שאלה

יש כאן בארגנטינה מן חולי שמדבק ע"י עקיצת יתוש (dengue ). האם מותר להרוג יתוש החולי הזה הוא מסוכן,כאן מתו קרוב ל60 אנשים בחודש אחרון. וגם מתפשט בדרום אמריקה. האם מותר להרוג יתוש כזה בשבת?

תשובה

בארגנטינה שיתושים הוכחו כמי שיכולים לגרום בסבירות גבוהה למיתה, מותר לכתחילה להרוג ביום השבת כל יתוש שנראה לפניו, אך אין לחפש אחריהם בכוונת מכוון ולהרג אותם.

מקורות

הקדמה:
יש במינו ניצוד
ראה בגמ' בשבת (ק"ו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת – חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד – חייב, וכל שאין במינו ניצוד – פטור עכ"ל. ופרש"י (ד"ה "שאין במינו ניצוד"): "צירעין ויתושין שאינן לצורך". ופסק הרמב"ם כחכמים (פ"י מהל' שבת הל' כ"ד). ובשו"ע (סי' שט"ז סעי' א') נפסק: "כל שבמינו נצוד – חייב עליו", עכ"ל. וביאר בכה"ח (שם ס"ק כ"א): "היינו שדרך העולם לצוד מינים אלו, כגון: חיות ועופות ודגים. רבינו זלמן אות ד'. וכו' עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן. חיי אדם כלל ל' אות ז'". וראה עוד במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק י"ג), אמנם כיום אין דרך לצוד עכבר והכל הולך לפי הזמן.
וכן כתב מורינו מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר שבת ח"ד פ"צ ס"א): "אסור מדאורייתא לצוד בשבת בעלי חיים המוגדרים במינו ניצוד. כלומר, בעל חיים שרגילים לצוד ממינו לצורך מסויים, כגון: חיות, ציפורים, דגים".
ובהגדרת דבר שבמינו ניצוד, כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"י הי"ט): "הצד דבר שדרך מינו לצוד אותן – חייב, כגון: חיה ועופות ודגים, והוא שיצוד אותן למקום שאינו מחוסר צידה". וראה במג"א (סי' תצ"ז ס"ק ו') שהביא בשם מהרש"ל שאין חיוב צידה בדגים, כיון דלא היתה צידת דגים במשכן. ועיי"ש מה שהקשה עליו ודחה דבריו. וכתב הפמ"ג (א"א שם): "ומ"ש בשם מהרש"ל אני תמה על עצמי, דהמעיין ביש"ש פרק אין צדין סימן ב' וסי' י"א יראה דבדגים שייך צידה, אלא דדגים ביבר קטן דאין צידה, ולא דמי למשכן שהיו מחוסרין צידה ותחבולה".
מלאכה הצריכה לגופה
מובא במאמ"ר (שם, ס"ב): "חומרת איסור צידה של בעל חיים שבמינו ניצוד משתנה על פי מטרת הציד. צידת בעל חיים כדי לרכב עליו, כדי שיישא משאות, כדי לאכלו או כדי להשתמש בעורו – אסור מדאורייתא, כיון שזו מלאכה הצריכה לגופה. צידת בעל חיים שלא לצורך גופו, כגון: בשביל שלא יזיק בבית או למשחק שצדו ומשחררו מיד ושוב צדו – אסור מדרבנן, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה".
ומקור הדבר שכתב השו"ע (סימן שט"ז סעי' ח'): "שמונה שרצים האמורים בתורה, הצדן – חייב, והחובל בהם, אף על פי שלא יצא מהם דם אלא נצרר תחת העור – חייב; ושאר שרצים – אינו חייב החובל בהם אא"כ יצא מהם דם, והצדן לצורך, חייב; שלא לצורך או סתם – פטור אבל אסור, ולהרמב"ם – חייב". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"ג) "שלא לצורך, כגון: לשחק (כך מבואר מהרמב"ם פ"י הכ"א) וכה"ג, ופטור משום דהוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה". וכתב החזו"א (סי' נ' ס"ק ד') על דברי הרמב"ם: "אין הכוונה לשחק בהן אחר הצידה, דהרי זה לצורך, אלא אוהב לשחק עמהן לצודן ולשחררם ולחזור לצודן, ושלא לצורך היינו שלא לצורך גופן אלא שלא יפסידו בבית או בשדה".
