שאלה
מה הדין לגבי אמירת תחנון בי"ג סיון בחו"ל ?
תשובה
יש הנוהגים לומר תחנון מייד אחר איסרו חג של שבועות. ויש הנוהגים שלא לומר תחנון עד יום י"א, ויש שנהגו שלא לומר עד י"ב, וכן המנהג בא"י. ובחו"ל יש שלא אומרים גם ביום י"ג משום ספיקא דיומא, ויכולים להמשיך במנהגם דיש להם על מי שיסמוכו, כמבואר בגוף התשובה.
מקורות
תשובה:
א.
נראה דמנהגים חלוקים אית לן בזה כדלהלן:
הנה בשו"ת בנימין זאב (סי' רי"ב), כתב:
"ועל ששאלת אתה הישיש הה"ר שמעון כ"ץ על המנהג שנוהגין שלא ליפול על פניהם אחר עצרת דיש שם תשלומין, הנה ספר האגודה הביאו במסכת חגיגה פרק אין דורשין סימן ג' וז"ל אמר רבי אלעזר אמר ר' אושיעיא מנין לאחר עצרת שאסור בהספד ובתענית עד ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות יש לו תשלומין כל ז', אפילו לאחר החרבן כדמוכח התם, ומשום הכי היה נוהג רבינו יואל הלוי שלא ליפול על פניו בתחינה עד ז' ימים אחר עצרת מהאי טעמא הואיל ואסור בהספד ובתענית עכ"ל".
וראה בב"י (או"ח סי' קל"א ד"ה כתב הרוקח), שכתב בשם שיבולי הלקט, וז"ל:
"בשבוע כולו של חג שבועות אין נופלים על פניהם בוירמיש"א אבל במגנצ"א נופלים".
ובשיירי כנסת הגדולה (סי' תצ"ד אות ו'), כתב המנהג שנהגו האידנא, וז"ל:
"אין אומרים תחנון מתחלת ר"ח סיון עד יום ח' בו דהיינו אסרו חג. ספר המפה. וכ"כ רבינו בית יוסף בסימן הנז' [סי' קל"א], דשבוע כולו של חג השבועות אינן נופלין על פניהם. ע"כ. ומנהגינו שלא לומר נפילת אפים ותחנון עד י"ג בו, ויש נוהגין עד י"ד בו, ועיין מ"ש בסימן קל"א בהגהת בית יוסף אות י"א".
ושם כתב וז"ל:
"אמר המאסף: כתבתי במ"א [כנה"ג הגב"י סק"ו] שהמנהג שאין נופלין על פניהם עד י"ג ולא י"ג בכלל, וכן המנהג פה איזמיר יע"א. ובהיותי בקושטאנדינא כמדומה שראיתי לקצת שלוחי צבור שלא לנפול על פניהם אף ביום י"ג ואין אומרים תחנה. ויראה לי טעמם משום ספיקא דיומא, דאי יום שני עיקר צריך למנות יום י"ג לתשלומין. ואף על גב דהאידנא בקיאינן בקבועא דירחא, אפילו הכי כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביה מנינן מיום שני. ויראה שלזה כיון בנימין זאב בסימן רי"ב שכתב, ומ"ה היה נוהג רבינו יואל הלוי ז"ל שלא ליפול על פניו עד ז' ימים אחר העצרת, והכונה אחר עצרת מיום שני ואילך, ולפי זה הסימן שנתנו אסרו חג מתפרש כן: ח"ג דהיינו י"א, ושתי תיבות שבו הם (י"א) [י"ג]. ואותם שנוהגים ליפול על פניהם ביום י"ג, איפשר שטעמם דאין לחוש לספיקא דיומא כיון דהשתא בקיאינן בקבועא דירחא, ומשום דלא ליתי לזלזולי ליכא אלא בו ביום, אבל כל שאינו בו ביום לא אתו זלזולי ביה".
וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח), טעם נוסף לזה, וז"ל:
"עד אחר שבועות. ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז'".
וביאר מחצית השקל, דמש"כ המג"א שבעה ימים אחר שבועות, לאו דוקא, אלא וי"ו ימים, דהא אין לו תשלומין שבעה אלא עם יום של יום טוב עצמו. ולדידן דבקיאים בקביעי דירחא וידעינן דיומא קמא עיקר, א"כ אין לו תשלומין אחר החג כי אם ה' ימים.
