שאלה

האם סיגריות צריכות כשרות לפסח?

תשובה

סיגריה שיש בה – דבר שאסור בהנאה אסור להריח, וכן אסור לשאוף אותו או לעשן אותו, ויש מקלים והלכה כדעה הראשונה.
סיגריה שיש בה – סתם יינם מותר לשאוף אותה מכמה טעמים כמבואר בתשובה – והמחמיר תבוא עליו ברכה.
סיגריה שהנייר מודבק מעמילן חיטה – אין לעשנו בפסח
אם יש לבן אדם ולא מכר יכול לעשן אחרי הפסח.

מקורות

מבירור שערכנו בנושא, ע"פ רוב החומרים הנוזליים הנמצאים בסיגריה כזו הם: פרופילן, גליקול, או גליצרול. יש שמקורם בשומן מן החי, ויש שמקורם משומן צמחי, או חומר סינטטי (נפט וכדו'). במסגרת זו נברר האם יש צורך בכשרות לסיגריה כזו כשמקור החומר ידוע, וכשאינו ידוע.
מכיוון שהדרך בהכנסת החומרים לגוף נעשית ע"י ריח ושאיפה דרך הפה, נבאר כדלהלן:
ריחא מילתא בבשר
ראשית ז"ל הגמ' בפסחים (ע"ו:)" אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש – אסור. מאי טעמא – מפטמי מהדדי. ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן – מותר. מאי טעמא – ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא. עביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. מיתיבי: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו תערובת טעמים, וקשיא ללוי – לא, מפני תערובת גופין. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: אפילו גדי וטלה. אי אמרת בשלמא מפני גופין – היינו דקתני אפילו גדי וטלה, אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים מה לי גדי וטלה, מה לי גדי וגדי, אלא מאי על כרחיך מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים – שרי. לימא תיהוי תיובתיה דרב – אמר רבי ירמיה הכא במאי עסקינן – כגון שצלאו בשתי קדירות. בשתי קדירות סלקא דעתך – אלא אימא: כעין שתי קדירות. והכי קאמר: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת. מאי תערובת – תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא תערובת טעמים – אסור משום תערובת גופין, ואפילו גדי וטלה. אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה – רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו תנאי היא, דמר סבר: ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר: ריחא מילתא היא – ללוי – ודאי תנאי היא. לרב, נימא תנאי היא – אמר לך רב: דכולי עלמא ריחא מילתא היא. לאו איתמר עלה דההיא, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה – דברי הכל אסור. בפת צוננת וחבית מגופה – דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה, פת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי, כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור – אסור לאכלה בכותחא. ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא – אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר".
וכתב השו"ע ביו"ד סי' צ"ז סעי' ג' "פת שאפאו עם הצלי, ודגים שצלאן בתנור אחד עם הבשר, אסור לאכלם בחלב. והני מילי בתנור קטן, אבל בתנור גדול המחזיק שנים עשר עשרונים ופיו פתוח, מותר. ואם הצלי מכוסה, וכן פשטיד"א שמכוסה הנקב שבו, מותר אפילו בתנור צר". ובסימן קח סעי' א' "אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור א', ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר. ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה. וכו' ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו, מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום", ובסעי' ב' כתב שהיינו דווקא בצלי ולא בבישול (שאז מותר גם במגולה). והנה לפ"ז לדעת השו"ע יצטרכו הכשר כיון שריחא מילתא לכתחילה.
וכתב הרמ"א על סעי' א' "ונוהגין להחמיר לכתחלה, אפילו בתנור גדול; ובדיעבד, להקל אפילו בתנור קטן. וכו' י"א דאין מתירין ריחא, אפילו בדיעבד, אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך). ובמקום הפסד אין להחמיר, בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י), אפילו סתום לגמרי וכו' אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הלכות מ"א ותשובת ר"י ואו"ה), אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, דאז אסור אפילו בזה אחר זה, אם היו שניהם מגולין, דהוי ככיסוי של קדרה ". וא"כ לדעת הרמ"א יהיה איסור אף בדיעבד.
והנה דין זה אם המאכל שליד מקבל ריחא מנתבשל לידו.
