שאלה
האם מותר לשלם מונית למישהו כדי שיבוא להיות עד לקידושין ולכתובה?
האם העד נשאר כשר בזה או שזה נחשב לשכר?
תשובה
מותר לתת לעד הבא להעיד על הקידושין הוצאות תשלום הנסיעות שלו במונית וכדו'.
מקורות
תשובה:
א.
במשנה (בכורות פ"ד מ"ו), איתא:
"הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים להעיד עדותיו בטלין".
וכתב הרמב"ם (הלכות עדות פרק ט"ו הל' א'), וז"ל:
"כל עדות שתבא הנאה לאדם ממנה אינו מעיד בה שזה הוא כמעיד על עצמו, לפיכך בני העיר שבא מערער לערער עליהם במרחץ או ברחוב של עיר, אין אחד מבעלי העיר מעיד בדבר זה ולא דן עד שיסלק עצמו בקנין גמור ואחר כך יעיד או ידין".
וזה נלמד ממה שכתוב [דברים ד' – ה'] ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר ציוני ה' אלקי, מה אני נצטויתי מהשי"ת בחנם שלא נתתי לו שכר, אף אתם נצטויתם ממני בחנם שלא נתתם לי שכר, וכן תעשו לדורות שעל זה אמר לו ראה למדתי כו', כלומר ממני תראו וכן תעשו אתם לדורות, ופירוש זה הוא שם באשר"י דבכורות (פ"ד סי' ה')
ברם הדרכי משה (חו"מ סי' ט' אות ב'), הביא לחלק, דכתב הבית יוסף בסימן כ"ח בשם תשובת הרשב"א (ח"ג סי' יא) דהא דנוטל שכר להעיד עדותו פסולה היינו דוקא כמו העדות שהם מצווים להעיד ולכן אסורים ליטול שכר, והיינו דומיא דהנוטל שכר לדון דמצוה לדון בין איש לרעהו, אבל מי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר להיות עד אינו בדין זה לפי דעתי עכ"ל.
וכ"כ הרמ"א (שם סי' ל"ד סעי' י"ח), וז"ל:
"כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א)". ע"כ.
ב.
מדברי הרמ"א נשמע לכאו', שעד המעיד בעדות קידושין מכיוון שאינו כעד שראה מעשה המחייבו להגיד עדותו, אלא הולך במיוחד על מנת לראות המעשה ולקיימו בעדותו, יהא מותר לו ליקח שכר ממש על עדותו.
אולם ראה בנתיבות המשפט (שם ס"ק י'), שעמד על כך, וכתב לחלק בין עדים שצריכים את קיום עדותם לעולם, כעדי גיטין וקידושין, שלעולם מעידים ומבררים המעשה שהיה בפני הב"ד, שבזה כל קבלת שכר חשיבא כנוגעת בעדותם ופסולים, לבין עדים המעידים באופן חד פעמי ואין נצרכים יותר לעדותם כלל, שבזה מותר להם ליקח יותר משכר בטלה על העדות שלהם. וז"ל:
"עיין ש"ך סקי"ח שכתב, ועיין באבן העזר סימן ק"ל סעיף כ"א וכו'. ורומז, דשם פסק דעדי הגט לא יטלו יותר משכר בטלה, והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים. ולפענ"ד נראה לישב, דהנה הא דמותר ליקח שכר לילך ולראות ושיהיה עד, נראה דאינו מותר רק בנוטל שכר משני הבעלי דינים בשוה, דמיניה מיירי כל הסעיף, כמו שכתב הגט פשוט באבן העזר סימן ק"כ [סק"ט] דבנוטל מצד אחד אחר שראו המעשה שיעיד, אפילו פירש שנותן לו השכר בין שיעיד לו לזכות בין לחובה, מכל מקום הוא תלוי בפלוגתא שהביא המחבר [לקמן] בסימן ק"מ סעיף ט', דלמאן דפוסל התם משום ההנאה שמחזיר לו שלא יפסיד, מכל שכן שפסול מטעם דמיחשיב נוגע שמקבל שכר מחדש, ואין צריך לטעם קנס, וגם כל שהוא פסול מטעם נוגע, אפילו החזיר השכר אחר שהעיד פסול כמבואר בסימן ל"ג סעיף י"ב בהג"ה, משא"כ כשאינו פסול רק מטעם קנס, מהני כשהחזיר השכר אפילו לא העיד מחדש כמבואר כאן. ועוד נראה, דאפילו למאן דמכשיר בסימן ק"מ, פוסל הכא מטעם נוגע, דשם מחויב המשכיר להחזיר אף אם לא יעידו, וכמו שכתב בתומים סימן קכ"א סקי"א ע"ש, משא"כ הכא.
