שאלה
יהודי יקר בן 44 צעיר מאוד ברוחו שזקנו הולך ומלבין, והוא רוצה לצבוע אותו, מחמת 2 סיבות.
1. זה משפיע על מצב הרוח שלו – הוא משתייך לקהילה של אנשים צעירים בישוב קטן, ומפריעה לו תדמית המבוגר.
2. מחמת פרנסה – יש לו פגישה עם מנכ"ל בכיר בחברה שבה הוא עובד, וחושש שזה יפריע לרושם שלו, מכיון שנראה מבוגר.
השאלה היא אם מותר לו לצבוע את הזקן?
תשובה
אסור לצבוע שערותיו הלבנות לשחור, ויש בכך משום איסור "לא ילבש גבר שמלת אישה", אמנם במקום צורך גדול שאין כוונתו לשם נוי, אלא לצורך מציאת שידוך או לצורכי פרנסה (באופן שאין אונאה בכך) ,או למניעת ביוש וצער גדול יש להקל.
מקורות
בס"ד
במענה לשאלתו, אודות האיסור לצבוע שערות לבנות בצבע שחור, האם יש אופנים בהם יהיה ניתן להקל, כגון א. באופן שאותו אדם נמצא בסביבת אנשים צעירים ומתבייש בכך שהוא המבוגר שבחבורה. ב. שהוא לצורך פרנסה, כגון שיש לו פגישות חשובות עם אישים רמי מעלה שיש חשיבות להיראות צעיר בעיניהם וכדו'.
תשובה:
ראשית, כדי לענות על שאלתו יש לדעת את מקורות הדין והטעמים לאיסור.
א.
איתא בפרק המצניע (שבת צד:), ובפרק אלו הן הלוקין (מכות כ:), "מודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה".
וזה לשון הרמב"ם בסוף הלכות ע"ז (ה"י) המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משלקט שער אחד לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכתב עליו הראב"ד דלא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מינכרא מילתא עד כאן לשונו.
וכתב בבית יוסף יורה דעה סימן קפב, ונראה לי דהרמב"ם לטעמיה דפסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב דמחייב על המתקן בתיקוני אשה ואף על פי שבפרק המצניע ובפרק אלו הן הלוקין לא אמרו אלא אסור היינו משום דלא בעי למיחת נפשיה לפלוגתא דרבי אליעזר בן יעקב ותנא קמא, אבל הא ודאי לדידן דקיימא לן כרבי אליעזר בן יעקב חייב מלקות הוא. ומה שכתב ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא וכו' תיקשי לדידיה הא בהדיא אסר תלמודא באחת, ואף על פי שהוא ז"ל מפרש דאיסורא בעלמא קאמר ולא מלקות, מכל מקום כיון דלאו עדי אשה הוא משום דלא מינכר כלל לא הוה ליה לאיתסורי כלל לפי דעתו ז"ל. ומה שכתב דלא מינכר מילתא כלל אומר אני דמשכחת לה דמינכר טובא וכגון אדם שכל שער ראשו שחור ונראה בו שער אחד לבן, ומכל מקום הרמב"ם אף בשיש בו כמה שערות לבנות מיירי דכיון דתיקון אשה הוא במקום שעשוי להיות ניכר ונראה דהיינו בראש או בזקן לוקה, ומטעם זה אסור להסתכל במראה לפי שהוא תכשיט בנשים אם לא לצורך כדפרישית לעיל. סימן קנ"ו ובסימן קפב בסופו. ומבואר דטעמו של הדין נובע מחמת האיסור של "לא ילבש גבר שמלת אשה" שכך דרך נשים בצביעת שיער ולא דרך