שאלה
האם מותר לשמוע או לשיר שירים בפה בימי בין המיצרים ? ומה הדין במשך השנה כולה?
תשובה
אין לשמוע לפחות בימי בין המיצרים שירה בפה.
אמנם לצורך סעודת מצווה שרי.
מקורות
איתא בגמ' סוטה דף מח עמוד א "משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: בשיר לא ישתו יין", ובגמ' גיטין דף ז עמוד א "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא: בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו! אי מההוא, ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל" כלומר ששירה בכלי זמר נאסרה מדין אל תשמח, ושירה בפה על היין נאסרה מהפסוק אל ישתו יין, אבל לא על היין מנותר לשיר בפה.
ובטור או"ח סי' תק"ס הביא מחלוקת ראשונים וז"ל "וכתב הרמב"ם ז"ל… ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה, ופירש"י כגון לשורר בבית המשתה והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך, כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו, ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה דוקא על היין, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפי' בפה אסור אף בלא משתה ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי, כ"ש אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון, וה"מ שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה, ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו".
כלומר שלדעת רש"י אסורו שירה בפה דווקא בבית המשתה, וכן לרמב"ם אלא שבתשובה כתב שאסור בכל ענין מלבד שירות ותשבחות, ולדעת התוס' אסורו בכלי הוא דווקא למי שרגיל בכך, אבל על היין אף בפה אסור.
וכתב הב"י "וכתבו התוספות (ד"ה זמרא) כן משמע מדקאמר ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין וראוי להחמיר בכיוצא דההוא דירושלמי (מגילה פ"ג ה"ב) דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ושיר של מצות שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה. וגם סמ"ג כתב בהלכות תשעה באב (עשין דרבנן ג' רמט ע"ג) דלשמח חתן וכלה שהוא שיר של מצוה מותר ורבינו כתב בסימן של"ח (קיב:) בשם אבי העזרי (סי' תשצו) שמותר לומר לגוי בשבת לנגן בכלי שיר בחופות דאמירה לגוי במקום מצוה שרי (עיי' עירובין סז:) ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר עד כאן:
ומ"ש רבינו ומלשון הרמב"ם משמע דבכלי אסור בכל ענין ובפה דוקא על היין. כן משמע ממ"ש בסוף הלכות תענית (פ"ה הי"ד) וזה לשונו וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשמען מפני החורבן ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין:
ומ"ש רבינו שמותר לומר שירות ותושבחות על היין בבית המשתה. כן כתבו הרי"ף (ברכות כא:) והרא"ש (שם סי' א) בפרק אין עומדין בשם גאון (עי' תשובת הגאונים מהדו' הרכבי עמ' 27 סי' ס) וכן כתב הרב המגיד (שם) בשם גאון ג"כ וכך הם דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך: ", כלומר ששלדעת התוס' לצורך מצווה מותר גם בכלי.
דבר נוסף כותב הב"י "גרסינן בסוף סוטה (מח.) אמר רב אודנא דשמעא זמרא תעקר אמר רבא זמרא בביתא חורבא בסיפא שנאמר (צפניה ב יד) קול ישורר בחלון חרב בסף אמר רב הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור. ופירש"י דנגדי. מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם: ודבקרי. שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכים לקול השיר שערב עליהם: דגרדאי. אינו אלא לשחוק", כלומר ששיר שעושים לצורך עבודה כדי לזרז את השור, או כדי לזרז מלאכתם מותר, אבל לשחוק אסור, ומשמע אף בפה כיון שמטרתו היא לשחוק.
למעשה כתב השו"ע בסי' תק"ס סעי' ג' "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן", כלומר שנחלקו השו"ע והרמ"א שדעת השו"ע שאסור לשמוע כל שיר בכל מצב וכדברי רש"י והרמב"ם, ולדעת הרמ"א אסור דווקא למי שרגיל בכך וכדברי התוס'. וכתב המשנ"ב ס"ק י"ב שמכל מקום על היין אסור אף בפה.
