שאלה
האם מותר לומר לחבירו אם תנצח קבוצה פלונית בכדור רגל אתן לך מאה דולר ואם תפסיד אתה תתן לי מאה דולר.
השאלה היא במקסיקו שעפ׳׳י דינא דמלכותא מסתבר שמחוייב לשלם. ומה הדין אם הדינא דמלכותא היה מחייב רק אם כתבו את זה אבל בעל פה אין חיוב אבל עצם העיסקא מוסכמת גם בדינא דמלכותא.
השאלה מצד אסמכתא וגם האם נפסל לעדות משום זה?
גם השאלה כוללת אדם עשיר שעושה כן רק מידי פעם
ודרך אגב מה הדין באדם עני שעושה כן ומי שעושה כן בקבע פעם בשבוע או יותר
אם אפשר נא לבאר אם יש בזה בעיה הלכתית או איזה בעיה מוסרית.
תשובה
משחק הכדורגל הוא משחק שיש בו יסוד של חכמה מסויימת (היינו בידי האדם), אך גם מקרה. ודמי למשחק בקוביא שיש בו חכמה מסויימת ומקרה. ובזה באנו לחילוק בין שיטת רש"י והטור לרמב"ם והש"ע, כמבואר לעיל (אות א'), ע"פ הסמ"ע, שבמקום שאין לו עבודה ואומנות אחרת חוץ מזו אסור לשחק בזה, והמשחק פסול לעדות מדרבנן. ובמקום שיש לו פרנסה ממקור אחר אך מתפרנס גם מזה, לרמב"ם והש"ע נפסל לעדות אף בכהאי גוונא, דנהנה מאבק גזל. אמנם אם אינו מתפרנס מכך כלל לדעת הרמב"ם מותר לו לשחק בכך אפי' אין לו אומנות אחרת. משא"כ לדעת רש"י והטור כל שאין לו אומנות ועבודה אחרת לעולם יהא אסור אפי' אינו מתפרנס מזה.
א"כ ההגדרה הדינית היא לא עשיר ועני, אלא אם זוהי פרנסתו היחידה וכו'.
אמנם לכתחילה יש להמנע ממשחק ההימורים, אף באינו מתפרנס מזה, מבחינה מוסרית, כמבואר באריכות לעיל (אות ג' – ד').
בהתקיים התנאים המופיעים בש"ע כמובא לעיל (אות ה'), התנאי קיים וחייב לשלם, ואין זה שייך לדינא דמלכותא.
מקורות
במשנה סנהדרין (כ"ד:), נתבאר, דישנם כמה דברים הפוסלים לעדות, ומכללם העיסוק בהימורים שונים, וז"ל:
"ואלו הן הפסולין – המשחק בקוביא והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, וכו', אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא כשרין".
ובגמ' (שם), נתבאר, דפליגי אמוראי בטעמא דמשחק בקוביא מיפסל לעדות, דרמי בר חמא ס"ל משום דהוה אסמכתא ולא קניא, ולדעת רב ששת הא דמיפסלי לפי שאין עסוקין בישובו של עולם. ומכלל זה, לדעת רמב"ח שיטת ר"י במשנה חולקת את"ק, ולדעת ר"ש אינם חולקים. והנ"מ ביניהם הוא, במקום שיש למהמר עבודה נוספת, לדעת רמב"ח אכתי מיפסיל, דאסמכתא לא קניא, ולדעת ר"ש אינו ניפסל, משום שעוסק ג"כ ביישובו של עולם.
הגמ' לקמן (כ"ו:), פסקה ההלכה כדברי ר"י.
עוד נתבאר בגמ' (כ"ה.), דהגדר של מפריחי יונים: בבבל הוא אי תקדמיה יונך ליון, ואילו רבי חמא בר אושעיא קאמר: ארא. (פרש"י: אדם המתעה יונים לבוא אליו על ידי יונה מאולפת וכד', מלומד להביא יונים ממקומן לבית בעלים על כרחן, ויש בהן גזל).
ממשיכה הגמ': "מאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון – מאי טעמא לא אמר ארא – אמר לך: ארא – מפני דרכי שלום בעלמא. ומאן דאמר ארא, מאי טעמא לא אמר אי תקדמיה יונך ליון – אמר לך: היינו משחק בקוביא. ואידך: תנא תולה בדעת עצמו, ותנא תולה בדעת יונו. וצריכא, דאי תנא תולה בדעת עצמו – התם הוא דלא גמר ומקני, דאמר (:) קים לי בנפשאי דידענא טפי. אבל תולה בדעת יונו – אימא לא. ואי תנא תולה בדעת יונו – דאמר: בנקשא תליא מילתא, ואנא ידענא לנקושי טפי. אבל תולה בדעת עצמו – אימא לא, צריכא". (פרש"י: קים לי בנפשאי – ולא היתה ספיקא בידו וטעות הוא, וכי אתני אדעתא דהוא נצח אתני, ולא גמר ואקני, אבל תולה בדעת יונו ספיקא הוא בידו אי נצח ואפילו הכי אתני מספיקא, הלכך גמר ומקני).
הרמב"ם (הלכות עדות פ"י הל' ד'), פסק לכאורה כדברי ר"י במשנה וכרב ששת בגמ', וז"ל:
"וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם".
וכ"כ הטור (חו"מ סי' ל"ד), לדינא בעניין משחק בקוביא כדברי הרמב"ם.
אולם לעניין מפריחי יונים יש חילוק ביניהם, דלדעת הטור גם אלו אינן פסולין אלא כשאין להם אומנות אחרת.