ומה שהקשה הגט פשוט דהא מכל מקום הוי נוגע דאימא דאינו יודע להעיד כלל, וכשיאמר שאינו יודע יצטרך להחזיר השכר, ומוכרח להעיד פטור או חוב לאחד כפי שנראה בעיניו. נראה דלא קשה, כיון ששני הבעלי דינים מודים שהעד היה אצל המעשה, לא חיישינן בשכחה בזמן קרוב שאינו ראוי לשכחה כמו שכתב הש"ך בס"ק ח' ע"ש, וא"כ בסופר כשנוטל שכר לילך ולראות להיות עד, הוי נוגע כשמעיד אחר כך כשנוטל מצד אחד, דהא נטל ממנו שכר ונהנה ממנו שיהיה עד. וכן כשנוטל משני צדדים והוא אחר זמן רחוק, פסול, (ועוד) דכיון שנטל שכר שיהיה עד לבסוף, ודאי דאם ישכח אח"כ העדות, יצטרך להחזיר השכר, דשכחה הוי כפושע, ואפילו דמי לאונס גניבה, (שוכר) [שכיר] חייב אפילו בדברים שאין דין שומרים נוהג ומכל מקום מפסיד שכירותו. ולא משכחת לה שיהיה כשר להעיד (אח"כ) אחר זמן רב, רק כשקיבל שכר משניהם ולבסוף נותנים לו השכר במתנה אפילו אם שכח, משא"כ בשקיבל מצד אחד, אף אם נותן לו במתנה השכר קודם שיעיד, נפסל מטעם הנאה, כמבואר [לקמן] בסימן קכ"א סעיף ט', ולזה בסימן (ק"ג) [ק"ל] באבן העזר הוכרח ליתן טעמים אחרים אפילו אם נותן להם שכר שיהיו עדי מסירה כשתרצה להנשא אחר שקורעין הגט כמנהג, ובפרט להרמב"ם [פ"ח מעדות ה"א] דס"ל דאפילו עדי חתימה [כשמקיימין השטר] צריכין שיהיו זוכרין הענין בשעה שמעידין, והוי נוגעין, משום הכי הוצרך ליתן טעמים אחרים שאין זה רק שכר טרחו". וכו'.
עפ"ז עדי קידושין המקבלים שכר על עדותם פסולים. וראה בשו"ת יד הלוי שכתב על רב העורך חו"ק, שאם מקבל שכר על כך, אין לו לשמש כאחד מן העדים, מחשש פסול הנזכר.
ג.
אמנם רוב האחרונים כתבו לקיים דברי הרמ"א אף בעדות הנצרכת לעולם, דשרי לעדים לקבל שכר עכ"פ כדי בטלה.
וראה בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד – חו"מ סי' ט"ו אות ג'), שהאריך לבאר שמותר לעד לקבל על עדותו שכר בטלה. וז"ל:
"הרמ"א ז"ל פסק: מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד מותר, (חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ח).
והש"ך העיר על זה וכתב: עיין סימן ק"ל ודו"ק. וכונתו להעיר דמה שכתב רמ"א הוא דוקא כשהוא נוטל שכר בטלה דמוכח, אבל יותר מזה לא הותר לו לקבל, והטורי זהב הוסיף על זה וכתב: שגם אחרי שראה עדות מותר לקבל שכר הליכה לבית דין כדי להעיד, ואסתיע מדין מקדש מי חטאת ואפר פרה שמותר לו לקבל שכר בעד הבאה ומלוי (קידושין נ"ד). והוא הדין שכר הליכה כדי להגיד עדותו, ולע"ד יש מקום לחלוק ולומר: אין הנדון דומה לראיה, דהבאה ומלוי של מי חטאת, אין אדם מחויב בה מן התורה, הלכך מותר לו לקבל שכר, אבל עדות, משעה שידע או ראה, חלה עליו חובת הגדה ללכת לבית דין להגיד עדותו כשהוא נתבע להעיד בדיני ממונות או אפילו כשלא נתבע, אם הוא דבר אסור או שיש בו דיני נפשות, וכיון שכן אינו רשאי להמנע מלהעיד אפילו בדיני ממונות משום הפסד ממון או שכר בטלה, כמו שאין רשאי להמנע מלקיים מצות עשה המוטלת עליו משום הפסד ממון, וכן דקדק רמ"א וכתב: מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר וכו', משמע דוקא לענין ראית העדות הותר לו לקבל שכר, משום שעדיין לא חלה עליו חובת עדות, אבל משראה העדות חלה עליו חובת הגדה וחייב לילך ולהעיד בחנם, מדכתיב: ראה למדתי אתכם, וכמו שכתבנו לעיל.