וכתב עוד השו"ע "ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין". כלומר לדעת השו"ע אסור לשמוע מוזיקה עם כלי זמר כל השנה לאו דווקא בימי בין המיצרים או בעומר, ולגבי שירה בפה אסור דווקא על היין ומותר לא על היין, וגם על היין דעת השו"ע להקל אם שר דברי תשבחות להקב"ה.
וכתב המשנ"ב ס"ק י"ג "ואפילו שיר בפה על היין אסור – וב"ח פסק דאפילו בלא יין ג"כ אסור דאמרינן בגמרא דוקא זמרא של מושכי הספינות או מושכי הבקרים שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתם אבל דגרדאי אסור שהוא לשחוק בעלמא, וע"כ נשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות להן ואם אינן שומעות מוטב שיהיו שוגגין אכן בבית חרושת המעשה שיש שם גם אנשים ואלו מזמרות ואלו עונין אחריהן הוא כאש בנעורת ומצוה רבה לבטלם", כלומר שלדעת המשנ"ב אף שירה בפה שלא על היין יש להחמיר היכא שנעשית לשחוק בעלמא, וכ"כ הכה"ח ס"ק כ"ח.
וכתב הרמ"א "וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני)", כלומר אף בכלי וכדברי התוס'.
וכתב המשנ"ב בס"ק ט"ז "הכל שרי – פי' בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא בה ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר". כלומר גם היכא שזה לצורך מצווה כגון לשמח חתן וכלה.
וכתב הכה"ח בס"ק כ"ו "מיהו כתב בשל"ה (דף ר' ע"א) על דברי הטור הנז' דכל הפוסקים סתמו דבריהם משמע דסבירא להו בכל ענין אסור יעו"ש. וכן פסק הב"ח דאפילו בפה ואפילו מי שאינו רגיל אסור. וכן כתב אליה רבה אות יו"ד", וכ"כ הכה"ח ס"ק ל"ב.
וראה בכה"ח בס"ק ל"ד "כגון בבית חתן וכו'. משמע מינה דבסעודת ברית מילה אסור כמו שכתב הרב יעב"ץ בסידורו עמודי שמים חלק ב' דף ע"ה ע"א, והטעם נראה כדכתב הרב מעשה רוקח פרק י"ב מהלכות תפלה הלכה י"ח והביא דבריו בית מנוחה דף קנ"ג ע"א אות ל' ודף ק"ס ע"א אות ג'. יפה ללב חלק ב' אות ז'. ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא. ועיין לעיל סימן תקנ"א אות מ'" ששם כתב שבבין המצרים יש להחמיר בכלי.
כלומר יוצא מכל זה, ששירה בכלי אסורה כל השנה, ולצורך שמחת מצווה כגון חתונה מותר, ובפה על היין אסורה כל השנה, ובחתונה מותר אף בכלי על היין. ומכל מקום יש להחמיר בכלי בבין המיצרים על היין.
מלבד שירה שלא על היין משמע ממשנ"ב והכה"ח שיש להחמיר גם שלא על היין כאשר הוא נעשה לשחוק, והוא הדין לכאורה לשמחה שאינה של מצווה וכן שאינה באה כדי לזרז עבודותו. וכן כתב מרן הרב במאמ"ר פ"ל סעי' כ"ד כ"ה.
כתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לג "הנה לדעתי יש חילוק בזה, והוא אם השירה והזימרה ששומעים מהם המה שירה וזימרה דפומא, זאת אומרת, מה שאנשים השמיעו את תוכם משירת וזימרת פיהם, אזי דינם כשירה וזימרא דפומא דמותר, ואם השירה והזימרה היא מכלי – שירה שניגנו והקליטו אל תוכם אזי דינם אז כזמר – בכלי, ובדומה לזה מצאתי בספר שו"ת אגרות משה חאו"ח סי' קס"ו שהעלה כיו"ב על כלי הרדיא, דאם נשמע שירה דפומא מותר עיין שם",
עד כאן דיברנו על כל השנה.
עתה נבוא לימי בין המיצרים
כתב השו"ע סי' תקנ"א סעי' ב' "ואין נושאים נשים ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר. הגה: ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך, עד אחר ט' באב (מנהגים)".