הרחת יין נסך
והנה מצינו גם לגבי יין נסך את המחלוקת הזאת ובגמ' מסכת עבודה זרה (ס"ו:): "האי בת תיהא, עובד כוכבים בדישראל – שפיר דמי ישראל בדעובד כוכבים – אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר. אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא; רבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא. אמר רבא: מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא דתנן: תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת – הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון. ואביי? שאני התם, דמיקלא איסוריה. אמר רב מרי, כתנאי: הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה – ר"מ אוסר, ור' יהודה מתיר, רבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: ריחא מילתא היא, ומר סבר: ריחא ולא כלום הוא; לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא? אמר לך אביי: לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל: בפת חמה וחבית פתוחה – (ס"ז.) – דברי הכל אסורה, בפת צוננת וחבית מגופה – דברי הכל מותרת, לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה, בפת צוננת וחבית פתוחה, והא דידי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי".
וברש"י: נקב נוקבים במגופת חבית להריח את היין לבודקו וכו' ע"כ. ונראה מדבריו שהיו מריחין את היין דרך האף, והביאו הב"י (יו"ד, סי' ק"ח). וגם מדברי התוס' (ד"ה בת תיהא וד"ה אביי וד"ה רבא) מתבאר דבת תיהא היינו שמריחין את היין דרך האף, וע"ע בדברי התוס' (דף י"ב: ד"ה אלא) שמפורש כן בדבריהם, וכמו שכתבו בתו"ד: "כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו" וכו', ע"כ.
ומבואר כאן, דפליגי אביי ורבא אם ריחא מילתא ואסור או לא, דהיינו דאביי ס"ל דריחא מילתא היא משום שהיין שנשאף לגופו ע"י האף הוי לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו, ואילו רבא ס"ל דלאו מילתא היא מאחר שהריח מזיק לו לפי שנכנס בגופו. ופסק הש"ע (שם סעי' ה'), וז"ל: "מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית, לידע אם הוא טוב".
והנה יש לעיין מאי שנא מלעיל שחושש לריחא מילתא השו"ע לכתחילה, וכן הרמ"א כתב רק שאסור לטעמו כדי לידע אבל מותר להריח. ומבואר בראשונים הובא בב"י סי' צ"ז, שהטעם נרגש ביותר, החילוק וראה בערוך השולחן סעי' י"ד, שהביא דברי התוס' "אבל רבינו תם וכל רבותינו בעלי התוס' והרא"ש והטור לא ס"ל כן וחלקו הך דריחא לכמה פרטים ובודאי דבריח דפיטום כמו בשר שחוטה ובשר נבלה קיי"ל כמאן דאוסר אף בדיעבד משום דריח חזק הוא והוי כממשו של איסור דבשר שמן נותן ריח חזק ולכן גם הפת הנאפה עמו או הדג הנצלית עמו קולטים הריח ולכן אסרום לאכול בכותח אבל להריח ריח היין שהריח נכנס לגופו ומזיקו אין זה איסור וקיי"ל כמאן דמתיר וכן בהסיק בכמון של תרומה ואפה בו הפת לא חיישינן לה ולאו מילתא היא וכן פת חמה להניחה על חבית פתוחה לכ"ע אסור משום דריח חזק הוא ומשמע דאפילו בשל חטים אסור וראיה לשיטה זו מדלא הביא הש"ס בפסחים שם בעניינא דבשר נבלה הנך עניינא דהשוכר ש"מ דאינן שייכין זל"ז וריח פיטום שאני ואינו כהנאה בעלמא אלא כאכילה ממש [תוס' שם]".
וא"כ לכאורה יהיה הדבר תלוי בעוצמת וחוזק הריח.
בשמים של איסורי הנאה
נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה (ערלה פ"א מ"ז), במה שהיו רגילים להעמיד חלב לשם גבינות בשרף שהוא חריף, ואם העמידו בשרף של ערלה – נחלקו התנאים. דעת רבי אליעזר – שהגבינה נאסרה, שהוא סובר ששרף נחשב פרי, ולדעת רבי יהושע – אין איסור ערלה אלא בשרף היוצא מן הפרי עצמו (כגון משרף התאנים כפירוש הרמב"ם שם) אבל לשרף היוצא מן העלים או מן הגזע – אין דיני ערלה, שהוא סובר שהשרף אינו פרי [והגמרא בעבודה זרה (דף ל"ה ע"ב) הסבירה שמשום כך נאסרו גבינות העכו"ם, שכן מעמידים אותה בשרף ערלה].