אנשים. אלא שנחלקו הראשונים האם איסורו הוא מדאוריתא או מדרבנן דדעת הרמב"ם איסורו מהתורה מכך שכתב שלוקין עליו ומאידך הראב"ד השיג עליו וסבר שבכה"ג איסורו מדרבנן. ומתוך דברי הבית יוסף שטרח ליישב קושיות הראב"ד על דברי הרמב"ם נראה שדעתו כדעת הרמב"ם דאיסור צביעת השיער היא מדאוריתא . ובשולחן ערוך סימן קפב כתב מר"ן ז"ל "אסור (לאיש) ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום לא ילבש גבר וכן אסור לאיש לצבוע שערות לבנות שיהיו שחורות, אפילו שערה אחת. וכן אסור לאיש להסתכל במראה." ובדרכי תשובה (ס"ק טו) הביא קושיית הבאר הגולה שמתמה דהא הב"י פסק כהרמב"ם דחייב משום ולא ילבש גבר ולוקה, ואיך נקט כאן לשון אסור ומשמע דמדרבנן הוא, ועי' בס' ערך שי מ"ש לתרץ דברי המחבר בזה. [ונלע"ד דאינה קושיא כלל שהרי מר"ן בשולחן ערוך נמשך אחר לשון הגמרא שנקטא בלשון אסור, וכבר בב"י יישב קושיית הראב"ד מדוע נקטו בלשון זו ולא אחרת ולכן לא שינה ממה שכתב בבית יוסף.] והביא מדברי הגאון שואל ומשיב קמא (חלק א' סי' ר"י) שסיים דלרוב הפוסקים אינו רק איסור דרבנן והשיג עליו דז"א דלכ"ע הוי איסור דאורייתא, וכמ"ש גם בשו"ת דברי חיים (חלק ב' חיו"ד סי' ס"ב) דלכ"ע אסור מד"ת ללקט. ונחתי לדון בדבר האיסור אם מהתורה הוא, או שמא מדרבנן שהוא משליך על נידון דידן האם התירו בכל מיני אופנים כמו שיבואר לקמן.
ב.
הנה כתב הרב דרכי תשובה (ס"ק יז), עובדא היה ברב א' במדינותינו לפני כמה שנים שנתלבן חצי זקנו ופאה אחת וחצי הראש וחצי השני של הראש ופאה הב' וחצי זקן הב' נשארו שחור והי' לבוז בעיני רבים ובושה גדולה על שהכל היו מסתכלין בו, ושאל לכל גדולי הדור אם יש לו היתר לצבוע השערות הלבנות לשחור, והגאון בעל שואל ומשיב קמא (חלק א' סי' ר"י) הסכים לדעת השואל להתיר לו מכמה טעמים, ועיקר היסוד של ההיתר הוא כיון דכל האיסור בזה הוא רק דרבנן ובדרבנן שומעין בכה"ג להקל עיין שם (וע"ל ס"ק ט"ו). וכה ראיתי בשו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' י"ט שנשאל ג"כ בשאלה זו, והביא דברי הגאון בעל שו"מ שם ומדחה דבריו בשתי ידים, והעלה דבע"כ איסור זה הוי לתא דאורייתא דלא ילבש גבר וכו' וחלילה להקל באיסור דאורייתא, ובפרט שאין כאן משום רפואה ע"כ אסור לצבוע השערות הלבנות לשחורות, אלא שיש לו היתר לצבוע השערות השחורות ללבן ויהי' מלא זקנה עד שיבה וזקנה ובזה ינצל מכל בושה וכלימה עיין שם, וכ"כ מרן אדומו"ר בשו"ת דברי חיים ובס' ערך שי, ובשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קע"ב וקע"ג עיין שם באריכות. ועיין בשו"ת שרידי אש (ח"ב סימן פא) בהבנת דברי מר"ן השולחן ערוך ודו"ק בדבריו. ומבואר מהנ"ל שהסיבות להתיר או לאסור בדין הנ"ל תלוי אם איסורו מדאוריתא או מדרבנן.
ג.
