שאלה

אדם שנמצא בנסיעה מחוץ לעיר, וזמן תפילה עובר, האם צריך לעצור לתפילה בצד הדרך, או שמא עליו להתפלל תוך כדי נסיעה, כדברי הגמ' בברכות (ל.), לדברי רבי שהיה רכוב על חמור ימשיך בתפילה וכו'. והאם יש הבדל בין הנהג עצמו לנוסע?

תשובה

אדם הנוסע ברכב ורואה שעובר זמן תפילה, אם יכול לעצור את הרכב בצד במקום בטוח לעמוד ולהתפלל יעשה כן, דמהיות טוב אל תקרי רע. אך אם ממהר מאוד למקום חפצו, או שאין באפשרותו לעמוד במקום בטוח, יכול להתפלל תוך כדי נסיעה אפי' מיושב.
אבל  הנהג עצמו, דאם יתפלל אינו יכול להתרכז בתנאי הדרך וכו', ועלול לבוא לידי סכנה ח"ו, אין לו להתפלל תוך כדי הנסיעה, ויתפלל אחר כך פעמיים.

מקורות

א.
במשנה ברכות (כ"ח:), שנינו: "היה רוכב על החמור ירד ויתפלל, ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו, ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה מהלך בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים".
ובגמ' (שם ל.), קתני:
"היה רוכב על החמור וכו'. תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו ירד למטה ויתפלל, ואם לאו ישב במקומו ויתפלל רבי אומר: בין כך ובין כך – ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי".
ופרש"י: "שאין דעתו מיושבת עליו, שקשה עליו עיכוב הדרך".
ובתוס' (ד"ה "הלכה כרבי") כתבו, וז"ל: "שלא ירד למטה ואפילו שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים".
וראה בב"י (או"ח סי' צ"ד), שהביא להקת ראשונים דפירשו כרש"י והתוס'. ואחר זה הביא לשון רבינו ירוחם (נתיב ב ח"ה כו ע"ג), שכתב "ההולך בדרך ומתפלל י"ח אין לו לעמוד מדרכו שאם יאחר דרכו לא יהא דעתו מיושבת עליו כך כתבו המפרשים וכן כתב הרא"ש ונראה לי כי הכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו" עכ"ל. וכתב ע"ז הב"י: "ודברים נכונים הם".
מדבריהם נשמע בפשיטות, דהמהלך בדרך אפילו הוא המנהיג לחמור, אין לו כל חיוב לעצור ולרדת מן החמור ולהתפלל, וכמו כן אינו צריך לעצור הילוך הבהמה בעודו מתפלל, מכיוון שאין דעתו מיושבת עליו אם יורד הימנה, או נעצר מהליכתו, דקשה עליו עיכוב הדרך, וא"כ רשאי להתפלל בעודו רוכב.
אולם ראה לרבינו יונה (רי"ף כ':), דפירש דאע"פ שאינו צריך לירד מע"ג הבהמה כשמתפלל, מ"מ יש לו להעמידה שלא תלך כל זמן שמתפלל, ובשעת הדחק יש לו להעמידה עכ"פ בברכת אבות, וז"ל:
"ומכל מקום יש לו לעכב הבהמה דהא אמרינן בקדושין (דף לג ב) רכוב כמהלך דמי וכי היכי דמהלך על רגליו אינו יכול להתפלל כשהוא מהלך אלא יש לו לעמוד ה"נ כשרוכב אין לו להתפלל בעוד שהולך על הבהמה אלא יש לו לעכב הבהמה תדע דהא אמרי' לעיל הביננו מעומד ולא התירו במהלך ואין לדחות דהתם מיירי בשאין השיירא הולכת והכא בשהשיירא הולכת דמאי פסקא כיון שלא פירשו אותו בתלמוד שנחלק אנחנו ונאמר שזה מדבר בשהשיירא הולכת והאחר בשאין השיירא הולכת אלא ודאי כמו שבשעה שמהלך על רגליו צריך להיות מעומד (ובכל ענין משמע אפילו השיירא הולכת) ה"נ כשרוכב על הבהמה יעכב אותה וישב במקומו שהישיבה לא גרע מעומד דהכי משמע מדאמרי' גבי ק"ש שאם היה מהלך בדרך עומד ואינו רוצה לומר שאם היה יושב עומד אלא