אך לדעת הרמב"ם, מפריחי יונים בישוב פסולין שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים, וכן מפרש טעמא לפי שאינו עוסק בישובו של עולם גבי קוביא וחזקתו שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולפי זה אם יש לו ממון אחר שאוכל ממנו אינו פסול.
ובב"י הוסיף ע"ז, וז"ל:
"והרי"ף (ד:) לא כתב אלא דברי רב ששת אלמא כוותיה סבירא ליה, ואיפשר דטעמיה מדאמרינן (כה.) דרמי בר חמא סבירא ליה דלא כרבי יהושע בן לוי ודלא כרבי יוחנן ואף על גב דבגמרא (כו:) אמרינן אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר הלכה כרבי יהודה מדאמרינן הלכה מכלל דפליגי מכל מקום כיון דהלכה כרבי יהודה דדוקא באין לו אומנות אלא הוא מיפסל ממילא הוי טעמא משום יישובו של עולם".
ופסק הש"ע (שם סעי' ט"ז), כדברי הרמב"ם, לחלק בין פסול מפריחי יונים לפסול של משחק בקוביא. וז"ל:
"מפריחי יונים (פי' שמלמדים אותם להביא יונים משובך הזולת) בישוב, פסולים, מפני שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים. וכו', וכן משחק בקוביא, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם, הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל. ולא אקוביא בלבד אמרו, אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים; וכן לא יונים בלבד אמרו, אלא אפילו במשחקים בבהמה חיה ועוף, ואומרים: כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו שניהם, וכל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה, הרי זה פסול. וכל אלו, פסולים מדבריהם".
וראה דכתב הסמ"ע (ס"ק מ'), לבאר הנ"מ בין שיטת הרמב"ם והש"ע, לרש"י והטור, וז"ל:
"הרי זה בחזקת שאוכל מהקוביא שהוא אבק גזל. בפרישה הוכחתי דהרמב"ם [המובא בציונים אות כ"ג] לא ס"ל כמ"ד דמשחקי בקוביא נפסלים משום דהוי גזל גמור, כיון דאין קונים מעות הקוביא דהו"ל אסמכתא, אלא אף שקונה אותו, מ"מ כיון שאין חבירו מקנה לו בקנין גמור אלא ע"י שחוק והיתול בא לידו, הו"ל אבק גזל. מיהו אף שיש בו צד איסור גזל, מ"מ לא הוה נפסל בזה, כיון דאינו אלא אבק גזל שהוא מדרבנן, ולא נפסל ממנו אלא אם כן ביש לו הנאת הגוף מזה וכמ"ש מור"ם בסעיף ג', משום הכי בעינן נמי שלא תהא לו אומנות אלא הוא, ואז מסתמא הוא אוכל ממעות שחוק זה, וכיון דנהנה ונתגדל במעות איסור הללו פסלוהו וחשדוהו שיעיד נמי שקר, משא"כ אם אינו אוכל ממעות שחוק זה אלא מחזיק אותו בידו וחוזר ומשחק בו להעביר בו זמנו, לא אמרינן דהוא חשוד להעיד שקר.
ולפ"ז אף שיש לו אומנות אחרת, כל שאותה אומנות אינה מספיקה לו לצורך פרנסתו והוצאתו, נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה, פסול הוא. ומינה נמי דאפילו אין לו אומנות כלל כל שיש לו ממון אחר ואינו מתפרנס ממעות שחוק זה, אינו נפסל.
אבל לטעם דרש"י [סנהדרין כ"ד ע"ב ד"ה שאין] והטור [סעיף כ"ה] דפירשו מה שאמרו בגמרא דפסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם, ר"ל כיון שאין לו מלאכה אינו יודע כמה קשה על בני אדם המעות ומחייתם ויקל עליו להעיד שקר, ולפ"ז בשניהן הוא איפכא, והיינו דכל שיש לו אומנות אחרת אפילו כל דהו אינו נפסל, וכל שאין לו מלאכה, אפילו יש לו ממון להתפרנס ממנו, הוא נפסל, וכמ"ש בפרישה מבואר מילתא בטעמא. והמחבר נמשך אחר שיטת הרמב"ם. ומהתימה על מור"ם ז"ל שלא הזכיר כלל סברתם". ע"כ.
ב
ברם, אף דלפום ריהטא היה נראה שדעת הרמב"ם והש"ע לפסוק כדעת ר"י ור"ש, מ"מ לאו מילתא פסיקתא היא, דהא כתב הרמב"ם (בפרק ו' מהל' גזלה ה"י): "המשחקים בקוביא, כגון אלו המשחקים בעצים או בעצמות וכיוצא בהם, ועושים תנאי ביניהם שכל המנצח את חבירו יקח ממנו סכום מעות, הרי זה גזל מדבריהם. ואף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם, דרך שחוק, הרי זה גזלן. וכן המשחקים בבהמות או בעופות, ומתנים ביניהם שכל מי שתנצח בהמתו או העוף שלו, או שתמהר לרוץ יותר, יקח ממנו כך וכך, הכל אסור, וגזל מדבריהם הוא".
והרב המגיד שם הקשה על זה, שמשמע שהוא פוסק כדברי רמי בר חמא, שהוא מטעם דאסמכתא לא קניא והו"ל גזל מדבריהם. והרי כתב רבינו (בהלכות עדות פרק י' ה"ד): "המשחק בקוביא פסול לעדות, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם, הרי זה בחזקת שהוא אוכל מן הקוביא, שהוא אבק גזל, וכן מפריחי יונים פסולים לעדות, ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמות ועופות ואומרים כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהם, וכל כיוצא בזה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה, כל אלו פסולים לעדות מדבריהם". ומוכח שהוא פוסק כרב ששת.
