שאלה

בחור שהתקבל לעבודה בשליחויות ונודע לו שמחר הוא צריך לעשות משלוח לחמץ. האם יש צד להתיר לו כזה דבר?

תשובה

בחור שהתקבל לעבודה בשליחויות ונודע לו שמחר הוא צריך לעשות משלוח לחמץ, אסור לו לקבל עליו את השליחות בפסח עצמו.
וכ"ש אם את המשלוח מביא ליהודי שאינו שומר פסח.

מקורות

הנה במשנה (שביעית פ"ז מ"ג) הובא: לא יצבע בשיכר שאין עושים סחורה בפירות שביעית ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים'.
וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע (סי' קיז ס"א) ז"ל, כל הדברים האסורים מן התורה אף על פי שמותרים בהנאה אסור לעשות בהן סחורה כדתנן אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים, עכ"ל.
וכן הובא בערוך השולחן (סי' קיז סכ"ח) שכתב: 'דבר פשוט שהקונים עופות טמאים או טרפות למכירה עוברים באיסור דאורייתא וצריך למחות בם דבדאורייתא לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין', ע"כ.
ונחלקו הראשונים אם איסור סחורה במאכלים אסורים הינו מהתורה או מדרבנן. דעת התוס' (פסחים כג, ע"א ד"ה אמר קרא) שאסור מהתורה לסחור במאכלות אסורות. וכן דעת הרא"ש (ב"ק פ"ז סי' יג) שאסור למכור מאכלות אסורות לנכרים אפי' מדאורייתא, וכן מובא בפסחים (כל שעה כג, ע"א) שדרשו מקרא 'טמאים יהיו' בהוויתן יהו, עכ"ד.
אולם דעת הרשב"א (ח"ג סי' רכג) שהאיסור לסחור במאכלות אסורות הוי גזירה מדרבנן, שמא מתוך המסחר במאכלים האסורים יבוא לאוכלם, ולפי זה אין איסור סחורה בבעלי חיים שאינם עומדים לאכילה כגון חמור וגמל שאין חשש שמא יבוא לאכול מהם.
ועיין בש"ך (יו"ד סי' קיז סק"ב) שהביא את דברי הרשב"א וכתב שאין לחשוש שמא יבוא לאכול לא חיישינן שאטו ברשיעי עסקינן שלא נזהרים מאכילת איסור. לכן כתב הש"ך שם טעם חדש שהאיסור מפני מראית העין שהרואה שסוחר בדבר האסור יחשוב שאוכל מהם ג"כ, ולכן יש להתיר באופן שאינו מוכר לאכילה אף שדרך בני אדם לגדלן לאכילה.
והנה למעשה נחלקו הפוסקים נקטי שאיסור סחורה בדברים האסורים הינו מדאורייתא, כמובא בט"ז ובפר"ח (ריש סי' קיז שם). אך דעת הנודע ביהודה (סי' ס"ב ס"ג) שאיסור סחורה בדברים האסורים אינו אלא מדרבנן וכן נראה דעת השיורי ברכה אות א' .
והנה מה שיש לדון אם אדם שעובד כשליח מוגדר כעושה סחורה בדבר האסור, או שמא אינו בכלל האיסור:
הנה בשו"ת קול אליהו יו"ד סי' כ"ז כתב בפועל שעובד אצל גוי לאסור דחשיב כעושה סחורה כיון שמשתכר מזה, ובשות עין משפט יו"ד סי' א' כתב דמותר כיון שאין לו קנין בזה, וכתב בשו"ת חסד לאברהם סי' ט' שכיון שהדבר במחלוקת הפוסקים יש להחמיר, וראה בחת"ס בי' ק"ה וק"ו שנראה מדבריו לאסור, ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק, ח"ג סי' קכ"ב כתב להתיר וכן כתב המהרש"ם סי' קכ"ו ובזבחי צדק ס"ק מ"ו, לכן למיקל יש על מי לסמוך, ונראה שזה דווקא בעובד אצלו שאין לו קנין ולא אחריות על דברי המאכל, אך אם לא עובד אצלו אלא הוא שליח מטעם חברת שלחיותו נראה שיש להחמיר בזה וכדלהלן:
חמץ באחריות ישראל
והנה הלכה מפורשת היא בשו"ע (סי' תמ ס"א): נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה, בין שהוא בביתו, בין שהוא בכל מקום ברשותו – חייב לבער, ע"כ. וכתב הרמ"א זה לשונו: ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר (הגהות אלפסי פרק קמא דפסחים ב'). ועוד כתב השו"ע: ויש אומרים שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם, שחייב בפשיעה – חייב לבערו, ואפילו אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהנכרי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד – חייב לבערו, ויש חולקים, ע"כ.
וכתב המשנה ברורה (ס"ק א' וב'): אם הוא וכו' – דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם משמע אפילו השאור אינו שלו לגמרי ג"כ אסור מן התורה מיהו עכ"פ מיירי בשקיבל עליו אחריות ואחשביה קרא כשלו עי"ז דבפקדון בעלמא שלא באחריות ליכא איסורא להשהות מדכתיב קרא אחרינא לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ע"כ. עוד כתב המשנה ברורה (ס"ק ב): חייב באחריות וכו' – מיירי שקיבל עליו אחריות בהדיא וקנו מידו דאל"ה אין דין שומרים לעכו"ם כדמבואר בחו"מ סימן ש"א ס"א וס"ד. ואם דין המלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא משעה שנעשה שומר אף בלא קנין נמי הוי ברשותא דישראל ואפילו לא התנה שיהא חייב באחריות גניבה וכדמבואר לקמיה, ע"כ.
ואם כן מבואר, שכיון שקיבל עליו אחריות ובוודאי כן הוא בנידו"ד, ממילא הדרא לדינא דאסיר באיסור גמור, לעשות שליחות לחמץ כיון שנחשב הוא ברשות הישראל.