ולעניין הלכה, הגמרא (נדה ח' ע"א – ע"ב) הביאה בשם רבי אלעזר בן פדת, שאין הלכה כרבי אליעזר אלא בארבע מקומות (המצויינים שם), והגמרא חיפשה אם יש עוד מקומות בהם נפסקה הלכה כרבי אליעזר, והזכירה בין היתר את המחלוקת הנ"ל בעניין שרף, ומסקנתה, ששרף היוצא מן הפרי לכו"ע יש לו דין של פרי וחלים בו דיני ערלה ושביעית, אבל בקטפא דגווזא, כלומר בקטף שיוצא מן הגזע – נחלקו ר"א ורבי יהושע, והלכה כר"י. ותרצה עוד שם, שבעצי סרק גם רבנן מודו לרבי אליעזר שקטפו זהו פריו ושיש בו דיני ערלה, עיין שם.
וכתב במאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן יג "נמצינו למדים שלושה דינים: בעץ פרי – לכו"ע יש לשרף היוצא מן הפרי דיני ערלה, ובשרף היוצא מן הגזע שלו – אין הלכה כרבי אליעזר ואין בו דיני ערלה (וכמו שפירשו הרע"ב והרמב"ם על המשנה בערלה), ובעץ סרק – לכו"ע יש דיני ערלה ושביעית בקטף היוצא מן הגזע שלו, שקטפו זהו פריו".
דעת השו"ע
כתב הב"י ביו"ד סי' ק"ח "וכתב עוד (הרשב"א ח"ג סי' רל"ד) ובשמים של ע"ז ושל כלאי הכרם ושל ערלה אסרו להריח בהם דאסורים הן בהנאה דכל שעשוין להריח בהן כורד והדס היינו פלוגתא דאביי ורבא דפרק כל שעה (כה:) ולאביי נמי כל שמריח בהן לקלוט ריחן אסור דהיינו חנויות המעוטרות בורד והדס בפ"ק דע"ז (יב:) עכ"ל וכ"כ בארחות חיים (יין נסך סו"ס לא) וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי לריחא ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל".
וכתב בשו"ע סעי' ז' "בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה, אסור להריח בהם". והיינו כמבואר בב"י דמיירי בדבר שעיקרו עומד לריח וראה לקמן בדברי מרן הרב.
וכן כתב הש"ך בס"ק כ"ז "אסור להריח בהן. דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס כו' אסור עכ"ל רשב"א וכ"כ בא"ח וז"ל זה הכלל כל מידי דלא הוי להריח ריחא לאו מילתא היא אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח עכ"ל ב"י וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים דף י"ב ד"ה אלא בורד והדס בשם ר"ת ותירץ בזה הא דמותר להריח ביין בסעיף ה' וכ"כ המרדכי פכ"ש וז"ל אבל בדבר שאין עיקרו עומד להריח בהא קאמר רבא ריחא לאו מילתא היא וראיה מהדס ואתרוג במסכת סוכה עכ"ל" עיי"ש.
אמנם כתב בשו"ת רדב"ז חלק א סימן מד "תחלה צריך שתדע כי הערלה אסורה בהנאה והריח יש בו הנאה כדאמרינן לגבי הקדש ריח קול ומראה לא נהנים ולא מועלים הילכך כל דבר שהוא אסור בהנאה אסור להריח בו. ולענין ערלה אמרו בסיפרי לא יאכל אין לי אלא שלא יאכל מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו לרבות את כולם. ולענין ערלה לא אסרה תורה אלא עץ שנטעו למאכל אבל נטעו לסייג ולקורות אפילו יש בו פירות אין נוהג בו ערלה וכ"ש אילני סרק שאין נוהג בו. הילכך כל אילן הנטוע לפירות כגון ניימון ונארג' ואתרוג וכיוצא בהם שיש להם זה"ר פי' פרח צריך לדקדק שלא יהא בפרי עצמו אעפ"י שהוא בוסר אלא בעודו סמדר שכך שנו העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר מותר בערלה וברבעי הילכך מותר להריח בזה"ר של האילנות של ערלה אעפ"י שיש בהם עקר הפרי לפי שעדיין הוא סמדר וכיון שמותר לאכול כ"ש שמותר להריח בו. אבל אם גדל הפרי קצת אסור להריח בו וכ"ש שאסור לאוכלו.