ומ"מ נראה סיוע לדברי רבינו כאן שפסק כרמי בר חמא, ממה שאמרו בגמרא שבת (קמט ב) מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור. מאי טעמא, משום קוביא. (ופירש רש"י, משום קוביא, דגזל הוא, דאסמכתא לא קניא, והא אסמכתא היא, שסומך על הגורל, אם יפול הגורל שלי על המנה הגדולה אזכה בה, ולכן תלה עצמו על הספק אף על גורל הקטנה, ואילו ידע מתחלה שכן לא היה מתרצה). ע"כ.
ומרן הכסף משנה (בפרק י' מהל' עדות ה"ד) האריך ביישוב דעת הרמב"ם, ונתן טעם לדבריו שפסק כרמי בר חמא, משום שסתם הגמרא בראש השנה (כב א) אזלא כוותיה, דדייק התם, דגזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, ומוכח שפיסול משחק בקוביא משום גזל הוא, דאסמכתא לא קניא. וכן מוכח ג"כ בשבת (קמט ב) מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור משום קוביא. ע"ש.
וראה בשו"ת יבי"א (ח"ז חו"מ סי' ו'), דהביא בזה עוד את דברי הב"ח בחושן משפט (סי' ל"ד), שכתב, שלעולם גם הרמב"ם פוסק כדברי רב ששת, אלא דס"ל שאע"פ שהמשחק בקוביא יש בו משום אבק גזל, מכל מקום משום זה בלבד לא היו פוסלים אותו לעדות, ומשום הכי בעינן שאין לו אומנות אלא הוא, לפי שאינו עוסק בישובו של עולם, והרי הוא בחזקת שאוכל תמיד מן הקוביא שהוא אבק גזל. וזהו שאמרו ג"כ בשבת (קמט ב) שאסור להטיל גורל במנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קוביא. ע"ש. וכ"כ הט"ז בחו"מ שם. וכיו"ב כתב הלחם משנה (בהל' עדות פ"י ה"ד). ע"ש.
ושכן מתבאר בחידושי הר"ן סנהדרין (כו ב), שכתב, שאפילו לרב ששת שמשחק בקוביא פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם, מודה הוא שיש בו איסור מדרבנן, משום דהוי גזל מדבריהם, וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל, וכיון דלא משמע לאינשי דהוי איסורא דרבנן, אין ראוי לפסול משחק בקוביא לעדות אפי' מדבריהם. אלא אם כן אין להם אומנות אלא הוא, והיינו טעמיה דרב ששת. וכן מוכח בשבת (קמט ב) דאמרינן מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור משום קוביא. ע"ש.
גם הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' שנט) בד"ה ולענין המעשה, כתב, ובתשובה אחרת כתבתי שרוב הפוסקים והרמב"ם ז"ל מכללם סוברים שהמשחק בקוביא יש בו איסור גזל מדבריהם, משום דאסמכתא לא קניא, ואף על פי שיש לו אומנות אחרת, וראיתם מההיא דשבת (קמט ב) מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור, מ"ט משום קוביא וכו'. ע"ש. והרדב"ז הניף ידו שנית בלשונות הרמב"ם ח"א (סי' עג), שנשאל על סתירת דברי הרמב"ם מהל' גזילה להל' עדות, והשיב, שאמנם הרמב"ם פוסק שהלכה כדברי רמי בר חמא דהוי גזל מדבריהם, משום דאסמכתא לא קניא, וכדמוכח מהגמ' שבת (קמט ב) שאסרו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, משום קוביא, אלא דס"ל דלא סגי האי טעמא לפוסלו לעדות, לפי שהוא מורה היתר לעצמו, כיון דמדעתיה יהיב ליה, ואגב דאילו הוה מרויח הוה שקיל, גמר ומקני לגמרי, וכיון שהוא סבור דבהיתרא קא עביד אין לנו לפוסלו לעדות, אלא מטעם שאינו עוסק בישובו של עולם, ולגבי הא פסקינן בהדיא (בסנהדרין כו ב), א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכתא כרבי יהודה, ומדאמר הלכה כר' יהודה, הלכה מכלל דפליגי, מוכח כסברת רמי בר חמא דס"ל דרבנן פליגי אדר' יהודה, קיצורו של דבר, שהרמב"ם פוסק כרמי בר חמא דקוביא הוי אסמכתא והו"ל גזל מדבריהם, משום ההיא דשבת (קמט ב) דאתיא כוותיה, ופוסק בטעמא דמתני' שפסול לעדות כרב ששת שאינו עוסק בישובו של עולם, דריב"ל ור' יוחנן, ור' אבהו שפסקו כר' יהודה, קיימי כוותיה. ותו לא מידי. עכת"ד.
וכיו"ב כתב המהרשד"ם (בחלק יו"ד סי' פד), ושאף רב ששת מודה דהוי גזל מדבריהם אלא שלא נפסל לעדות מטעם זה, הואיל ומרצונו נותן לו, ורק באין לו אומנות אלא הוא נפסל לעדות, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם וכו'. ע"ש. וכ"כ כיו"ב בשו"ת המבי"ט ח"א (סי' עח). ע"ש. וכ"כ התומים (סי' לד ס"ק טו), ושכן דעת הסמ"ע. ע"ש. וע"ע בספר חסדי דוד על התוספתא סנהדרין (בפרק ה' דף ס"ג ע"ב). ובשו"ת בית דינו של שלמה (בקונטרס לחם שלמה דף כו ע"ב). ובמרכבת המשנה שם, ובערוך השלחן (חו"מ סי' רז סעיף כג). ובמראה הפנים (סנהד' פ"ג ה"ה) ד"ה תני. ע"ש. ודו"ק.