אלא שחזינן בתוספות (נזיר נט.) דכל שמתקשט בקישוטי הנשים כדי למנוע צער או חולי מותר דלאו בכלל האיסור דלא ילבש, שכל מטרת דרך הנשים לנוי ויופי הם עושים [ויש שרצו לדחות הראיה מהתוספות, דחולי וצער שאני.] וכן מבואר בספר חסידים סימן שעט וז"ל "אמרו לאחד אשה פלונית יפה במקום פלוני היא חפצה בך, שמע לעצתנו ולך שמה ותצבע שעריך בשחור, ותהי' סבורה שאינך זקן, והיא תאמר מה שבלבה. אמר להם חלילה לי להטעות אותה, אלא תראה שאני זקן, אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן וכו' ע"ש. והנה כתב מפורש דדבר זה הוה בכלל להטעותה שאסור, וגדולה מזו שהם הדגישו לך שמה ותצבע וכו' ותהי' סבורה שאינך זקן והיא תאמר מה שבלבה, כלומר שהם רצו לצאת מאונאה ורמאות ולכן אמרו והיא תאמר מה שבלבה, נמצא איהי דאטעה אנפשה ואמר הוא שאינו כן אלא שגם זה מקרי מטעה, אלא שהוסיף שיש בו גם משום אל תחלל את בתך להזנותה זה המשיא בתו לזקן, ואם הוא מטעה אותה הרי עובר גם אל תחלל שהרי עכשיו ע"י נשאה לזקן, וכל זה דוקא כשמטעה אותה אבל אם בעצמה ברצונה רוצה לישא לזקן מותר ע"ש. ועיין מקור חסד שם אות ז' שתמה דבלאו אונאה הרי אסור משום לא ילבש אמנם לפמ"ש תוס' נזיר נ"ט ע"א ד"ה גבול והרשב"א בתש" מובא בב"י יו"ד סי' קפ"ב דכל שאינו עושה משום נוי שרי א"כ ה"ה הכא אי לאו משום אונאה ורמאות אפשר הי' מותר ואין בו משום לא ילבש. וכ"כ הב"ח סימן קפב, שאין איסור אלא דוקא שלובש בגד העשוי לנוי, אבל בגדים שאין עשוין לנוי ולקישוט אין בלבישתן איסור, דאפילו מה שנעשה לקישוט אינו אסור אלא א"כ עושה לשם קישוט אבל להינצל מגשמים וכדו' מותר. וכן מובא בט"ז (ס"ק ד) שם. ולא אכחד שבספר יד הקטנה (רעט:) הקשה על דבריהם שהרי הוי פסיק רישא ולא ימות ע"ש באורך, מ"מ כבר יישב דבריהם לנכון בשו"ת מהר"ם שיק (יור"ד סימן קעג) ע"פ דברי הרשב"א (שבת קלג) גבי מילה בבהרת, דהיכא שהתורה כתבה את הטעם לא אמרינן דהוי טעמא דקרא שלא כתובים במקרא במפורש, שבזה הרמב"ם הכריע דלא כר"ש דלא דרשינן טעמי דקרא ,אלא הכא הטעם כתוב להדיא בפסוק, וא"כ נראה ג"כ לומר ה"נ כן, כיון דמסיים הקרא כי תועבת ה' אלקיך כל עושי אלה נראה דזה טעמא דקרא כיון דדברים אלו מביאים לידי תועבה וזימה, ולכך אפי' מקצת מהם מביאים לידי תועבה והוא תועבה ואסרה הקדוש ברוך הוא, וא"כ ביארה לנו התורה טעם האיסור דהוא משום דמביא לידי תועבה וחזי לאיצטרופי, וכ"כ הרמב"ם במנין המצות בל"ת מ' דאע"ג שכתב בל"ת ל"ט דאפילו בדבר א' מן התיקונים השייכים לאיש אסור לאשה, אפי"ה סיים שם בל"ת מ' הטעם משום דזה מביא הטבע לידי זימה לתועבה, וא"כ אפילו א' מביא לידי זימה וכו' וכמו שעושין קצת וכו' וכמו דגילה לן הקרא משום תועבה, והוי כמו שכ' הרשב"א בהא דלטהרו או לטמאו דמשום זה מקרי דבר שא"מ, וה"נ אם אינו עושה לנוי הוי דבר שא"מ כמ"ש הטו"ז והב"ח. [אמנם המהר"ם שיק בעצמו לא התיר מטעמים אחרים ע"ש.] וכ"כ להקל מחמת הטעמים הללו בשו"ת לבושי מרדכי סימן כד ע"ש שהרחיב בזה.
ד.