…ואם הוא אילן שאינו עושה פירות כגון הכופר הנקרא תמרחינא או יאסמין או כלף מותר להריח בו או לאוכלו דקרא כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואין זה עץ מאכל אלא עץ של ריח או אילן סרק שכל אילן שאינו עושה פירות אילן סרק הוא: ואעפ"י ששנינו לענין שביעית הוורד והכפר והקטף יש להם שביעית ולדמיהם שביעית שאני שביעית לפי שנוהגת אפי' באילן סרק אבל לענין ערלה עץ מאכל אמר רחמנא. ולענין הוורד לדעת האומרים שמברכים עליו בורא עצי בשמים לפי שעיקר נטיעתו להריח הדבר ברור שמותר להריח בו דלאו עץ מאכל הוא: אבל לדעת האומרים דמברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות לפי שעיקר נטיעתו לעשות ממנו מרקחת יש לספק אם אסור להריח בו כיון שהוא ערלה..
כללא דמלתא אין לך דבר של ערלה שיהיה אסור להריח בו אלא אילן הנטוע לפירות מאכל ומריח בפירות עצמו אפילו בעודם בוסר ולא בעודם סמדר", כלומר דבדבר מאכל אסור להנאות מריחו ולכן משעה שנהיה פרי אסור להינאות ממנו, אבל באילן סרק אין עליו דיני ערלה.
כתב הכה"ח סי' רט"ז ס"ק ה "מותר להריח בפרחי האילנות של ערלה אף על פי שיש בהם עיקר פרי אבל אסור להריח בפרי אם גדל קצת כיון שהוא ערלה. הרדב"ז בחדשות סימן מ"ד. מיהו בשו"ת זרע יעקב סימן ז' העלה דפירות הקדש או קונם מותר להריח בהם ולא יברך עליהם יעוש"ב. והביאו מחזיק ברכה אות ח'. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה ואסור להנות מן העולם בלא ברכה שב ואל תעשה עדיף ולא יריח בדבר האסור בהנאה אפילו בלא ברכה. ועיין שלחן ערוך יורה דעה סימן ק"ח סעיף ז'".
הנאה מריח פרי
וכתב הפרי חדש ס"ק כה "ושל שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם אם עיקרן לריח אסור להריח בהם ואם עיקרן לאכילה מותר להריח בהם", כלומר דפליג על הרדב"ז דכיון שעומד לאכילה אין בו איסור של ריח [ואפשר לדמות המחלוקת שמצינו לעניין דבר מאכל שבא להריח בו אם מברך].
והכה"ח ביו"ד בס"ק ע' כתב בשם הפרי תואר ס"ק ו' "לאו דווקא בשמים שעיקרם להריח דהוא הדין דבר שעיקרו לאכילה ויש בו ריח מיקרי בשמים ואסור מדהשווה של עבודת כוכבים לשל כלאי הכרם וערלה ודלא כמו שכתב הרב פר"ח לחלק'".
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי – שביעית מאמרים סימן יג "אבל בערלה, האיסור הוא: "וערלתם ערלתו את פריו" (ויקרא י"ט, כ"ג), ודרשינן: "פרי הוא דאסור, הא עלים ועצים – מותר". ולפיכך, בעץ פרי: שרף העץ ושרף העיקרים והעלים – הרי הם כמו העלים והעיקרים, שאין בהם דין ערלה. ואילו בפג, היינו פרי קטן – יש בו דין ערלה כי הוא מאכל, ולא גרע שרפו מקליפתו. אבל עץ סרק שאין בו פרי לאכילה אפי' הפרי שלו יהא שרף, מאחר ואין הוא פרי לאכילה אלא חלק מהעץ – דינו כדין עץ או עלה, שאין בו דין ערלה". כלומר דס"ל דעל עלים כשיש פרי אין דין ערלה אמנם אם לפרי עצמו יש ריח אפשר דס"ל כפרי תואר שאסור.
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת פמ"ה סעי' נ"ח "נחלקו הפוסקים אם מותר לברך ברכת הריח על עצי בשמים בתוך שלוש שנים לנטיעתם. יש אומרים שחל עליהם דין "ערלה" ואין להריח בהם, וכ"ש שאין להבדיל עליהם, וי"א שאין דין "ערלה" אלא בעצי מאכל. להלכה – מחמירים לא להריח בעצי בשמים תוך שלוש שנים ראשונות".
לסיכום
אילן שעומד מעיקרא בשביל ריח כמו וורד וכדו' – יש בו דיני ערלה ואין להינאות ממנו.