אולם התוס' עירובין (פב א) כתבו, דלפי מאי דפסקינן בסנהדרין (כו ב) שהלכה כר' יהודה שאם יש לו אומנות אחרת כשר לעדות, נראה דשרי לשחק בקוביא, שאפי' רמי בר חמא שמפרש הטעם שמשחק בקוביא פסול לעדות משום דאסמכתא לא קניא, היינו לרבנן, אבל לר' יהודה דמכשר היכא דגמר אומנות אחריתי, ודאי דס"ל דכה"ג לאו אסמכתא היא, וה"ט כמו שפירש בקונטרס (סנהד' כד ב), דלא דמי לההיא דב"מ (קד ב) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, דהתם הוי בידו, ולהכי לא גמר ומקני, דמעיקרא כי אתני אדעתא דלא יהיב ליה, והו"ל אסמכתא, שהוא טועה וסבור שלא יבא לידי כך, אבל משחק בקוביא לא סמיך אמידי, משום דלא ידע אי נצח או לא.
וכן משמע בסנהדרין (כה א) גבי מפריחי יונים, דקאמר, וצריכא דאי תנא בתולה בדעת עצמו (משחק בקוביא), התם הוא דקאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי, ולהכי הוי אסמכתא, דלא גמר ומקני, אבל תולה בדעת היונה אימא לא, אלמא היכא דהוי בידו הוי אסמכתא טפי. והא דאמרינן בב"מ (עג ב) התם בידו הכא לאו בידו, דמשמע דהיכא דלאו בידו הוי אסמכתא טפי, התם בידו ולא בידו, שהרי היין מצוי הרבה לקנות, ומ"מ כיון שתלוי בדעת אחרים שמא לא ירצו למכור לו הילכך לא גמר ומקנה והוי אסמכתא, אבל היכא דלא הוה בידו כלל גמר ומקני כגון משחק בקוביא וכו'. ע"ש. (וע"ע בתוס' סנהדרין כה א וב"מ עד א). וכ"כ הרא"ש (פרק איזהו נשך סי' ע). וע"ע בתשובת הרא"ש (כלל סו סי' ט, וכלל עב סי' ג). ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לב"ב (קסח א) דהא דאמר רב ששת גבי משחק בקוביא דכל כה"ג לאו אסמכתא היא, ה"ט לפי שאין הדבר תלוי בדעת עצמו אלא בדעת ובמעשה חבירו, וכמו שפירש רש"י שם. וקי"ל כרב ששת. ע"ש. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סוף סי' שח). ע"ש. וכן העלה המאירי (סנהדרין כד: עמוד פט והלאה). ע"ש. וע' למרן הבית יוסף (ס"ס רז) שהאריך מאד בשיטות הפוסקים בזה. ע"ש.
והמרדכי (פרק איזהו נשך סי' שכג) הביא בשם רבינו אב"י העזרי, שהמשחקים בקוביא ומפריחי יונים הוו אסמכתא, משום דלא גמר ומקני דאמר אנא ידענא בנקישא טפי, אבל ההיא דפרק במה מדליקין (לא א) בשנים שהמרו זה את זה כל מי שיקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז, מספק גמרי ומקנו אהדדי, כיון שאין הדבר תלוי בחכמתו, וכן הדין בכל שחוק שאינו תלוי בחכמתו וכו'. ע"ש.
ומ"ש מרן הש"ע בחו"מ (סי' ש"ע ס"ג): "יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם עכו"ם אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור משום שעוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם. וחלקו עליו לומר שאינו פסול אא"כ אין לו אומנות אחרת". (וע' בטור ובבאר הגולה).
ובאמת שגם לסברא ראשונה שהיא דעת הרמב"ם אינו פסול לעדות אא"כ אין לו אומנות אחרת, וכמ"ש בהדיא (בפרק י' מהל' עדות). וכ"פ מרן בחו"מ (סי' לד סט"ז). וכן יש להעיר על לשון הטור שם. ומצאתי להגר"א בחו"מ (ס"ס רג) שכ', שדברי הטוש"ע הנ"ל, אינם מדוקדקים, שהרי גם הרמב"ם מודה לזה וכו'. ע"ש. (וע' בכנה"ג חו"מ סי' לד הגב"י אות סו). והרמ"א בהגה (סי' שע ס"ג) כתב, והמנהג כסברא אחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא. ע"כ.
ותימה, שהרי גם לסברא אחרונה שהוא כשר לעדות, מ"מ האיסור משום אבק גזל בעינו עומד, אליבא דמרן הש"ע, והרי הרמ"א עצמו בהגה או"ח (ס"ס שכב) נראה שאוסר להפיס במנה גדולה נגד מנה קטנה משום קוביא. וצ"ע. ועכ"פ הרמ"א נמשך לשיטתו (בסי' רז סעיף יג) שהביא דעת המרדכי להלכה, שכל שאין הדבר בידו כלל, ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיו"ב שאינו יודע אם ינצח או לא, ודאי דגמר ומקני מספק, ולכן כשהמעות מוכנים על הדף מותר לשחק ואין בו משום אסמכתא, ודלא כיש חולקים ואוסרים בכל ענין. ע"כ. וזהו כמ"ש התוס' סנהדרין (כה א) בסוף הדיבור, דהא דפסקינן דהמשחק בקוביא קני, ולא חשיב אסמכתא, היינו דוקא כשהמעות של שניהם על הדף, לפי שהדף והמקום קנוי לאותו שירויח כדי שיקנה המעות אשר עליו, אבל המשחקים באמנה אפי' הקנו בקנין לא מהני אא"כ הקנו בב"ד חשוב, כדמוכח בנדרים (כז ב), והיאך יקנה בדברים בלבד בשביל שניצח חבירו. וע"ע בתוס' עירובין (פב א). ע"ש. עכת"ד.