ויש לצדד להיתר מדברי הבה"ל (שם ס"ח ד"ה או סתם) לגבי שאר שרצים שמשמע מדברי המגן אברהם בשם הר"ן שהחילוק הוא, דבח' שרצים שאין דרכן להזיק ע"כ סתמייהו ניצודין לאיזה צורך משא"כ בשאר סתמייהו ניצודין שלא לצרכן רק כדי שלא יזיקו והוה מלאכה שאצ"ל, עכ"ד המג"א. ועפי"ז כתב הבה"ל יש לתמוה על דברי השו"ע שמשמע שלא התיר לכתחילה אלא כתב ש'פטור אבל אסור' בשאר שרצים, ולכאו' לפי"ד המג"א בשם הר"ן יש להתיר לכתחילה, ועוד כתב שיש לדמות לדין רמשים המזיקין דס"ז שהתיר השו"ע להורגן לכתחילה (אפי' בלא רודפין אחריו). וכתב הבה"ל, דאפש"ל ד"הא דס"ז רמשים המזיקים היינו דוקא דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה מאד ולכך התירו חז"ל האיסור דמלאכה שאצ"ל משא"כ בזה ולא דמי לפרעוש דבס"ט דג"כ נשיכתו קלה אבל מ"מ הלא עומד על בשרו ועוקצו משא"כ הכא אם לא דהשרץ רץ אחריו להזיקו דבזה בודאי מותר לצודו ואפשר אפילו להורגו וכדלקמן בס"י ועיין מה שכתבתי לקמיה עוד ישוב ע"ז" עכ"ד.
ומשמע מדבריו שאין היתר לדעת הבה"ל להרוג סתם שרץ אפי' אם יש צער בזה, ודווקא בצער גדול דומיא דנחשים ועקרבים שנשיכתן קשה, ובזה התיר השו"ע בס"ז, אבל בפרעוש שנשיכתו קלה התיר השו"ע בס"ט רק אם הוא על בשרו ועוקצו, ובלא"ה אין להתיר. ובנידו"ד ודאי שיש ספק פיקו"נ כ"ש דיש להתיר דומיא דנחשים ועקרבים.
ועוד יש להוסיף לפמש"כ הבה"ל לקמן (ד"ה ולהרמב"ם חייב) שיש להקשות עוד ע"ד השו"ע שכתב שבשאר שרצים, שיש לחשוש לדעת הרמב"ם. הרי השו"ע עצמו התיר בס"ז לכתחילה דהוי בכלל מתעסק כאשר כוונתו להבריח את המזיק מעליו שלא יזיקנו.
וכתב הבה"ל דיש לחלק ביסוד דיני צידה בשבת: שאף בשרצים שדרכן להזיק כל ההיתר הוא בצידה בכוונה תחילה שלא יזיקנו, אבל בסתמא אף בשרצים המזיקין אסור עכ"פ מדרבנן אף לרמב"ם, עיין בדבריו.
עכ"פ מבואר, שאף בשרצים ורמשים המזיקין צריך להיות כוונה בצידה או בהריגה שלא יזיקו, ולא לצוד בסתם כאשר אינן מזיקין.
אולם בנידו"ד מיירי כאשר ישנו ספק פיקו"נ ואולי דומה הדבר לנחשים הממיתין דהוי ביתושים של ארגנטינה נידון הדבר כספק פיקו"נ ויותר בתנאים שנכתוב לקמיה.
אין במינו ניצוד
עוד הובא במאמ"ר (שם): "אין איסור דאורייתא לצוד בעלי חיים שאין במינו ניצוד) שאף שלפעמים צדים אותם, בדרך כלל אין שימוש וצורך בהן) כלומר, שאין רגילות לצודם לצורך מסויים, כגון: זבובים, צרעות ויתושים וכדו'], אפילו אם צד אותם לצורך. אך יש איסור דרבנן לצוד אותם בשבת, וכל זאת אפילו אם צדים אותם שלא לצורך".
ויעויין בגמ' בשבת (ק"ו ע"ב) וברמב"ם הל' שבת (פ"י הל' כ"ד) ובתוס' (שבת ק"ז ע"א ד"ה "שלא") ובר"ן (ל"ח ע"ב ד"ה "והצדן") ובריטב"א שם (ד"ה "והצדן"), ובשו"ע שכתב (סי' שט"ז סעי' א') "כל שבמינו נצוד. חייב עליו, אין במינו נצוד – פטור אבל אסור. הלכך, זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, אסור לצודן" עכ"ל.