וראה במגן גיבורים (שם ס"ק ה'), שהראה פנים לסוברים דאחר איסרו חג יש לומר תחנון, וכתב לתלות זה בפלגותא דר"י ור"א בחגיגה דף ט' אי תשלומין דראשון הוא או תשלומין זה לזה דאי נימא דתשלומין זה לזה א"כ כל יומא הוא זמן חיובא דידי' ושפי' מקרי מועד.
אבל אי נימא דתשלומין דראשון נינהו א"כ עיקר חיובא הי' ביום טוב ושאר הימים אינם רק להשלים החיובא ואמאי יהי' נקרא מועד, ולפ"ז כיון דפסק רבינו כר"י בפ"א מחגיגה הלכה ד' דתשלומין דראשון נינהו, א"כ ממילא מהראוי לומר תחנון.
ואף דהכ"מ תמה עליו וכ' דמהראוי לפסוק כר' אושעי' נגד ר"י מ"מ הא בעצרת דימי חול נינהו ודאי אינם רק תשלומין דראשון וכמ"ש התוס' שם בחגיגה דף ט' ד"ה תשלומין וא"כ אמאי לא יאמרו תחנון, ובזה אמרנו בהא דכתב בחק יעקב סי' תע"ג דאם לא בירך שהחיינו בעצר' בליל ראשון ושני יש לו תשלומין כל שבעה, והדבר תמוה מהא דאמרו בעירובין ד' מ' תן חלק לשבעה אילו שבע' ימי פסח שמונ' אלו שמונה ימי חג כשהוא אומר וגם לרבות עצרת וס"ד שם דקאי לענין זמן ולמה לי קרא לעצרת תיפוק לי' דהא הוא בכלל שבע' ימי פסח דאתקיש לפסח דיש לו תשלומין, וכבר תמ' בזה הא"ר בסי' תצ"ד ס"ק ד', ולפמ"ש א"ש דבעצרת לכ"ע תשלומין דראשון הוא, ושפי' ס"ד דניהו דלענין הקרבן הם תשלומין דראשון, אבל לענין זמן דצריך לאומרו על יום שמחתו וכב' עב' זמן שמחתו דהא חול הוא ולכך צריך ריבוי לזמן.
וזה יש ליישב גם קושיית הא"ר השני' מסוכה דף מ"ז ודו"ק וראינו בשו"ת זכרון יוסף חלק או"ח סי' י"ח ששאל לדו"ז הגאון המובהק מוהר"ש ז"ל האב"ד דק"ק אמסטרדם שתמה ג"כ על המנהג שהיו אומרין תחנות כל ז' שאח' העצר' ומתענין ומספידין בהם הא קיי"ל דעצר' יש לו תשלומין כל שבעה ואין לומר משום דמותרין בהספד ותענית כמבואר במשנה חגיגה דף י"ז וכי היכא דשרינן ביום טבוח ה"נ שרינן בכל שבע' הימים שהרי באגודה פ"ב דחגיגה כ' בפירוש שאסורין בהספד ותעני' ורק באותו יום התירו מפני הצדוקין ולא עוד אלא שאנן עבדינן אפכא דבאסרו חג אפילו חל ביום ו' ז' אי מתענין ובימים שלאחריה' מספידין ואומרין תחנות והתפלא על האחרוני' שלא הביאו שום אחד מהם דברי האגוד' זולת בא"ר סי' תצ"ד ע"ש
ומ"ש שם דגבי אסרו חג בזה"ז לא שייך הך חששא דצדוקין דלעולם לא חל רק יום שני בשבת וא"כ אין כאן יום טבוח באמת שבזה הי' מקום ליישב קושיות המשנה למלך פ"ו מכלי המקדש הלכה ט' שהקשה למה לא הביאו הפוסקים דברי התוס' בחגיגה דף י"ז ד"ה אלא בשם הירושלמי דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה ולפמ"ש הוא אין נ"מ לדידן בזה"ז דלא שייך יום טבוח כלל אבל דבריו דחוקים הם וגם מדברי המ"א סי' תצ"ד ס"ק ג' מבואר בהדיא דאסרו חג מקרי יום טבוח אמנם בגוף קושייתו הדבר נכון דהנה הלבוש בסי' תצ"ג כתב הטעם דאסרו חג אסור בהספד ותענית הוא משום דבאמת אף בזמן הבית הי' אסור ורק משום הצדוקין הוצרכו להתיר ובזמן הזה דליכא צדוקין