ג
בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב סי' ל'), דן לעניין הגרלת מפעל הפיס וכדומה, אי נחשב משחק בקוביא, וביאר, דמשחק בקוביא הוא רק כשהמשחק נוטל ממונו של המנוצח, והמנוצח שנותן לו מעותיו הוא אסמכתא אצלו, משא"כ בהגרלת מפעל הפיס וכדומה, שאדם רוצה למכור איזה חפץ ששווה הרבה כסף, וכל אחד מהנותנים נותנים סכום מועט ואחד מהם זכה בהחפץ, שם נותן החפץ לא מפסיד ממון כלל בזה, כי אם מרוויח, כי הרבה אנשים נותנים לו מעות, והמנצח לא נוטל ממונם של האנשים שנתנו כסף ולא קיבלו כלום. כי אם מקבל החפץ מהמוכר, וע"כ לא הוי כלל משחק בקוביא.
וז"ל הגרי"ח שם:
ונ"ל ליישב מנהג העולם בהגרלה הנ"ל בטעם נכון, והוא כי כמעט כל המגרילים על חפצים שונים, דרכם שכשיש לאדם חפץ מסויים וברצונו להרויח ממנו יותר מכדי שוויו, הוא מאסף מאנשים רבים מעות בתור דמי החפץ, והמעות לוקח לעצמו מכל המשתתפים בהגרלה, וכותב שם של כל אחד מהם בפתקה אחת, ואחר ההגרלה זוכה אחד מהם בחפץ ההוא, באופן שהזוכה אינו נוטל מן המעות שנתנו המשתתפים בהגרלה, אלא נוטל את החפץ מיד בעליו לאחר שקיבל הדמים מכל המשתתפים בהגרלה, וכל אלה שהשתתפו בהגרלה לא עשו שום קנין בחפץ כלל, אלא רק נתנו מעות, וגם המעות אינם אלא בתורת פקדון בידו, שאם אבד החפץ קודם ההגרלה, אבד לבעליו, וכל אחד מהם לוקח בחזרה את מעותיו, ולכן אם יש חשש איסור משום אסמכתא, אין החשש אצל הזוכה בהגרלה, כי הוא זכה בחפץ וקיבלו מיד בעליו תמורת הסכום המועט שנתן עבורו, ומה לו אצל המשתתפים בהגרלה שנתנו מעות, כיון שאינו מקבל מן המעות שלהם, והחשש הוא רק אצל בעל החפץ שלקח המעות מהם עבור ההגרלה, ושמא הוי אסמכתא דלא קניא, ועכ"פ אין שום חשש ביד כל אחד מן המשתתפים בהגרלה, ואפשר שגם על בעל החפץ אין שום חשש איסור, כי המעות קיבל ברצון המשתתפים בהגרלה וגמרו ומקנו לו כל אחד ואחד את המעות שמסרו בידו, והוא מוחזק בהם, וא"כ י"ל שאין בזה משום אסמכתא.
ולפ"ז למדנו כי בנידון השאלה במשחק שעושים ברנגון, שהזוכה בהגרלה נוטל מעות שלשים רופיות תמורת רופיה אחת שנתן, הנה הוא לוקח מן המעות שנתנו המשתתפים בהגרלה, ויש בזה איסור משום קוביא. עכת"ד.
ולפ"ז בנ"ד לגבי מפעל הפיס שהזוכה מקבל סכום מעות גדול מן המפעל, תמורת הסכום המועט ששילם, והסכום נאסף מכל המשתתפים בפיס, יש בזה משום קוביא ואסור, דהו"ל אסמכתא דלא קניא. והוי גזל מדבריהם.
וראה עוד ביבי"א הנזכר שכתב: אמנם ראיתי להגרי"ח בשו"ת רב פעלים, ח"ב (חיו"ד סי' ל) בד"ה מיהו, שהביא דברי הרמ"א (סי' שע ס"ג) הנ"ל, וכתב, ואין כוונת דבריו שפשט המנהג להתיר לגמרי איסור שחוק בקוביא, שהרי באמת יש בקוביא איסור לכ"ע, אלא הכוונה שפשט המנהג בענין הפיסול לעדות, שאין פוסלים לעדות אלא רק למי שאין לו אומנות אלא הוא. ונראה שכתב כן לפמ"ש לעיל מזה (בד"ה והנה ראה ראיתי). שאף המרדכי בשם ראבי"ה שכתב שבדבר שאינו תלוי בחכמתו, כההיא דשבת (לא א) בשנים שהמרו זה את זה, מספק גמרי ומקני אהדדי להפסיד ולהרויח, מ"מ מודה דאיכא איסורא, שחכמים אסרו גם שחוק התלוי במזל, ואף על פי שאין בו משום גזל, משום דדמי לקוביא, שגם זה נוטל ממון חבירו בחנם, ומש"ה ניחא ההיא דשבת (קמט ב) מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור משום קוביא וכו'. ע"ש. אולם פשט דברי הרמ"א (סי' רז סעיף יג, וסי' שע סעיף ג), שפשט המנהג להתיר משחק של קוביא לגמרי, וכדברי התוס' שהעמידו לההיא דשבת (קמט ב) דלא כהלכתא. וכן נראה מדברי הרב ערוך השלחן (סי' שע ס"ו) שהרמ"א מתיר לגמרי. ע"ש. ודו"ק.