שאם היה מהלך די לו בעמידה וכל שכן שאם יושב שהוא יותר טוב וכך נראים הדברים שצריך לעכב הבהמה כמו שכתבנו מיהו אפשר לומר שאע"פ שאמרו רכוב כמהלך דמי ומהלך ברגליו אין לו להתפלל בעוד שמהלך בשום ענין אפ"ה לענין זה בדיעבד אם השיירא הולכת יתפלל בלא עיכוב הבהמה שהתפלה כיון שתלויה בכוונה ובישיבת האיברים בנחת אין לדמות הליכה ברגליו שיש לו עמל בהליכתו ולא יוכל לכוין כלל להליכה בבהמה שעומד עליה בנחת ובדיעבד אם השיירא הולכת מותר ובלבד שיעכב אותה באבות מפני שבאבות אפילו בדיעבד אמרו שצריך כוונה ואם לא כוון צריך לחזור ולהתפלל". עכ"ל.
על דברי ר' יונה כתב הב"י (שם), וז"ל: "ולשון בדיעבד שכתב גבי שיירא הולכת קשה בעיני ונראה דהיכא שאי אפשר לו להתעכב מפני שהשיירא הולכת קרי דיעבד. ולענין הלכה נראה שאם אפשר לעכב הבהמה באבות יעכב ואם הוא במקום סכנה אפילו באבות לא יעכב".
וז"ל הש"ע (שם סעי' ד'), " היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הילוכו. וכן אם היה בספינה או על גבי קרון אם יכול לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל. או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפילו שלא במקום סכנה כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוון והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו וישוב דעתו ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה". עכ"ל.
ב.
עוד איתא בגמ' (שם לעיל), בעניין תפילת הדרך, דפליגי בה אמוראי היאך אומרה, "רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר: אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעיה: מאי קא עביד רב חסדא אמר ליה: קאי ומצלי. אמר ליה: אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע".
ופרש"י: "מהיות טוב אל תקרא רע – הואיל ואני יכול להתפלל מעומד, שהרי חבורתי עומדת, לא אקרא רע להתפלל מהלך, ואף על פי שמותר".
ופסק הש"ע (או"ח סי' ק"י סעי' ד'), דתפילת הדרך אם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה רוכב אין צריך לירד.
וביאר המשנ"ב (ס"ק כ"ג), וז"ל: "א"צ לירד – שירידתו ועלייתו טורדתו אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך וה"ה ליושב בעגלה שא"צ לירד אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו".
וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' ה'), דכתב מרן הרב זצ"ל בעניין זה לדינא, וז"ל:
"ועיין שם לשלטי הגיבורים, שהרא"ש ומרדכי פסקו כמו רב חסדא, היינו לאומרה מעומד. והוסיף: "ונלע"ד דכיון דקי"ל דרכוב כמהלך דמי אם כן הרוכב על הבהמה צריך להעמידה עד שיתפלל תפילת – הדרך".
והב"י הביא את דברי רבנו יונה על הרי"ף (דף כ' ע"ב בדפי הרי"ף) שכתב: "ובתפילת הדרך נחלקו המפרשים, יש מי שאומר שאם היה רכוב אין צריך לירד ולהתפלל, דכיון דבתפילת י"ח אמרו שלא ירד כ"ש בזו (עיין שו"ע סי' צ"ד סעי' ד' שכן נפסק להלכה). וי"א שיתכן לומר שבתפילת י"ח שצריכה כוונה יותר אמרו שלא ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו, אבל בתפילה זו שאינה צריכה כוונה כ"כ ולא נחוש ליישוב דעתו צריך לירד".
