שאלה

האם מותר לנסוע לנופש במקום שיודע שלא יהיה לו מניין לתפילה?

תשובה

לגבי מה לעשות בעיתונים עם דברי תורה, נראה שהדברים אינם ברורים כל הצורך והיה טוב להחמיר, אך המיקל לתת את העיתונים הנ"ל בתוך שני שקיות בפח האשפה יש לו על מה לסמוך, בפרט אם אינו יודע בוודאות שהדברים בפנים צריכים גניזה, (ולפעמים כתוב שצריך גניזה אע"פ שהוא רק דרשה וכדו' שאין בו דברי תורה).

ולכן במקרה של הבית ספר אם יש ספק אם יש דברי תורה אפשר להקל כנ"ל אבל אם ידוע בוודאות שיש שם דברי תורה צריך להוציאם ולהשימם בגניזה.

מקורות

האם מותר לנסוע לנופש למקום שיודע שלא יהא מניין שם לתפילה.
תשובה:
כתב הראב"ן (ברכות סי' קכ"ו), וז"ל:
"אבא מנימין אומר [ו' א] אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפילה במקום רינה שם תהא תפילה ומקום רינה הוא בבהכנ"ס שנאמר רננו צדיקים ביי' כלומר בבית יי'. ואמר ר' יצחק מניין שהקב"ה מצוי בבהכנ"ס כלומר כבודו ושכינתו שנאמר אלהים נצב בעדת אל מקום שמתפללין בעשרה. מאי ולחושבי שמו אמר ר' אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו כאילו עשאה".
וראה בשו"ת שבט הלוי (ח"ן סי' כ"א), שהוכיח מסוגיא דברכות שאין לעשות כן לכתחילה לילך למקום שאין בו מניין, וז"ל:
"ואשר שאל דיש אנשים שנוסעים למקום נופש (שלא לרפואה) או למקום ענוגים מקום שאין שם מנין אם מותר לעשות כן, וטענתם בפיהם כי החיוב של תפלה בצבור הוא דוקא כשיש במקומו מנין, אבל ליסע למקום שאין מנין אין איסור והביאו מצדיקים שעשו כן.
וכב' ה"ר מעובדא דר"א בברכות מ"ז ע"ב דלא מצא עשרה ושחרר עבדו – ולסברת אותם אנשים אכתי יקשה קושית הגמ' דכיון דבמקום שאין מנין אינו מחויב בתפלה בצבור א"כ הלא עבר בעשה – אי משום הא לא ארי' דכמו דקיי"ל פסחים מ"ו ובשו"ע או"ח סי' ק"ט סט"ו – דבהולך בדרך אם יש מנין עד ד' מילין דמחויב לחזור אחר זה – כמו"כ כיון שיש אפשרות ע"י שחרור ה"ז בגדר מצוה, ואי משום עשה דלעולם בהם תעבודו סו"ס מצוה דרבים הוא – דגם אם נימא דאינו מחויב מכ"מ כיון שגרם לקדושת השם בעשרה מצוה קעביד – ועיין הי' מש"כ במ"ב סו"ס נ"ה – ועיין סי' נ"ה סכ"א ובפוסקים שם –
ובעיקר הדבר פשוט בעיני דאם נוסעים רק לתענוג בעלמא דאיסור קעבדי – דבין בעשה בין בל"ת דאורייתא או דרבנן אסור להכניס עצמו למצב שאח"כ תדחה האיסור – או שיפטור ממצוה, והדברים ארוכים במק"א, דסו"ס גורם לבטל קדושת ה' בעשרה קדיש קדושה וברכו ועניית האמנים ועוד, ולבטל זה שלא לצורך פשיטא דאיסורא עביד, הגם אם נימא דמי שגר במקום שאין מנין מצורך פרנסתו או כה"ג לא קעביד איסורא, אבל להכניס עצמו לזה אסור – והצדיקים שכ' כב' אולי הי' להם איזה טעם הגון ע"פ הלכה, או לרפואה וכה"ג, ואם הוא באמת שלא לצורך כלל מצדיקים כאלה לא שמענו". ע"כ.
מ"מ מצינו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ו'), שכתב להורות לילדים הלומדים בישיבה שיתפללו ביחידות, ולא ילכו למקום שיש בו מניין, וז"ל:
"בדבר תלמידים בישיבה קטנה שהסתפקת אם עדיף שיתפללו בכיתתם, הגם שהתפילה תימשך כשלשת רבעי השעה וזמן זה יגרע מלימודם, ועוד שבכיתה אין להם מניין. או שעדיף שיתפללו כל אחד בבית כנסת הסמוך לביתו, ששם יתפללו עם בעלי בתים שנחפזים לילך לעבודתם שחוטפים התפילה.
נראה שיתפללו בהישיבה במקום שלומדים, ואין זה נחשב בטול תורה. ולא יניחם להתפלל בבתי כנסיות עם בעלי בתים, שעל ידי כך יתחנכו שלא כראוי".
על כן נראה דכל מקרה לגופו ואם יש צורך רוחני או גשמי גדול וכיו"ב יש מקום לשקול להתיר להתפלל ביחידות.

העולה:
לכתחילה אין לילך לנופש במקום שאין בו מניין, אא"כ יש לו צורך רפואי, או צורך גדול אחר.