אילן שעומד לפרי מותר להינאות מריחו – אבל מרגע שהפרי מגיע להיות סמדר ויש לו ריח אין להינאות ממנו.
סיגריה
ועתה נבוא לדינא – לגבי סיגריה הנה שער המלך (מאכ"א פרק י"א הל' ג'), כתב להקל לשאוף טאב"ק ששרו סממניו בסתם יינם, והובא בפת"ש (ס"ק ג'), וז"ל: "עיין בשער המלך … בענין אבק הטיטו"ן הנקרא טאב"ק הניקח מן עובדי כוכבים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפים אותו בסתם יינם והאריך מאד בזה והעלה דאף לדעת רובא דרבוותא שפסקו דסתם יינם אסור בהנאה, מ"מ שרי לשאוף הטאב"ק דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף וכ"ש בנ"ד דאיכא לספוקי שמא יש ס' נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מלתא, ואף דכל זה אינו אלא בהניח יסוד שמה שמזלפין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ,האמנם אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק הטאב"ק דא"כ אין להתיר מטעמא דריחא לאו מילתא דמ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שעל ידי היין מתחזק הטאב"ק. מ"מ יש להתיר בשופי דכיון דקיי"ל דיין נסך מין בשאינו מינו בטל בס' ובנ"ד איכא לספוקי שמא יש בו ס' הוי ספק דרבנן לקולא כיון דסתם יינם דרבנן, ודמי לדלעיל סימן צ"ח בנשפך … כ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה, ושמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח ושמא יש בו ס' ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה". וכ"כ כה"ח (ס"ק ס"ה) " וז"ל " יש מפקפקין על השואפין עפר הטאבק"ו הלוקחים מן העכו"ם שאומרין דזמנין מזלפין עליו סתם יינם אך הרב שער המלך פי"א דמאכלות אסורות ארי עלה והתיר בפשיטות להלכה ולמעשה יעוש"ב. מחב"ר באו"א סי' ר"י בקו"א או' ב' שע"ת שם. פ"ת בס' זה או' ג' זבחי צדק או' מ"ה". כלומר שבסתם יינם יש להקל דאפשר שמותר בהנאה, ועוד שמא נתבטל בשישים שבא כדי לתת ריח ביין ולא כדי שהיין יתן ריח בטבק, ועוד שאיסורו מדרבנן, אבל בדבר שאיסור הנאתו מהתורה יהיה אסור.
וכן כתב ערוך השולחן סעי' כ"ה "ובעשב מעלה עשן שקורין טאבא"ק אם נתנו בו ריח מאיסורי הנאה אסור להריחו ולעשן בו אבל מסתם יינם מותר". וכן מבואר בפר"ח ס"ק כ"ג.
וכתב המשנה ברורה סימן תסז ס"ק ל"ג "וכתב הח"א שחקר אצל האומנין שעושין שנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפין בחוטם) מלחלחים הפעקיל טבא"ק ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טבא"ק אף כל השנה. והנה כ"ז כתב הח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנין אם עושין כן", וכתב בשער הציון ס"ק נ"ז "ומה שנוהגין להקל בסתם יין אינו אלא מטעם הפסד מרובה, עיין ביורה דעה סימן קכ"ג, [שם בחכמת אדם]" והיינו משום ריחא.
אולם הכה"ח בס"ק פ"א כתב "טובק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו ואם כן הוא הדין כרכום. מגן אברהם שם, חק יעקב אות כ"ב, מקור חיים אות ט"ו, רבינו זלמן אות כ"ד. וכתב חיי אדם כלל קכ"ז אות ג' שחקר אצל האומנים שעושין שניוף טאבק דהיינו ששואפין בחוטם מלחלחים אותם ביין נסך וידוע שיין נסך אסור בהנאה מדינא ואם כן ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טאבק גם בשאר ימות השנה יעו"ש. והביא דבריו משנה ברורה שם וכתב דכל זה כתב חיי אדם בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנות אם עושין כן. ומיהו עיין עיקרי הד"ט סימן ח"י אות ע"א מה שהביא וציין שם דעת כמה פוסקים המתירין בזה משום דריחא לאו מילתא או משום שהוא שלא כדרך הנאתו יעו"ש. ואם כן המיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תבא עליו ברכה". כלומר דלכתחילה יש לחוש לזה, וצ"ע שסותר לדבריו ביו"ד. שכאן מחמיר לכתחילה.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' ט"ז) כתב שמותר לעשן סיגריות שיש בהם גליצרין משך כל ימות השנה (כמובן ימות החול) שאכן מסקנתו שמותר לעשן סיגריות שיש בהן גליצרין.
