם בראיות נוספות. (וי"ל ע"ד). ע"ש. אולם הנה הרמ"א באו"ח (סי' עה ס"ב) כ' להקל בזה לענין ק"ש שמותר לקרות נגד פאה נכרית. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' שג סק"ז) ככל ד' השה"ג הנ"ל בשמו. ע"ש. ואף המג"א הביא ד' השה"ג, וכתב עליו הנפק, וסיים, ודלא כהבאר שבע שהאריך לדחותו בדברים דחויים. ע"ש. ועכ"פ כאן שאף בנשואות יש מקילים (גם ברה"ר) בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל. ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה או למציאת שידוך וכיוצא בזה ודו"ק.
וכן מצאתי בשו"ת אור לציון ח"א סימן יח שנשאל בזה, ושידד עמקים והעלה ניחוחים בטוב דעם ודעת להתיר לאשה גרושה או אלמנה לצאת בפאה נכרית לשוק, והוכיח בראיות נפלאות ליישב דברי הרמב"ם ומר"ן השו"ע ,וכן דעת הרמ"א דאין סתירה בדבריהם כלל, והביאור במושג שאסרו חז"ל משום דת יהודית היינו שהכל אזיל בתר המנהג, ועפ"ז ביסס את ההיתר של חבישת פאה נכרית לאלמנה או גרושה.
וכן שמעתי מפי מגידי אמת שכך היה מורה ובא מר"ן הרב אליהו זצ"ל להתיר לאשה גרושה או אלמנה שתילך בפאה ובכך יוקל מעליה כל המניעות האמורות לעיל.
העולה מהאמור:
א. אסור לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש ולרוב שיטות הפוסקים הוא איסור מן התורה.
ב. בנות ישראל הרווקות נהגו מקדמא דנא לילך בגילוי הראש ואין בכך שום פקפוק כמבואר בפוסקים.
ג. אשה גרושה או אלמנה מותרת להוריד הכיסוי ראש וללבוש פאה נכרית (ואפילו לאוסרים באשה נשואה) במקום שיודעת שיעזור לה למציאת שידוך או לצורך פרנסה וכדו'.