ומטעם זה נראה לי שאין ללמוד מדיינים לעדות שאין כל אדם מישראל, אפילו מי שהוא חכם בתורת המשפט, חיב להזדקק לדין לכל מי שיתבענו, שהרי כתב הרמב"ם ז"ל, כל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו הריב שבין בעלי הדין (ספר המצות מ"ע קע"ז) וכן כתב בספר היד החזקה: שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם וכו' (סנהדרין פ"ב ה"א). משמע דקודם ששמע דבריהם אין עליו מצוה לדון אפילו אם בעלי הדין מבקשים ממנו לדונם, הלכך מותר לדיין לקבל דמי הפסד ושכר בטלה (עיין חושן משפט סימן ט'). אבל עדים חלה עליהם המצוה משעת ראיה, ואינם רשאים להמנע מלמסור עדותם מסבת הפסד ממון או שכר בטלה, דלא יהיה הפסד ממון חשוב מספק הפסד נפש, וכמו שהדיין מששמע את הטענות אינו רשאי לומר איני נזקק לכם, דכתיב: לא תגורו מפני איש, הוא הדין בעדים אינם רשאים למנוע הגדתם בבית דין מפני הפסד ממון או שכר בטלה, ולכן אני אומר: שהדין הזה שחדשו הטורי זהב צריך לי תלמוד.
ועל כל פנים לא הותר ליטול שכר אפילו כדי לילך ולראות אלא כשהתנה כן בפרוש לפני הליכתו לראות, וכמו שכן פסק מרן בהלכות דיינים: לא הותר לדיין לקבל שכר אלא כשיאמר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה שאתבטל ממנה, וכ"כ הטורי זהב (שם) דבלא התנה אין לו שכר אפילו כפועל בטל, ואסתיע ממה שכתב התוס' (ב"ק נ"ח תד"ה אי נמי): דכל מי שעושה טובה לחברו שלא מדעתו, אפילו אית ליה פסידא אין צריך לשלם לו, דהוי ליה מבריח ארי מנכסי חברו שהוא ברי הזיקא, ולא דמי למשיב אבדה עד כאן תוקף דבריו. ונראים דבריו לע"ד ודלא כמו שכתב הסמ"ע שגם בלא התנה מתחילה זכאי לקבל כשכר פועל בטל מאותה מלאכה שהתבטל ממנה.
אולם בקצות החשן כתב: דיין שסלק עצמו מן המלאכה ונזקק לדין על פי בעלי דין, ודאי צריך שישלמו לו משום דכל שנסתלק ממלאכתו מדעת בעל דין נעשה כאלו אמר פרע חובי. (שם סימן ט' סק"ב). והנתיבות חלק עליו וכתב: דבדיין כיון דאיכא מצוה בדבר אפשר דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה (נה"מ שם ס"ק ד') ואין זה מסתבר לע"ד דהואיל וגם כשמקבל שכר ביטול מלאכתו עדין הוא מקיים מצות עשה דבצדק תשפוט עמיתך, והרי הוא תובע שכר בטול מלאכתו, אין מקום לומר מדעתנו דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה.
מכאן יש ללמוד לדין עדות, דאע"ג דמשידע העדות מצוה עליו להעיד, מכל מקום כשבטל מלאכתו עפ"י בקשת מי שמזמין אותו להעיד לזכותו או אפילו בדעתו נעשה כאומר לו: פרע חובי, וחייב להחזיר לו הפסד בטול מלאכתו ואין לומר שהואיל ולא התנה בפירוש הוכיח דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, הואיל וגם אחרי קבלו שכר בטלה ממלאכתו שפיר מקיים מצות הגדת עדות, ומה שכתב הסמ"ע דאם לא יתנו אין לו אלא שכר בטלה שהתבטל ממנה היינו כשלא בטל מלאכתו מדעת זה שהזמינו להעיד לזכותו.
וכן שורת הדין נותנת, שהרי קיימא לן: אסור להציל עצמו בממון חברו (ב"ק ס ב) ומכל שכן שאסור לו להשתמש בהפסד חברו להציל את ממונו הוא בממון חברו. דון מינה שאם לא התבטל ממלאכתו והלך וראה עדות, חייב לילך ולהעיד בפני בית דין, שכן מצוה על כל איש מישראל להציל את חברו או את ממונו וכל הבא לידו, משום: לא תעמוד על דם רעך, שנאמר גם על כובש עדותו, מטעם שרואה ממון חברו אבד והוא יכול להחזירו אליו באומרו אמת, ועיין ספרא ויקרא וספר המצות להרמב"ם (מל"ת רצ"ו) והוא הדין והטעם שנזדמן או הזמינוהו להעיד חייב מטעם זה ללכת ולראות עדות וכיון שמצווה בכך חלה עליו מצות ראה למדתי אתכם מה אני בחנם. אלא שהמעונין חייב לשלם לו הפסד ביטול מלאכתו משום דאסור לו להציל ממונו בממון חברו".
ד.
בנדון שלפנינו, שרוצים לשלם לעד המעיד בקידושין שכר הוצאות הנסיעות שלו, כנסיעה במונית וכדו', נראה דשרי לעשות כן ואינו נחשב לשכר ממש שאסור, דלא גרע משכר בטלה שמותר ליתן לו כמבואר לעיל.
ברם, שכר שהוא יותר מכדי הוצאותיו וזמן בטלתו בעדי קידושין, ראינו דעות באחרונים בזה אם מותר לו לקחת.
העולה מן האמור:
מותר לתת לעד הבא להעיד על הקידושין הוצאות תשלום הנסיעות שלו במונית וכדו'.