ואם עושה מביא את הדבר חמץ לישראל – הנה יש לדון מצד מסייע ביד עוברי עבירה, וכדלהלן
מסייע
כתוב בגמ' עבודה זרה (ו' ע"ב): "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הכא במאי עסקינן – דקאי בתרי עברי נהרא".
וכתבו התוס' שם (ד"ה "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר"): "נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכולי עלמא חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו", כלומר שדין זה דאם קאי בתרי עברי דנהרי שאסור להגיש לו, נאמר בכל האיסורים, רק שדיבר בדבר המצוי, שכל העולם מותר לו לשתות יין ולנזיר אסור.
וכתב הדרכי משה (יו"ד סי' קנ"א): "וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצה) כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לע"ז שרי עכ"ל ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר שרי ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים אף על גב שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז הואיל ואית להו אחריני אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז דף (שמ"ד ע"ב) (א: ד"ה מניין) דאסור להושיט לגוי מדרבנן אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. ובתוספות שם (ו: ד"ה מנין) משמע כדברי המרדכי דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו ועיין בתוספות פ"ק דע"ז אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' תנ) משמע כדברי הר"ן וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות (ג. ד"ה בבא) ואשר"י (סי' א) מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם ועיין באורח חיים סימן קנ"ו". עיי"ש.
וכן כתב הרמ"א שם (סעי' א'): "יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
ב
הש"ך כתב (יו"ד סימן קנ"א סק"ו): "יש אומרים הא דאסור – דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דע"ז דבעובד כוכבים או מומר שרי והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבים וישראל מומר שאינו חייב להפרישו".
כלומר שאין איסור לסייע לישראל מומר לעבור איסור במקום שהמומר יכול לעשות את האיסור בלא אותו סיוע, וכן כתב הפת"ש שם (ס"ק ד') אמנם בתרי עברי דנהרא אסור משום לפני עוור.
והקשה הדגול מרבבה (שם ד"ה "משא"כ"): "הא ודאי שישראל מומר אע"פ שחטא "ישראל" הוא. ותי' הדגול מרבבה: שישראל העושה עבירה בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו – חייב להפרישו. אבל העושה במזיד איזו עבירה אפילו אינו מומר גמור אין צריך להפרישו. וכן כתב הטורי אבן (אבני מלואים חגיגה י"ג ע"א).
ג
כתב השו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'): "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, וכו' או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור". וראה במג"א (סי' שמ"ז ס"ק ד').
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "פטור אבל אסור – וכו' ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל. ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א). עוד כתב דלעובד כוכבים ליכא איסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי לרוב הפוסקים אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו דשם שייך לפני עור אבל אם יש לו אבר מן החי משלו או שיכול לקנות במקום אחר ליכא איסורא. ובביאור הגר"א יו"ד סימן קנ"א משמע דס"ל להלכה דאפילו היכא דיכול לקנות במקום אחר ג"כ אסור ע"ש וכן פסק בפתחי תשובה שם בשם שו"ת אמונת שמואל וכן מצדד בברכי יוסף שם". וראה בתפארת ישראל שבת פ"א בועז ס"ק ג'.
כתב הרמ"א (סי' קס"ג סעי' ב'): "ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "משום לפני עור – דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו – אין כאן לפני עור, מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, ועיין בפמ"ג". וראה בשד"ח (מערכת ו' כלל כ"ו אות ג').
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פק"כ סעי' ע"ה "אסור להכשיל מי שאינו שומר תורה ומצוות בחילול שבת, כגון להושיט לו דבר מאכל שידוע שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, משום לפני עוור לא תתן מכשול [ואפי' אם הדבר מאכל שייך לאותו שאינו שומר תורה ומצוות], ואפי' אם יכול לקחתו לבד – אסור להושיטו לו משום מסייע".
העולה לדינא,
בחור שהתקבל לעבודה בשליחויות ונודע לו שמחר הוא צריך לעשות משלוח לחמץ, אסור לו לקבל עליו את השליחות בפסח עצמו.
וכ"ש אם את המשלוח מביא ליהודי שאינו שומר פסח.