צידת זבובים ויתושים במתעסק
ובכה"ח ביאר (שם ס"ק כ"ב): "כגון: צרעים וזבובים ויתושים וכיוצא באלו שאין דרך העולם לצוד מינים אלו מפני שאין בהם צורך, ואף על פי שהוא צד אותם לצורך – פטור אבל אסור מדברי סופרים, אפילו לצודן שלא לצורך אלא כמתעסק בעלמא. רבינו זלמן שם", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ב).
ומבואר, שיש לאסור צידת יתוש 'סתם' שאינו מזיק אף שיכול לעקוץ אדם – יש לאסור אפי' בדרך שמתעסק בצידתו. ועיין לקמן נידון נרחב ביתושים מסוכנים.
פרעוש
פסק השו"ע (שם ס"ט): "פרעוש הנקרא ברגו"ת בלשון ערב אסור לצודו אלא אם כן הוא על בשרו ועוקצו ואסור להורגו". וכתב הרמ"א: ואף לא ימללנו בידו שמא יהרגנו אלא יטלנו בידו ויזרקנו (רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י') אבל כנה מותר להרגה והמפלה בגדיו מכנים לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן אבל המפלה ראשו מותר להרגם, עכ"ל.
מבואר מדברי השו"ע שפרעוש הותר לצודו רק אם הוא על בשרו ועוקצו, אך אסור להורגו בשבת.

הסרת פרעוש עוקץ
כתב הכה"ח (שם ס"ק ע"ד): "משמע אבל אם הוא על בשרו ואינו עוקצו או על חלוקו מבפנים -אסור לצודו". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעיף י'). אמנם הט"ז (שם ס"ק ח') הכריע לומר דאם הוא על בשרו אפילו אינו עוקצו – שרי ליטלו כיון שראוי לעוקצו. ואם הוא על חלוקו מבפנים ואינו יכול להפילו, כגון שלבוש בבתי שוקיים, נמי המקל לא הפסיד, יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם (שם ס"ק ח"י) דיש אומרים דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים. והחמד משה אות ח' כתב דלכולי עלמא – שרי ליטלו מעל בגדיו מבפנים, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ו'. וכן האליה רבה אות כ"ב התיר ליטלו מעל בשרו אפילו אינו עוקצו, יעו"ש. וכן כתב התוספת שבת אות כ"א".
וכתב במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ל"ז): "היינו דמשום צערא דעקיצה לא גזרו רבנן על איסור צידה, ומותר לצודו ולהשליכו, וזהו שכתב 'עוקצו' [מג"א וכ"כ הגר"א דהאי עוקצו דוקא הוא]. ויש מקילין גם כשהוא על חלוקו מבפנים ליטלו בידו ולהשליכו פן יבא לידי עקיצה, ואם אפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בודאי נכון להחמיר בזה".
וראה בשעה"צ (שם ס"ק ס"ג): "ועיין באליה רבה שמצדד לפסוק כהט"ז באם הוא על בשרו דמצוי לבא לידי עקיצה, ולענין על בגדיו מבפנים, הביא בשם ספר יראים דירא שמים – יפרוש, והצדן – לא הפסיד. והנה באמת יש בזה פלוגתא דרבותא, עיין בבית יוסף במה שהביא בזה מן הפוסקים, ולבד זה הריטב"א בחידושיו והר"ן גם כן מן המקילין על בגדיו מבפנים, ולעומת זה דעת האור זרוע וספר התרומה [כפי מה שמובא ממנו בספר שבלי הלקט בסימן קכ"ה] והרוקח הוא מן המחמירין, דאפילו על בשרו כל זמן שאינו עוקצו – אסור, על כן מהנכון להחמיר לכתחלה, ואין למחות ביד המקילין". ושם מבואר דאם הוא על בשרו, אף שאינו עוקצו, קיל טפי, שמצוי שיבוא לידי עקיצה.
ובערוך השולחן (סי' שט"ז סעי' ל') [הביא את ג' השיטות], וכתב: "וי"א דכשהיא על חלוקו מבפנים או במכנסים או בפוזמקאות שקופצת שם – רשאי ליטלה ולהשליכה, וכן המנהג. ויש מי שחושש אפילו כשעומדת על בשרו ואינה עוקצת, והמנהג כמ"ש".