והנה אם מעורב בסיגריה חמץ אסור בהנאה ואין לומר דאינו ראוי לאכילה – והנאו בשריפה שהרי נאסר כמבואר בשו"ע סי' תמ"ה סעי' ה'
הדלקה מאיסור הנאה
בפתחי תשובה (יו"ד סי' צ"ב ס"ק ז'), דן בנושא זה, וצטט, לדברי ספר בני חייא סי' ק"ה אות ד'), שהביא ראיה, שאסור מדינא, ולא מחמת מדת חסידות. ובהשמטות חזר בו. בתשובות מהגאון מוהר"ר שבתי כ"ץ ז"ל, בכת"י, כתב להביא ראיה מרש"י, במס' שבת דף כ"ב, לגבי אם מדליקין מנר לנר בחנוכה. ושם אמרו, שאסור, משום אכחושי מצוה. ומשמע, שבאותה הדלקה מקבל הנר שמדליקין קצת שמן מהנר, שהדליקו ממנו, עיי"ש. ובתשובת משאת משה חיו"ד ס"ס ד', כתב, שאם אחד נזהר, אסור למי שאינו נזהר להדליק מנר של חלב, וליתן לחברו הנזהר. בשערי תשובה באו"ח סי' ר"י ס"ק ט', הביא בשם הפרי חדש, שמתיר להדליק מנר של חלב. ובשם הרב מוהר"ר דוד גרשון, שסיפר, שראה בחלום, שהיו מנדים בשמים על הדלקת הפיפ"א מנר של חלב.
וכן כתב בחכמת אדם שער איסור והיתר כלל סב "השותים טיטון ראוי לבעל נפש שלא יבעירנו מן הנר של חלב לפי ששואב לחלוחית החלב שעל פי הנר אם מקרב השפופרת אצל הפתילה הדולקת ומבעירו משם אבל מותר להבעיר מאש השלהבת שרחוקה מהפתילה דהתם מקלי קלי איסורא וליכא ממשא ובעל נפש יחוש גם לזה משום לך לך וכו' (שבת דף י"ג א) (עיין פרי חדש שם)".
דבק
דבר נוסף בסיגריות היו שמים דבק מעמילן חמץ וכאשר מכניס את הסיגריה לפה הוא טועם אותה ממש וזה מבואר ברמ"א סי' ק"ח סעי' ה' שאסור וכתב הכה"ח בס"ק ס"ד שאף בטועם בלשון, וראה עוד בכה"ח סי' צ"ח ס"ק ד'.
וראה בהרחבה בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' א' אות ג שדן בזה "זה שנים רבות קרוב לעשרים, הקול נשמע אשר מרן החבי"ף אסר לעשן בפסח טוטון עם הניירות דקות הנקרא סיגארו, משום חשש חמץ שבנייר. ואמרו כי באתרי' דרב אזמיר יע"א נמנעו כולם מלעשנו, וכן נמנעו קצת מהחרדים בשאר מקומות, אך שלמים וכן רבים לא חשו לזה כלל; רבים שתו סיגארו בפסח בשופי כמעשיהם בכל ימות השנה, ועתה בא לידי ס' שו"ת תפארת יוסף שנדפס מקרוב, וראיתי בסי' ז"ך אות ב' וז"ל: והנה בדבר שתיית הציגארין, למה היה לו להאריך בדבר פשוט כזה אשר נפסל מאכילת כלב, ואינו בעין והוא פחות מכשיעור ואינו ניכר כלל? והגאון מלבוב דעתו לומר בסי' תמ"ב דבנפסל מאכילת כלב לא אסרה תורה בחצי שיעור, ואכמ"ל עכ"ל. ועם כי יש לפקפק כי כל מה שכתב הוא טעם נכון להשהותו, ואין בזה טעם מרווח להתיר לעשנו, מכל מקום מתבאר שלדעתו היתר גמור הוא לעשנו. שוב ראיתי למרן החבי"ף בס' לב חיים ח"ב סוף סי' ק' שכתב: ועמ"ש בסה"ק חיים לראש ד' ק"ו ע"ב בשם ס' זכרון משה סי' ר"י דהרב אביו אסר הסיגארו בפסח, וכן הוא המנהג בליוורנו ע"כ, והנראה שעושים אותו מדבר חמץ לכן אסרוהו וכו', אמנם בנייר זה שעושים הציגארו אין שום חשש חימוץ כלל, ואין לאסור וכו', עכ"ל. ומרוצת דבריו נראה, דמה שאסר בס' ז"מ אינו העשוי מנייר, ואולי הוא העשוי מעשב הטוטון עצמו, אבל בסיגארו הנהוג בינינו, שהוא