ולעניין ההגרלה של מפעל הפיס י"ל דהוי בכלל שחוק הקוביא, וכמ"ש מרן הב"י יו"ד (ס"ס ריז) וז"ל: כתב רבינו ירוחם בשם רבינו פרץ, הנשבע שלא ישחק בשום צחוק אסור להטיל גורלות, ולא שום אדם בשבילו, ודוקא כגון מנה גדולה כנגד מנה קטנה, כמ"ש בשבת (קמט ב) אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא. עכ"ל. וכן פסק מרן בש"ע (שם סעיף מח). הילכך גם בנ"ד יש לאסור לדעת הרמב"ם ומרן הש"ע, משום דהוי בכלל אסמכתא, ואסמכתא לא קניא. ורק להרמ"א יש מקום להתיר, כיון דס"ל כרב ששת דלא הוי בכלל אסמכתא.
ובאמת שהריב"ש בתשובה (סי' תלב) כתב, שהשחוק בקוביא יש בו איסור לכ"ע, ואפי' לרב ששת דס"ל דליכא אסמכתא בקוביא, מ"מ בודאי שהוא דבר מכוער ומתועב ומשוקץ, ורבים חללים הפיל ועצומים כל הרוגיו, ומפורש בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) כי מי שנדר שלא לשחק בקוביא אין מתירין לו. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א. עכ"ד. וכ"כ עוד הריב"ש (בס"ס שצה). ע"ש. (וע"ע בתוס' גטין לה: ד"ה קסבר, שהביאו ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל. וכן פסק בש"ע יו"ד (סי' רכח סט"ו). ע"ש).
וע"ע שם שהביא דברי הרה"ג רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' (חיו"ד סי' ה סעיף ג, עמוד פח) שנשאל האם מותר לקנות כרטיס הגרלה של מפעל הפיס, והשיב, שאין לאסור מטעם איסור שחוק בקוביא דהוי גזל מדבריהם משום דאסמכתא לא קניא, דשאני התם שהסכום המסויים שעליו שיחקו הוא ממונו הפרטי של המנוצח, ומוכרח הוא לתת למנצח מה שקצבו ביניהם, ולפעמים אף מפסיד כל ממונו ע"י השחוק בקוביא, והוא אינו מקנה לו בכל לבו, וחשיב שפיר אסמכתא, שיש בו איסור גזל מדבריהם, משא"כ ענין ההגרלה של הפיס שאוספים סכומים גדולים מן המשתתפים בהגרלה, ואינו ענין של נצחון שלוקח מה ששייך לחבירו, אלא ענין של מזל, וכמו שנוהגים להגריל על ס"ת או על מגילה בתיק של כסף וכיו"ב, ובאמת שמעשים בכל יום שעושים הגרלה על ס"ת ואין פוצה פה ומצפצף, וכמ"ש בברכי יוסף (סי' ער) בקונט' אחרון, בשם הרב גבעת פינחס, שכל שנמכר דרך כבוד ע"י גורל, ויש הנאה להעלותו בדמים, מותר, ושכן נהגו בכל ערי איטליה, ורבני איטליה עשו מעשה בעצמם וכו', הרי שאפי' ס"ת מותר למוכרו בגורל מפני שיש בו הנאה להעלותו בדמים, שבעלי הס"ת מרויחים דמים על ידי המשתתפים בהגרלה, ואין כאן ענין של גזל כמו בדין שחוק בקוביא, ששם המנוצח מפסיד דמים ושייך בו אסמכתא וגזל. עכת"ד.
ונעלם מעינו הבדולח מ"ש הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' ל) הנ"ל, שיש חילוק בין הגרלה על חפץ או ס"ת, שהזוכה אינו נוטל מן המעות של המשתתפים בהגרלה, אלא את החפץ או הס"ת שעדיין שייך לבעליו, והוא נותנו לו ברצון לאחר שקיבל דמיו ויותר, משא"כ הנוטל מעות של ההגרלה אשר המשתתפים בה נתנו מכספם הפרטי, והזוכה בפיס לוקח מכסף המשתתפים, הו"ל גזל מדבריהם. וא"כ אין שום ראיה מהמעשים שבכל יום שעושים הגרלה על ס"ת או חפץ אחר, לנידון ההגרלה של מפעל הפיס, שהזוכה נוטל מעות השייכים למשתתפים. ומ"ש עוד הרב ישכיל עבדי שם, ועוד הרי אפי' בקוביא מפורש בדברי הרמ"א בהגה, שאין זה אלא באין לו אומנות אלא הוא, אבל אם יש לו אומנות אינו פסול, ובנ"ד הרי הוא רק משתתף בפיס ותו לא וכו'. ע"כ. במחכ"ת לא שמיה מתיא, שאמנם הרמב"ם ומרן הש"ע כתבו בהדיא "והוא שאין לו אומנות אלא הוא", אך זהו רק לענין לפוסלו לעדות, אבל לענין איסור גזל מדבריהם מטעם אסמכתא, גם כשיש לו אומנות אחרת, איסורא מיהא איכא, וכמפורש בדבריהם.