הדרא לאיסורא קמא ואפשר שגם כוונת המ"א שם כן הוא ולא קשה קושיות המשנה למלך הנ"ל ודו"ק ומעתה בשלמא באסרו חג שפיר מוקמינן אדינא דאורייתא אבל שאר הימים דכיון דאינן באין רק לתשלומין דראשון ניהו דבזמן הבית כיון שהיו מקריבין בהם הי' אותו היום אסורין במלאכה אבל בזה"ז דליכא קרבן שפיר כשם שמותר בעשיית מלאכה מותר בהספד ותענית ולכך אומרים תחנון בהם ובזה מיושב ג"כ קושיות המשנה למלך הנ"ל דכיון שבטל הטעם של הקרבה בטל האיסור ומה שאסור באסרו חג הוא משום דנמשך הדבר מזמן איסורו שהי' אז יום טבוח גמור אם הי' חל בשבת לכך מחמרינן בה טפי, עכ"פ יהי' איך שיהי' מבוא' ממשנה למלך ואחרונים דשאני יום טבוח משאר הימים שבאים לתשלומין ובאמת שגם בתמים דעים להראב"ד ז"ל סי' קע"ז כתב שמתענין אחר שבועות
ואף שהכנה"ג סי' תצ"ד כתב דאפשר שאין הכוונה שיתענה תיכף אחר שבועות אלא אח"כ אבל עכ"פ מפשטת הלשון משמע דמתענה מיד וע"כ מהראוי לומר תחנונים בהם וגם דו"ז כתב שם להחזיק המנהג שדוקא בזמן הבית הי' יום טוב ולא בזמן הזה ולפמ"ש יומתקו הדברים עכ"פ אין לסתור מנהגן של האומרים תחנון אחר אסרו חג אחר שכתבנו זאת מצאנו בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' י"ב שכתב דלב"ה דדוחה יום טוב א"כ לא הי' יום טבוח אלא כשחל עצרת בשבת ולכך יום שלאחר עצרת אם חל בחול מותר בהספד ותענית דלא הי' יום טבוח כלל אבל אם חל בשבת אסור בהספד ותענית כיון שהי' אסור בזמן הבית אי לאו משום הצדוקין ועכשיו ליכא צדוקין ע"ש שזה תורף דבריו אף שקיצר כדרכו והנה מ"ש דאם חל בשבת אסור בהספד דבריו ברורים דהי' יום טבוח מדינא ונמשך האיסור אף בזה"ז אלא מ"ש דבאם חל בשאר הימים מותר אנן לא קיי"ל כן משום דכיון דעכ"פ לפעמים יום טבוח אסור אף כלהו אסורין ולא רצו לבטל איסורא מהם וזהו כוונת המ"א במ"ש שאסור להתענות במוצאי חג שבועות משום דכשחל עצרת בשבת הי' יום טבוח אחר השבת ודבריו תמוהים הא אם הי' חל בשבת ודאי מותר מפני הצדוקין וע' במשנה למלך שם ולפמ"ש א"ש דבאמת בזה"ז ליכא צדוקין וא"כ ממילא הדרא לאיסורא קמא וזהו מדינא וכמ"ש הלבוש והרמ"ע מפאנו ורק כיום דבאסרו חג אחר השבת אסור אסרוהו לכלהו א"ח אף אם חל בחול וכמ"ש ומעתה זהו החילוק בין א"ח לשאר ימים דזה הי' יום טבוח עכ"פ אם חל בשבת משא"כ אינך ויש להאריך בזה ואכ"מ. עכת"ד.
(ע"פ דבריו יש לדון ג"כ לעניין קניית תכשיט וכדו', בז' ימים שאחר החג לשמח אשתו, כשלא הספיק ליתנו לה בחג עצמו, אם שייך תשלומין בזה, וראה עוד להלן אות ג' בדברי התשובות והנהגות משכ"ב).
ב.
ובשערי תשובה (שם ס"ק י"ט), כתב לעניין דינא על דברי שיורי כנה"ג, שיש נוהגין עד י"ג ולא י"ג בכלל, ויש שאין נופלין גם בי"ג משום ספיקא דיומא ודעביד כמר כו', דיש למשוך אחר הש"ץ הנמצא באותה תפלה, אך בא"י שאין שם ספיקא דיומא צ"ל בי"ג בסיון, וכן מנהג ירושלים תוב"ב כמ"ש בספר פרי האדמה ובש"ץ ע"ש. ע"כ.