וכתב על זה הב"י: "וסברא ראשונה נראית יותר", וכן פסק בשו"ע שם: "ואם היה רכוב אין צריך לירד". וכתב ע"ז המג"א (ס"ק י"א): "מיהו אם אפשר לו יעמיד הבהמה דקי"ל רכוב כמהלך דמי".
וכ"פ המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) שא"צ לירד, אבל אם אפשר יעמיד את הבהמה. וה"ה ליושב בעגלה שלא צריך לרדת אלא יעמיד הסוסים אם אפשר, וכן כתב כה"ח (שם ס"ק מ"ד) והוסיף שאם ע"י שיעכב הבהמה יסתכן, אין לחוש, עיין שם.
וכתב ערוך השולחן (סעי' י"א): "טוב לאומרה בעמידה, ורכוב לא חייב לרדת אלא אם אפשר יעמיד הבהמה וכו'. והנוסעים בעגלות של מסילת הברזל יאמר בעמידה כי שם בנקל יכול לעמוד, וכן בנוסע בספינות גדולות, ופשוט הוא דצריך לומר תפילת הדרך בנוסעו על הים או בנהרות או במסילות הברזל".
משמע מדברי ערוך השולחן שברכבת יעמוד ויברך אף על פי שהרכבת נוסעת – "מהלכת".
ולפי זה יוצא שהנוסע במכונית פרטית או מונית, אם לא יכול לצאת ולברך יעמיד לפחות את הרכב בצד הכביש ע"מ שלא יברך ויסע יחד, ואם קשה לו מותר להשאר ברכב ואפילו לברך מיושב ובנסיעה.
אולם אם נוסע באוטובוס שאפשר לעמוד – יעמוד ויברך, אא"כ חושש שמא יפול. והנוסע במטוס – אם אפשר יעמוד, ואם קשה לו לא חייב לעמוד, והנוסע ברכב פרטי – אם יכול להעמיד את הרכב בצד הכביש יצא מהרכב ויברך". עכ"ל.
ג.
הנה מדברי מרן הרב זצ"ל, לא חזינן דחילק בין נוסע לבין הנהג ברכב, ובשניהם כשא"א בעניין אחר משמע שיכולים לברך תוך כדי נסיעה ממש.
ברם, פוסקים רבים כתבו שאין לנהג עצמו להתפלל תוך כדי נסיעה בשום פנים, מכיוון שצריך להתרכז ביותר בתנאי הדרך שלפניו, ומשכך אינו יכול לכוון בתפילתו.
וז"ל הפסקי תשובות (סי' צ"ד אות ח'), בשם הגרש"ז אויירבעך זצ"ל – "ולענין נוהג ברכב בזמננו, כתבו פוסקי זמננו שאין שום היתר להתפלל תוך כדי נהיגה, ואפילו נמצא במצב שאין לו אפשרות להחנות רכבו, ואפילו אם ימתין עד שיהיה אפשרות כזאת יעבור זמן תפילה. כי נהג רכב בזמננו צריך להפעיל חושיו ומחשבותיו כדי להנהיג המכונית כדבעי, וצריך רוב הזמן להתרכז על הנעשה בכביש וכו' ובלא תשומת לב יכול להיקלע בקלות למצב של סכנה ממש, ואינו דומה כלל להנהגת עגלות בזמניהם שהיה די בהכוונה מועטת של הרוכב כדי לא ליקלע לשיבוש וסכנת הדרכים".
אמנם במה שכתב שם בהערה 36, שאם התפלל הנהג תוך כדי נסיעה לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולהתפלל אחר כך, אחר המחילה הפריז על המידה בזה ואין צריך לחזור ולהתפלל.
ונראה לענו"ד שהדבר מסור לכל נהג ונהג, אם הוא מיומן ובקי ורגיל בדרכים, ותפילתו שגורה בפיו, ורואה בעצמו שיכול להנהיג הרכב וגם להתפלל (בשעת דחק כזו), שבדיעבד יכול לעשות כן. כמבואר מלשון הש"ע, שהכל לפי הדרך ולפי המקום, ולפי יראתו וישוב דעתו.

העולה מן האמור:
אדם הנוסע ברכב ורואה שעובר זמן תפילה, אם יכול לעצור את הרכב בצד במקום בטוח לעמוד ולהתפלל יעשה כן, דמהיות טוב אל תקרי רע. אך אם ממהר מאוד למקום חפצו, או שאין באפשרותו לעמוד במקום בטוח, יכול להתפלל תוך כדי נסיעה אפי' מיושב.
אבל  הנהג עצמו, דאם יתפלל אינו יכול להתרכז בתנאי הדרך וכו', ועלול לבוא לידי סכנה ח"ו, אין לו להתפלל תוך כדי הנסיעה, ויתפלל אחר כך פעמיים.