ד
כיו"ב נשאל בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' ע"ר), אם מותר לראות במשחק הימורים שעושים גוים ובדין משחק בקוביא, והעלה לאסור מדינא, וגם מבחינה מוסרית, וז"ל:
"בדבר השאלה אי מותר לישראל לצאת ולראות שחוק העמים כשממרים ומריצים את הסוסים (רעיס טרעק בלע"ז) וכל הקודם סוסו ירויח וזוכה בפרס וקורין לו (הארס רעיס בלע"ז) אי יש בזה איסור משום משחק בקוביא או שדומה לצידת חיות ועופות שאסרו בפ"ק דע"ז י"ח ב'.
הנה כנראה דשאלה זו הוא רק לראות משחוק העמים ולא להרויח במשחק אבל באמת בתרוייהו השאלה ולענין להרויח יהי' הדבר תלוי אי זה הוא אומנתו או שיש לו אומנות אחרת בכדי שיפסל לעדות ועיין משנה סנהדרין פ"ג מ"ג ואלו הן הפסולין (לעדות) המשחק בקוביא והמלוה ברבית ומפריחי יונים ופי' הרע"ב מפריחי יונים אית דמפרשי אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעלים בע"כ ויש בהן גזל מפני דרכי שלום ובגמ' שם ולא יונה בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף בשלמא למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליוני היינו דמשכחת לה בהמה פי' רש"י דאפשר שמלמדה לרוץ כשתשמע קולו וביד רמ"ה שמלמדה לרוץ כגון הפרשים שמריצים את סוסיהן ומתנין ביניהם שהקודם לחבירו יטול הימנו כך וכך וכו' ע"ש ועיין פ"י מהל' עדות ברמב"ם ובש"ע ח"מ סי' ל"ד סט"ז דהמשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו שניהם וכל כיוצא בשחוק זה והוא שלא תהי' לו אומנות אלא שחוק זה הרי זה פסול לעדות מדבריהם.
הנה פשוט לפי זה דכיון דפסול לעדות דאסור לשחוק בשחוק זה ואף דלא אמרו אלא שאין לו אומנות אחר מ"מ נראה דאפילו יש לו אומנות נמי אסור לשחוק אלא דאם אין לו אומנות אחר פסול לעדות ואם יש לו אומנות אחר אינו נפסל לעדות מ"מ אסור לשחוק בשחוק זה דעכ"פ לא הוי אלא אסמכתא.
וכתב הסמ"ע דלדעת הרמב"ם אפילו יש לו אומנות אחרת כל שאינו מספיק לו לצורך פרנסתו והוצאתו נמצא דנתפרנס ג"כ ממעות שחוק זה ופסול הוא ומינה דכל שאינו מתפרנס ממעות שחוק זה ויש לו ממון אחר אפילו אין לו אומנות אחרת אינו נפסל ולדעת רש"י הרי איפכא ומהתימא על הרמ"א שלא הזכיר סברתו ועיין שו"ת מבי"ט ח"ב סי' ע"ח וא"כ פשוט דלשחוק בזה הוא אסור וכ"ש אם נהנה מהריוח אם מרויח.
אמנם לצאת ולראות השחוק למי שנהנה מזה לפום ריהטא ליכא איסור ברם ראיתי בשו"ת מוהר"י ברונא סי' ע"א שנשאל בשחוק שעושים כזה וכתב ז"ל דלא דמי לצידת חיות ועופות כי אין זה לשמחה אך ללמוד אומנות ולקנות סוסים ולרוץ בהם להנצל מאויבים וכתב וכן ראיתי לבעלי מעשים, אך בהא מספקנא אם מותר לילך ולראות כשמשמחים יחד לרכוב זה כנגד זה במוטות וכדים שקורין לטעדין ע"כ.
הנה מבואר מדברי מוהר"י ברונא הנ"ל דלא התיר לילך ולראות אלא משום דהולך ללמוד אומנות שיוכל לקנות סוסים לרוץ בהם שכך הי' מנהגם בזמנן אבל אם לא הולך ללמוד אומנות אלא לראות השחוק ולשמוח בשמחתם אסור וא"כ בדידן דאין בזה נדנוד לימוד שהרי סוסים כבר חלפו ועברו מהם מתשמיש בעלי בתים אלא שמחזיקים קצתם בארוות רק לשם שחוק זה וגם ההולכין לראות הריצה אינם הולכין רק לשם שחוק ולא לשם אומנות כלום וגם אין בזה כיום מציאות ללמוד באופן שילמדו מזה אומנות או היאך להנצל מאויבים א"כ נשאר האיסור הדומה לצידת חיות ועופות שאסור כמו שדימהו לראשונה וכ"ש הוא מהא דהולכין לרכוב זה כנגד זה במוטות דהתם עכ"פ הלימוד הראשון איכא אלא כיון דנעשה כבר לשם שחוק נסתפק בזה אי מותר כ"ש בדידן שהכל רק לשם שחוק ודאי אסור לכ"ע.
ומינה נראה שאסור לצאת ולהמרות גם במשחקים בכדור (באל פליי בלע"ז) לבד ממה שיש בו משום ביטול זמן יש בו משום איסור הנ"ל ובגמ' ע"ז י"ח ע"ב ת"ר ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם נחשים ואת החברין בקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב לצים ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים אלו מביאים את האדם לידי ביטול תורה ופרש"י כולם מיני שחוק וליצנות הרי מבואר דבכל אלו יש בהם איסור משום אשר לא הלך וביטול תורה ועוד וא"כ זה אסור אפילו לראות על הראדיא או טעלעוויזיא דג"כ יש בו משום ביטול תורה כמובן ופשוט הוא אפילו נימא דאין בו משום מושב לצים שהרי בביתו הוא אבל אסור משום בטול תורה ומשום אל תשמח אל גיל כעמים ולכן כל מי שיראת ה' נוגע בלבבו ירחק מהם".