וע"ע במאמר מרדכי (ס"ק ט"ו), וז"ל:
"אחר שבועות וכו' ל"ד אחר שבועות אלא אחר אסרו חג כמבואר מ"ש לקמן סי' תצ"ד והנה מנהגנו שלא לומר נפילת אפים עד אחר י"א יום בסיון וסימניך ח"ג וצ"ע דלפי הטעם שנתנו בזה משום דיש תשלומין כל ז' לקרבנות היה צריך שלא ליפול גם בי"ב וכן מבואר בשכ"ג דיש מקומות שאין נופלין בי"ב ויש שאין נופלין גם בי"ג משום ספיקא דיומא ע"ש ולא הוזכר מנהג זה די"א ולא ידעתי שום טעם לזה ונראה דנתפשט המנהג מכח סימן זה דח"ג אבל אינו מוכרע די"ל דהסי' עם הכולל הוי י"ב ועיין בשכנ"הג שמנה הב' אותיות לפי אותם שנוהגים שלא ליפול גם בי"ג ע"ש וא"כ אף אנן נימא הכי לאותם שנופלים בי"ג דמונין הכולל ולא האותיות וק"ל".
וכ"כ באליה רבה (סי' תצ"ד), "יש נוהגין שלא יאמר תחנון עד י"ג בו ויש עד י"ד בו (שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אות ו)".
ג.
עתה ראה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' קי"ח), מש"כ לבאר בזה, וז"ל:
"בחק יעקב (ר"ס תע"ג) כתב שאם שכח שהחיינו בחג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה ימים אחר כך, (וכמו שבזמן ביהמ"ק היה תשלומים לקרבן ראיה כל שבעה), ומביאו בבאר היטב וסתם כן.
ודבריו צע"ג דהיאך יברך שהחיינו בזה"ז, הא בזה"ז אין שום דינים הנוהגים לתשלומים, והוי כחול גמור לכל דבר, והאיך יברך שהחיינו, והגה"ק מהרי"ל דסקין זצ"ל הוסיף דאין לומר דהוא משום שאיכא תשלומים לקיים המצוה דלקבל פני רבו ברגל בזה"ז כל שבעה, דכיון דאם רבו מוחל לו אינו מחויב במצוה להקביל פני רבו אין מברכין על מצוה זו שהחיינו.
ונראה ליישב, דהנה כתבו התוס' (חגיגה דף ט' ע"א) אהא דאיתא שם פלוגתא בגמ' לענין דין תשלומין של החג, דדעת ר' יוחנן דהוא "תשלומין לראשון", והיינו דאינו חייב להביא קרבן בימי התשלומין, אלא א"כ כבר נתחייב להביאו בחג, ולדעת ר"א הוא "תשלומין לזה ולזה", והיינו דאף שהיה פטור בחג, מ"מ אם יכול להביאו כל שבעה ימים אחר החג הריהו מחויב להביאו, דימי התשלומין עצמם מחייבים למי שעדיין לא נתחייב קרבן בחג, ונפק"מ גבי מי שהיה חיגר בחג דהוא פטור מקרבן, ונתפשט אח"כ בימי התשלומין, וכתבו שם התוס' דפלוגתתם דוקא בפסח וסוכות, דהתשלומין הוי בימי חוה"מ, אבל בשבועות כו"ע מודו דאם לא נתחייב להביא בחג הוא נפטר, אף שבימי התשלומין ראוי להביא קרבן, כיון דימי התשלומין הוי חול גמור, ולא שייך להביא אז קרבן מצד היום עצמו, ומועיל רק לתשלומין של חג, (וכתבו האחרונים דמהא דאיתא בתוס' שם (דף י"ז ע"א ד"ה אף) בשם הירושלמי דדוד מת בעצרת, והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר עי"ש, אין להקשות הא כו"ע מודו דבעצרת תשלומין לראשון, וא"כ היאך הקריבו קרבן למחר, הא היו פטורין בעצרת מדין אוננין, דשפיר יש ליישב שנפטר דוד המלך באמצע עצרת דכבר נתחייבו קרבן מקודם, וע"כ שפיר איכא חיוב תשלומין).