וכתב המגן אברהם ס"ק י' "ונ"ל דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך", וכתב האליה רבה הביאו המשנ"ב ס"ק ט"ז שריקודין ומחולות אסור אפילו בלא אירוסין. משמע שבסעודת מצווה שיש בו שמחה חמיר טפי, כלומר שאע"פ שכל השנה לצורך מצוות חתן וכלה מותר בימים אלו אסור.
וכתב פמ"ג א"א ס"ק י "וישראל שפרנסתו כלי זמר אצל אינו ישראל בבית משתאות, יראה כדי פרנסה שרי ודאי, ואף דבר האבד י"ל דשרי להרויח כהאי גונא אם אין שכיח כלל".
ולגבי ברית מילה החיד"א בחיים שאל ח"א סי' כ"א כתב להתיר בברית מילה להביא מנגנים אמנם וכתב הכה"ח בס"ק מ' "ואם מותר להביא מנגנים לכבוד מצות מילה, נראה דזה תלוי בפלוגתא שכתבנו לעיל אות ל"ג דלדעת המתירים דבר שמחה לצורך מצוה הוא הדין הכא, ולדעת האוסרים אסור. ומיהו האליה רבה אות כ"ו כתב דאפילו במילה עצמה אין נוהגין ליקח מנגנים. ומכל מקום במקום שנהגו היתר יש להם על מה לסמוך. אבל בלילה שלפני המילה יש למנוע במי שרוצה להביא מנגנים כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ל"ג יעו"ש". וכתב בסידור יעב"ץ כאליה רבה.
כתב מרן הרב במאמר מרדכי הלכות חגים פכ"ה סעי' ו' "אין עושין ריקודים אפילו בלי ליווי של תזמורת בשלושת השבועות עד עשרה באב בצהרים. ויש אומרים עד הערב ואין שומעים כלי נגינה בין מזמר ובין מהקלטה", והטעם כדברי הב"ח וכתב שם דהיינו שירה לתענוג אבל שירה בין קטעי מעבר ברדיו או בהמתנה בטלפון מותר, והיינו דעכ"פ יש להחמיר בימי בין המיצרים כדעתו.
וכתב עוד "אולם מותר לשיר בפה בסעודת מצווה, כגון: בר מצווה, מילה, פדיון וסיום מסכת מותר, אך לא בכלי", וכמו שמבואר בדברי האליה רבה.
ושם באגרות משה נוגע גם אודות דינו בימי ספירת העומר והעלה דבימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין ע"ש, וה"ה איפוא ועוד במכש"כ גם בימי המצרים (שגם ע"ז שואל כבו'), ולדעתי מכיון שבבין המצרים אסור גם בריקודין ומחולות (עיין משנ"ב סי' תקנ"א ס"ק ט"ז). א"כ אסור אפי' אם השירה והזימרה היא ממה שהקליטו משירה וזימרה דפה, וה"ה גם בימי ספה"ע, וכך נוהגין". וכן כתב בשו"ת אז נדברו ח"ח סי' נ"ח.
וכתב בשו"ת שבט הלוי חלק ח סימן קכז בהקלטה לאסור מדין כלי שיר "בענין שמיעת ניגונים מטיעפ רעקארדער בימי המצרים, כבר בארתי בשבט הלוי ח"ב סי' נ"ז דטיעפ הוא כלי שיר גמור, וא"כ לא מבעיא בבין המצרים דאסור עפ"י המבואר או"ח סי' תקנ"א, אלא אפילו כל השנה הוה בכלל כלי שיר כאשר הוכחתי מדברי הרמב"ם שם, ע"פ המבואר או"ח סי' תק"ס, ולדעתי אפילו אם הטיעפ נעשה משירה בפה נהפך לכלי שיר, אלא שכהיום מקילים אפילו מדקדקים בזה, ויש ללמד עליהם זכות, ופעמים הרבה עושים לפקח עצבותי' ושרי, ובפרט בנשים שכיח זה, ובמק"א [ח"ו סי' ס"ט] הארכתי יותר בנדון זה".
העולה
אין לשמוע לפחות בימי בין המיצרים שירה בפה.
אמנם לצורך סעודת מצווה שרי.