ה
בדיני אסמכתא ישנם דינים ותנאים נוספים, אימתי היא קיימת ומתי בטלה, כמבואר בש"ע (חו"מ סי' ר"ז סעי' א' – ב'), דפסק:
"המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים, והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה ואם לא נתקיים התנאי, לא קנה" וכו'.
"יש אומרים דהני מילי כשקנה בדרך מהדרכים שקונים בהם והרי יש עליו לקיים התנאי, אבל אם לא קנה עתה, והתנה עמו שאם נתקיים התנאי הזה יקנה, ואם לא נתקיים לא יקנה, אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה, שזו אסמכתא היא ולא קניא אלא אם כן אמר לו: קנה מעכשיו, וקנו מידו על כך".
עוד פסקו הש"ע והרמ"א (שם סעי' י"ג), בעניין אסמכתא, וז"ל:
"וכן תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה. הגה: ויש אומרים דג' חלוקין בדיני אסמכתא, דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון שא"ל: קנה לי יין ממקום פלוני ואם לא תקנה תחייב לי בכך וכך, דזה אינו תלוי בו דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל ענין ולא קני.
ומה שיש בידו לעשות אם לא גזים, כגון שאמר: אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא, וקניא אבל אי גזים ואמר: אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא.
לפיכך כשמוכר מקנה ללוקח על תנאי: אם תעשה לי כך תקנה, הוי אסמכתא, כיון שקיום התנאי אינו תלוי ביד המוכר רק ביד הלוקח. אבל אם אין בידו לגמרי, ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו, שאינו יודע אם ינצח או לא ואפילו הכי התנה, ודאי גמר ומקני מספק.
בד"א, כששוחקין במעות מוכנים. אבל אם שוחקים באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד (טור בשם ר"י). ויש אומרים אפילו נתן לו משכון על המעות לא מהני, דמעות אין כאן משכון אין כאן, כמו שנתבאר לעיל סימן ק"ץ סעיף ט'; אבל כשמעות מוכנין על הדף, מותר לשחוק ואין בו אסמכתא (מרדכי פרק זה בורר), ודלא כיש חולקין ואוסרין לשחוק בכל ענין (הגהות מרדכי הנ"ל).
וי"א דאינו מותר רק כשהדף שהמעות מונחים עליו קנוי לשניהם (תוס' פ' הנ"ל ב"י בשם ר"י), וע"ל סי' ש"ע, ולא מקרי אסמכתא אלא כשעיקר הדבר תולה בתנאי, אבל מי שמחייב עצמו לחבירו ואומר: אם יהיה בחיים יתן לו ואם לאו יתן ליורשיו, זה לא מקרי אסמכתא, דהא על כל פנים חייב ליתן לו, וכן כל כיוצא בזה (ב"י בשם תשובת רשב"א).
י"א הא דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא, הוא מטעם דמאחר ששניהם מתנין זה כנגד זה וכל אחד יוכל להפסיד, אגב דבעי למקני גמר ומקני. ולכן כל שנים שהמרו זה עם זה, קנו, אם קנו מידן; ודוקא שאין בידן גם כן, אבל מה שבידן, לא, כמו שנתבאר גבי ערבון בסמוך סעיף י"א (טור ומרדכי פרק איזהו נשך בשם ר"ת); ואפילו בזה יש חולקין, ולכן הוצרכו לתת טעמים אחרים גבי משחק בקוביא וקנסות שדוכין, לקמן סעיף ט"ז".
ו
במענה לשאלה הנשאלת, האם כשהתנה עם חבירו שכשקבוצה פלונית תנצח, ייתן או יקבל סך מסויים, אם זה תופס מבחינה דינית וכו', והאם יש הבדל בין עשיר לעני, יש לנו להתייחס לנקודות העולות מן האמור לעיל.
משחק הכדורגל הוא משחק שיש בו יסוד של חכמה מסויימת (היינו בידי האדם), אך גם מקרה. ודמי למשחק בקוביא שיש בו חכמה מסויימת ומקרה. ובזה באנו לחילוק בין שיטת רש"י והטור לרמב"ם והש"ע, כמבואר לעיל (אות א'), ע"פ הסמ"ע, שבמקום שאין לו עבודה ואומנות אחרת חוץ מזו אסור לשחק בזה, והמשחק פסול לעדות מדרבנן. ובמקום שיש לו פרנסה ממקור אחר אך מתפרנס גם מזה, לרמב"ם והש"ע נפסל לעדות אף בכהאי גוונא, דנהנה מאבק גזל. אמנם אם אינו מתפרנס מכך כלל לדעת הרמב"ם מותר לו לשחק בכך אפי' אין לו אומנות אחרת. משא"כ לדעת רש"י והטור כל שאין לו אומנות ועבודה אחרת לעולם יהא אסור אפי' אינו מתפרנס מזה.
א"כ ההגדרה הדינית היא לא עשיר ועני, אלא אם זוהי פרנסתו היחידה וכו'.
אמנם לכתחילה יש להמנע ממשחק ההימורים, אף באינו מתפרנס מזה, מבחינה מוסרית, כמבואר באריכות לעיל (אות ג' – ד').
בהתקיים התנאים המופיעים בש"ע כמובא לעיל (אות ה'), התנאי קיים וחייב לשלם, ואין זה שייך לדינא דמלכותא.