מנייר, אין שום חשש תערובת כלל, ואף אם יש בו איזה חשש נראין דברי הגאון תפארת יוסף הנ"ל, ופוק חזי מאי עמא דבר באין אומר ואין דברים. שוב אחר זמן השגתי ספר רוח חיים, ושם בסי' תנ"ג כתב, דלפי שהעידו שיש חשש חמץ הכריז ברבים שלא לעשנו בפסח, ולפי שהעולם היו תמהים בחומרא זו, וכמה רבנים לא חשו לה, הוכרח לחקור מרבנים הבקיאים בזה, וקבל מכתב מהרב דווינא שהעיד שבנייר עצמו אין שום חימוץ אלא שכורכים אותו ועושים מהנייר קונטרסים; יש שמדבקים אותו עם קמח מעורב בדבק ונפסל מאכילת כלב וכו'. וכל זה בנייר לבן שהוא עשוי מבלויי בגדים, אבל הנייר ירוק אמרו שעשוי מקטניות, והמחמיר מקטניות בפסח יקח לו מנייר לבן וכו'. ולע"ד גם למחמיר בקטניות אין שייך להחמיר בזה, דלא החמירו אלא בקטניות בעינייהו. ועוד הובאו שם מכתבים מרבנים אחרים, ויש מהם שכתבו שיש חשש חמץ, ומרן החבי"ף לא גלה דעתו כדת מה לעשות, והנזהר ומחמיר אינו מן המתמיהים ואין מזניחין אותו". כלומר שישנם שני מחלוקות בדבר, א. מצד הדבק שמחבר את הסיגריה שיש שעושים מקמח ונחלקו הפוסקים אם הוא מותר ויש שנעשה מקטניות וזה נראה דעתו להקל, ולגבי אם הטבק נעשה מחמץ דעת השואל ומשיב להקל ודעת השדה חמד להחמיר, וכן נראה דעת הרב פלאג'י.
וממשיך השדי חמד וכותב "והגאון בית מאיר בסי' תס"ז סעיף חג' כתב וז"ל: כתב החק יעקב בשם מגן אברהם, טובאק – דרך לשרותו בשכר, וצריך לסגרו בחדר, ולדעתי לו יהי כן לא גרע מדין דסי' תמ"ב סעיף ט"ו דמותר בהנאה משום דחרכו קודם זמנו (עי' מהר"ם שי"ק). ואם כן לקנות קודם פסח על כל ימי פסח אינו יודע שום איסור, אך בתוך הפסח לקנותו – אפשר שיש לחוש שמא נשרה תוך פסח. וברויך טובאק (טבק לעישון) אפשר לומר, דמשום חומרא דחמץ הוי דומיא דאכילה. ועי' בהלכות יין נסך מדין בת תיהא. ואף דרבים אומרים דכל עיקר החשש אינו אמת יש לומר אולי מקומות מקומות יש, אבל לקנות שנוף טובאק אך קודם פסח לענ"ד אין שום חשש עכ"ל" כלומר שכיון שנפסל מאכילת כלב שוב הוא מותר, אמנם יש להעיר שהרי דבר שנפסל מאכילת כלב עדיין אסור לאוכלו וכמו שכתב השו"ע סי' תמ"ב סעי' ד' "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו", וביאר המשנ"ב בס"ק כ"א "אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו – ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה", וה"ה לכאן.
בשו"ת מלמד להועיל (ח"א או"ח סי' ק"ו) מסכם ואומר: לעניין ציגארעטטען וטאבאק בפסח, כבר האריכו למעניתם בספרי המאספים להביא דעות המחמירין ומקילין, ע' בספר ארחת חיים לסי' תס"ז אות כ"א, ובספר שד"ח. וכנראה רבו המקילין, מפני שהחמץ שיכול להיות בדבוק הנייר נפסל מאכילת כלב ואינו בעין והוא פחות מכשיעור, ועוד שהוא ספק אם מדבקין בדעקזטרין שהוא ממעהל שטארקע או מקארטאפפעלשטארקע (היינו ספק הוא אם דובקו בעמילן העשוי מקמח חטה או מקמח תפוחי אדמה) ומ"ש המגן אברהם דטאבאק שורין אותו בשכר לפי מה ששמע מו"ר מהר"ם שי"ק (סי' רמ"ב) כוונתו על שנופפטאבאק.