ודעת מרן הגר"מ אליהו (מאמ"ר שבת ח"ד פ"צ) בזה"ל: "נחלקו הדעות מתי מותר להסיר פרעוש, כדלקמן: יש אומרים שמה שהתירו להסיר פרעוש בשבת הוא רק כאשר הפרעוש נמצא על בשרו ועוקצו ממש. יש אומרים שצער לעניין זה הוא גם כאשר הפרעוש נמצא על בשרו ואינו עוקצו, [וטעמם הוא – שפרעוש שנמצא על גופו של אדם מצוי שיבוא לידי עקיצה, ולכן אפילו שעדיין לא עקץ – מותר לצודו]. יש אומרים שצער לעניין זה הוא אפילו כאשר הפרעוש אינו נמצא על גופו של אדם אלא על בגדו מבפנים ויש חשש שיעקצו".
ופסק מרן הגר"מ אליהו שם: "למעשה – דעת השו"ע והבא"ח שאסור להסירו אלא א"כ הוא על בשרו ועוקצו, אבל נוהגים להקל להסיר בידיים פרעוש אפילו שאינו על הגוף ממש אלא על הבגד מבפנים, כיון שעלול להיגרם צער בשל כך. והמחמיר – תבוא עליו ברכה".
ומבואר, שפרעוש יש להקל להסירו (לא להורגו) אפי' אינו על הגוף ממש אלא על הבגד מבפנים, שיכול להגרם צער מכך, והמחמיר תע"ב.
הסרת פרעוש בשל אי נעימות
עוד כתב מורינו הגר"מ אליהו (שם): "לסברת המקילים – מותר להסיר ביד פרעוש שנמצא על הבגד מבחוץ, אפילו שאין חשש שיעקוץ כאשר מדובר בצער מסוג אחר, כגון: כאשר חש בייוש לצאת לרשות הרבים עם פרעוש על הבגד, וכיוצא בזה, וכן המנהג. והמחמיר שלא לסלקו – תבוא עליו ברכה".
מלילה בפרעוש
והנה במלילה דעת הפוסקים לאסור. עיין בכה"ח (שם, ס"ק פ'). וכתב בביאור הלכה שם (ד"ה "לא ימללנו"): "והנה בספר אליה זוטא מצדד להקל במלילה, וכעין זה כתב ג"כ בספרו אליה רבא, והיינו כשעוקצו דאי לאו הכי – אסור ללקחו בידו משום צידה. וגם יזהר שלא ימללנו בדוחק דיבוא לידי הריגה וכדפירש"י על הא דאמרו: "ובלבד שלא יהרוג", ע"ש. והנה אף דאליה רבא הביא שהר"ן הוא מהמקילין במלילה וכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, מ"מ למעשה נראה שאין להקל בזה אחרי דדעת רש"י והתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם בהדיא להחמיר בזה וכמו שכתב האליה רבא בעצמו, וגם הרמ"א הביא זה לפסק הלכה. וראית האליה רבא שהביא מסברת הר"ן [וכן שארי הראשונים הנ"ל דקיימי בשיטתיה] דמתיר אפילו לר"א מלילה בכנים ולא גזרו אטו הריגה, לעניננו אין ראיה כ"כ, דאפשר דבכנים משום מאיסותא הקילו טפי בדבר שאין בו חשש דאורייתא, ותדע דאנן מקילינן אפילו הריגה בכנים משום שבא מן הזיעה ואינם פרים ורבים, ואלו בשאר יתושים שנתהוו מן העיפוש מוכח מן הרמב"ם דאיסורא יש בו וכמו שכתב האליה רבא בעצמו".
צרעה ויתוש
דעת מורינו הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר שם סנ"ט): "בימות הקיץ יש להזהר במשנה זהירות לא להכות יתושים בשבת (כיון שהורגם) ויש להיזהר בימים אלה ביותר כיון שיש רגילות לעשות כן בחול".
בהערה שם (אות סט) הו"ד הבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"א) שכתב: "אסור להרוג צרעה וזבובין ויתושין, וכל ההורג פרעוש או יתוש כהורג גמל, ויזהרו העם בדבר זה לשים עליו עין השגחתם, ובפרט ביתושים המצויים בימי הקיץ בתוך המרתף כי רבים המה, וכיון דכאיב לאדם טובא מחמת עקיצתו, אז יחרה אפו ויכנו בכפו, שאלו בהנחת היד עליהם כרגע אומללו ודמם שותת, ומאחר דרגיל בהכי בימי החול צריך לשים השגחתו מאד בשבת, שלא ישכח ויהרוג הפרעוש או היתוש".
וכל מה שהותר בפרעוש או יתוש וכן בצרעה הוא רק בהסרה בעלמא ולא בהריגה או צידה, ואף במלילה לא התירו כמשנ"ת לעיל.