אמנם מצאנו בזה סתירה מתוס' שם (דף י"ז ע"א ד"ה יום טבוח שלו אחר השבת), דכתבו אהא דאיתא במתניתין שאם חל עצרת בשבת מביאין קרבן ראייה בימי התשלומין, דאע"פ שלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון, משום דאין העכבה אלא מצד היום, שפיר חשיב ראוי עי"ש, ומשמע דלמ"ד תשלומין לזה ולזה לא קשה להו כלל, ומבואר דס"ל דמ"ד תשלומין לזה ולזה ס"ל כן גם בעצרת, וחזינן דס"ל להתוס' דנשתייר מקדושת החג בימי התשלומין דעצרת, דאי ס"ל להתוס' דהוי חול גמור, א"כ מה שייך לומר דאיכא מ"ד דהוי תשלומין לזה ולזה.
וצ"ב מנ"ל להתוס' לחדש דיש קדושה בימי תשלומין דעצרת, הא אפש"ל שאין קדושה וכו"ע ס"ל דאין בעצרת תשלומין לזה ולזה, וי"ל דס"ל דכיון דילפינן לכו"ע תשלומין לראשון בעצרת, ע"כ צ"ל דיש בימי התשלומין עוד מקדושת החג, דאי הוי חול גמור לא היה שייך כלל להקריב קרבנות החג בימים של אחר העצרת.
ולפי דברי התוס' בדף י"ז מיושב שפיר דברי החק יעקב שהבאנו לעיל, דאף בזה"ז דאין נוהג שום דין בימי התשלומין, מ"מ כיון דימי התשלומין של עצרת יש בהם עוד מקדושת החג, והרי קדושתם קיימת גם בזה"ז, ע"כ שפיר י"ל שהחיינו בימי התשלומין של עצרת.
והנה באור שמח פ"ז דתמידין ומוספין, ביאר שיטת רבינו ירוחם דבזה"ז מנין הימים דספירת העומר הוא דאורייתא, אבל מנין השבועות הוא דרבנן, וכתב דדעת רבינו ירוחם כיון דהטעם שסופרים השבועות הוא משום כדי למנות השבוע דתשלומין (וכדאיתא בגמ' חגיגה דף י"ז ע"ב), וכיון שבזה"ז ליכא תשלומין אי"ז אלא מדרבנן. ולדברינו אתי שפיר שיטת הרמב"ם דפליג וס"ל דגם מנין השבועות בזה"ז הוא דאורייתא, דס"ל דקדושת החג נמשך לכל השבוע, וא"כ בזה"ז נמי יש קדושה בעצם ימי התשלומין, ושפיר בזה"ז יש למנות לשבוע דתשלומין מדאורייתא.
והנה ברמ"א (סי' תצ"ד) כתב שלא לומר תחנון באסרו חג של עצרת, ומנהג ירושלים שלא לומר תחנון כל ימי התשלומין, ורבינו החזו"א זצ"ל תמה על מנהג זה, הלוא בזה"ז אין נוהג שום דין בימי התשלומין, ואמאי לא לומר תחנון, ולדברינו הנ"ל אתי שפיר דכיון דנמשך קדושת החג לכל השבוע, לכן אין לומר תחנון בימי התשלומים, וכן יש נוהגין גם בחו"ל שלא לומר תחנון בימי התשלומין, (ויש נוהגין שלא לומר תחנון אף ביום י"ג שהוא סיום שבוע ליום טוב שני של גליות), והיינו מפני דנמשך קדושת החג לכל השבוע, והרי קדושה זו היא בכל זמן ובכל מקום, ואינה תלויה כלל במקום ובזמן הבאת הקרבנות. וע"ע בספר זה השלחן לידידי הגר"ש דבליצקי שליט"א (ח"ג עמ' ע"א) כל המקורות בראשונים והפוסקים ז"ל שלא לומר תחנון בימי ההשלמה דשבועות". עכ"ל.
חזינן, דיש דעות ומנהגים שונים בזה, אם אומרים תחנון אחר חג השבועות, ולמעשה בכל מקום ימשיכו במנהגם שיש להם על מה שיסמוכו.
העולה מן האמור:
יש הנוהגים לומר תחנון מייד אחר איסרו חג של שבועות. ויש הנוהגים שלא לומר תחנון עד יום י"א, ויש שנהגו שלא לומר עד י"ב, וכן המנהג בא"י. ובחו"ל יש שלא אומרים גם ביום י"ג משום ספיקא דיומא, ויכולים להמשיך במנהגם דיש להם על מי שיסמוכו, כמבואר בגוף התשובה.