וכוונתו למה שכתב בשו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן רמב "אבל במידי דעבידא לריח ולשאוף אותו, והחמץ שהיה ראוי לאכילה או לשתיה עשאו ותיקנו להריח ולשאוף אותו, מחשבתו משויא ליה להאי חמץ, וחשיבותא דריח ושאיפה הוי כאילו תיקנו לאכילה ושתיה, דלהריח ולשאוף אותו לא נתקלקל, דחמץ למאי שמתקנין אותו זה מחשיבו ומקיים שם החמץ עליו, מה שאין כן בדיו שאין חשיבות החמץ נשארת בו. וידעתי כי יש עוד לפקפק בזה, מכל מקום כיון שהדין נמצא כתוב מפורש במגן אברהם צריכין אנו למשכוני נפשין להסביר את דבריו.
אמנם באמת אף אם נתקן ונשרה בשכר, אם הוא אסור, ואם ריח בכהאי גונא מילתא, כבר האריך בזה בשער המלך בפרק י"א ממאכלות אסורות בשנופפטאבאק המתוקן ונגמר ונעשה על ידי יין נסך, ושם האריך והתיר. ונהי דשם לא התיר רק משום דיין נסך דרבנן, מכל מקום גם בחמץ נראה דזה הוי שלא כדרך הנאתן, ולדעת הרבה פוסקים גם בחמץ שרי שלא כדרך הנאתן. זהו הנראה בטעם המתירין, דסבירא להו דריח כי האי לאו מילתא, וכמו שמבואר בשער המלך. וכיון דדבר זה תליא בפלוגתא, מאן דחש לאסור תבוא עליו ברכה. וכל זה כתבתי בנחיצה רבה הנראה לפענ"ד", ובזה עונה על הקושיא שהרי נפסל מאכילת כלב כיון שעומד לריח לא אכפת לן, ומכל מקום דעתו להתיר ונסמך על שער המלך וכתב שהמחמיר תבוא עליו ברכה והנה בשער המלך לא ברירא כל כך מה שנסמך עליו שהרי כל הצירופים אינם שייכים בחמץ וצ"ע.
בשו"ת האלף לך שלמה (סי' ר"ד) כתב וז"ל: שאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ, הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא שאין בזה חשש חימוץ, דלו יהא דהוי בו איזה חמץ הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה, לאחר זמנוואין לו עניין ליין נסך, ומה שכתב המגן אברהם דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין, ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתיה. לכך אוסרו, דחושש לדעת הרא"ש שהביא בסי' תמ"ב דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה וה"נ כיון דנקרא שתיה לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן, אבל הטאביק שהוי דרך נחירין וודאי אין בו חשש כלל. וכן הראני בספרי עקרי הד"ט בשם מור וקציעה להרב מהר"י עמדין, שכתב בשם אביו הגאון ח"צ דאין בטאביק חשש כלל, ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי נראה נמי דמותר, כמ"ש בתשובה: מכבר והוגד לי שגם בתשובות ב"א כתב כן, דמה נעשה ביד נכרי הוי כחרכו קודם זמנו, דמותר בהנאה לאחר זמנו, לכן אין לחוש בזה כלל. וז"ב. וראה עוד בסי' ר"ה, ומכל מקום מבואר שדיבר על טבאק שמריחים.
וא"כ הטבאק שיש בו חשש חימוץ נחלקו הפוסקים אם מותר לעשנו בפסח ויש להחמיר, נייר סגיריה שנדבק על ידי דבק חיטה יש להחמיר ולא להשתמש בו בפסח וכן דעת מרן הרב.
העולה
סיגריה שיש בה – דבר שאסור בהנאה אסור להריח, וכן אסור לשאוף אותו או לעשן אותו, ויש מקלים והלכה כדעה הראשונה.
סיגריה שיש בה – סתם יינם מותר לשאוף אותה מכמה טעמים כמבואר בתשובה – והמחמיר תבוא עליו ברכה.
סיגריה שהנייר מודבק מעמילן חיטה – אין לעשנו בפסח
אם יש לבן אדם ולא מכר יכול לעשן אחרי הפסח.