רמשים הממיתין בוודאי ובספק
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א הלכה ד'): "חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי, כגון: זבוב שבמצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהדיב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום – מותר להרגן בשבת כשיראו".
ופסק בשו"ע (שם ס"י): "כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו ושאר מזיקין כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין אם רצין אחריו מותר להרגם ואם לאו אסור אבל מותר לדורסם לפי תומו ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאלו אינו מתכוין".
וכתב המשנה ברורה (אות מו): " אם רצין וכו' – לדעת הרמב"ם דמחייב במלאכה שאין צריך לגופה צ"ל דהכי קאמר שאין ממיתין ודאי אלא הוא ספק פקוח נפש ולכן ברצין אחריו איכא חשש סכנתא ושרי מיהו לדידן דסבירא לן מלאכה שאין צריכה לגופה מדרבנן הוא דאסירא אף שאין ספק פקוח נפש כלל שרי משום צערא בעלמא כדי שלא יוזק. ודוקא אלו וכל כי האי גוונא שמזיקין הן בטבען ונשיכתן נשיכה עוקצת אלא שאין דרכן להמית בזה המקום משא"כ פרעוש דלעיל וכל רמשים קטנים כהאי גוונא דאף ע"י עקיצתן ליכא צער כולי האי בהני אסור להורגן אף כשהם עוקצין אותו אלא יבריחם מעליו [ב"י]".
ומבואר מדבריו, שהתקשה בלשון השו"ע 'ממיתין ודאי' הרי כאשר רודפין אחריו איכא ספק שמא יהרגוהו. ויישב המשנ"ב, שיש ספק בעצם ההמתה של הבע"ח אם ימית או לא, יש להתיר. וחידש המשנ"ב שאף שאין ספק פיקו"נ אלא צער בעלמא שלא יוזק יש להתיר.
אופן ההיתר בפיקוח נפש – בהראותן לפניו
וביאר כה"ח שם (ס"ק צ"ג): "דיש פקוח נפש בהראותן בלבד, ולפיכך שרי אפילו למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. בית יוסף".
וכתבו כה"ח (ס"ק צ"ד) והמשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק מ"ה): "ואפילו בורחין מלפניו" וההיתר הוא גם לדעת הרמב"ם שס"ל שמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב עליה. ראה כה"ח שם (ס"ק צ"ט) ומשנ"ב שם (ס"ק מ"ו). וכתב בשער הציון שם (ס"ק ע"ב): "פרי מגדים, והוכיח כן מהרמב"ם, והנה מהרמב"ם משמע דדוקא כשנראו על כל פנים לפניו אבל לא לחפש אחריהן, ואפשר דדוקא לפי דעתו דסבירא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליהן, מה שאין כן לדידן. ואם היה במקום שרבים מצויין, לכאורה גם להרמב"ם – שרי". וראה בשו"ע (סי' תקע"ו סעי' ו').
ומבואר, שאף במקום פיקוח נפש, יש להתיר כאשר רואה את הרמשים המזיקין, אך אין היתר לחפש אחריהם ולהורגן.
וודאי שבמקום ספק פיקו"נ כגון בנידו"ד בארגטינה אף שאין ודאות לגבי יתוש מסוים שהוא מסוכן לאדם, מ"מ כיון שיש ספק פיקו"נ יש להתיר לפי"ד המשנ"ב שהתיר אף בספק ממיתין וההיתר הוא כאשר הוא רואה אותם, ואין היתר לחפש אחריהן ולהורגן.
להרוג בע"ח מזיקין
וכן משמע מדעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (שם, סעי' סג – סה): " בעלי חיים מזיקים שאינם ממיתים מותר להרוג בשבת בעלי חיים שנשיכתם מזיקה מאד אך לא ממיתה [כגון: נחשים שאינם ארסים] כשהם רודפים אחרי האדם. ועוד כתב שם: הריגה באמצעות חפץ – מותר להרוג בעלי חיים שנשיכתם מזיקה מאוד אך לא ממיתה [כנ"ל] באמצעות חפץ מוקצה", עכ"ד.
הרי שאף בבע"ח מזיקין הותר להרגן כ"ש בדבר שהוא ספק פיקו"נ.
העולה לדינא,
בארגנטינה שיתושים הוכחו כמי שיכולים לגרום בסבירות גבוהה למיתה, מותר לכתחילה להרוג ביום השבת כל יתוש שנראה לפניו, אך אין לחפש אחריהם בכוונת מכוון ולהרג אותם.