עוד רגע אמרתי לבאר צד היתר נוסף בסוגיא הנ"ל, ע"פ מה שהובא בריטב"א (מסכת ע"ז כט) שבמקום שנהגו בדבר אנשים כנשים ליכא משום לא ילבש גבר שמלת אשה. וכ"כ בחידושי הר"ן (כח:), וכן העלה מר"ן השו"ע (קפב א) המעביר שיער בשחי ובית הערוה וכו' במד"א במקום שאין מעבירין אותו אלא הנשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים, אבל במקום שדרך אנשים גם לעשות כך אין מכין אותו וברמ"א הביא דאפילו לכתחילה שרי. וא"כ אפשר לומר דמה שלא כתבו הפוסקים היתר בזמנם כדין העברת שיער בית השחי וכדין מראה, הוא משום שלא היה מצוי בזמנם שאנשים יצבעו שערותיהם וכך היה דרך כל הארץ, אבל האידנא פוק חזי מה עמא דבר שמצוי בינינו אנשים שצובעים שערותיהם. ואם כנים הדברים ממילא יש לדמות דין צביעת השערות לדין מראה והעברת שיער בית השחי המובאים להדיא בפוסקים, וכן מצאתי בשו"ת שרידי אש חלק ב סימן פא שהאריך לבאר ולהתיר ע"פ המנהג היום שמצוי שגם אנשים צובעים שערותיהם בשחור, וממילא אין בזה משום איסור לא ילבש, ובחפשי בספרים מצאתי שנשאל בזה הרב ישכיל עבדי (ח"ח אור"ח סימן יז או' ו,ז) והעלה דגם אליבא דמר"ן דהאידנא הרגילות בכך וכדין מראה וגילוח שיער בית השחי והערוה, ואמנם כתב הרמ"א שהמחמיר תע"ב , [וכן נראה ממר"ן השו"ע שכתב דאין מכין אותו אבל איסורא משמע שעדיין קיים] מ"מ בכגון זה שלא יפריע לשידוך גם מר"ן יודה שאפשר להקל. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"ב חיור"ד סימן סא) שצידד להתיר לצורך שידוכין או לצורך פרנסה, מחמת הטעמים האמורים לעיל, וכ"כ בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב (ח"ג סימן קכח) שהעלה להלכה להתיר כל שכונתו רק להינצל מהצער והביזיון שבדבר. וכ"כ בשו"ת עשה לך רב (ח"ב סימן נ), וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן לו), וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן פא) וכן בספר שולחן שלמה (סימן שמ סעיף א או' ד) שכתבו להתיר דדינו כמום שמותר להסירו. [ועין היטב האם אפשר לדמות את מש"כ לנידון דידן ודו"ק.] וכן מצאתי בספר דברי בנייהו (חלק יד סימן כו) שהאריך בכל זה.
ואחרי ככלות הכל, בהגלות נגלות לפנינו כשולחן ערוך ומפה פרוסה כל דברי פוסקים הנ"ל ראשונים ואחרונים, צריך לומר דמאחר ונחלקו הראשונים האם איסור לא ילבש הוא מהתורה או מדרבנן, ועוד מצינו שנחלקו האחרונים בדעת מר"ן השולחן ערוך האם חזר בו בשולחן ערוך ממש"כ בבית יוסף לומר שאיסורו מדרבנן ולא מן התור ה, ועוד שמצינו חבל ארץ ראשונים ואחרונים שסברו דכל שלא עושה לנוי ולקישוט הדבר מותר וכמו שהארכנו לבאר, ועוד דאם נאמר שהיום העשה של צביעת שערות בשחור דרך אנשים הוא וכמו שכתבו חלק מהאחרונים, אזי אין בזה משום לא ילבש מהתורה לכו"ע אשר ע"כ יש להקל במקום צורך, כגון לצורך מציאת שידוך או לצורך פרנסה שיש צד גדול שהדבר יועיל בכך, (ובתנאי שלא יהיה אונאה לגבי השידוך ומציאת מקום העבודה וכדו') או למניעת ביוש וצער גדול. והנראה לענ"ד כתבתי וה' יאיר עיננו במאור תורתו.
העולה מהאמור: אסור לצבוע שערותיו הלבנות לשחור, ויש בכך משום איסור "לא ילבש גבר שמלת אישה", אמנם במקום צורך גדול שאין כוונתו לשם נוי, אלא לצורך מציאת שידוך או לצורכי פרנסה (באופן שאין אונאה בכך) ,או למניעת ביוש וצער גדול יש להקל.