שאלה
עציץ נקוב בתוך הבית לעניין תרומות ומעשרות.
מה הדין?
תשובה
עציץ נקוב עם עפר חייב במעשר ונחלקו הראשונים אם הוא מהתורה או מדרבנן.
ואע"פ שמפסיק אוויר או קומה חייב במעשר מדרבנן, אך יש לעשר בלי ברכה.
מקורות
עציץ נקוב ושאינו נקוב לעניין ביכורים
איתא במס' מנחות (פ"ד ע"א): "תנן התם: אין מביאים ביכורים חוץ משבעת המינין, ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים". וביאר רש"י: "מתמרים שבהרים – אף על פי שהם משבעת המינים, דדבש היינו דבש תמרים, הני שבהרים ושבעמקים אינן מן המובחר לפי שהן כחושין".
וממשיכה הגמ': "אמר עולא: אם הביא – לא קידש. איתיביה רבי אחא בר אבא לרבה:… ואין לי אלא בשדה, מנין לרבות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ושבספינה? ת"ל: 'ביכורי כל אשר בארצם'. קתני מיהא: שבגג שבחורבה שבעציץ ושבספינה", וביאר רש"י: "ומדקתני הכי ש"מ דמביא ביכורים מהן וכ"ש מתמרים שבהרים ושבעמקים דעדיפי מינייהו דמביאים מהם ביכורים, וקשיא לעולא".
ובהמשך, הגמ' מביאה מחלוקת אם הביא פירות שאינם מובחרים, דלרבי יוחנן אם הביא – לא קידש, ולר"ל אם הביא – קידש. והקשתה הגמ': "תני חדא: שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה – מביא וקורא, ותניא אידך: מביא ואינו קורא. בשלמא ריש לקיש, גג אגג לא קשיא; הא – בגג דמערה, הא – בגג דבית. חורבה אחורבה לא קשיא; כאן – בחורבה עבודה, כאן – בחורבה שאינה עבודה. עציץ אעציץ לא קשיא; כאן – בנקובה, כאן – בשאינה נקובה. ספינה אספינה נמי לא קשיא; כאן – בספינה של עץ, כאן – בספינה של חרס. אלא לר' יוחנן קשיא! תנאי היא, דתניא: שבגג ושבחורבה – מביא וקורא, שבעציץ ושבספינה – אינו מביא כל עיקר", ע"כ. וביאר רש"י: "תנאי היא, דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה – אינו מביא, וה"ה לתמרים שבהרים ושבעמקים. ורבי יוחנן דאמר – כי האי תנא", עכ"ל.
והקשו התוס' (ד"ה "תנאי היא"), וז"ל: "תימה: אכתי קשיא לר' יוחנן מגג וחורבה", כלומר בברייתא מובא שפירות שבגג ובחורבה מביא וקורא וא"כ מקשה תוס' דעדיין קשה לר' יוחנן פירות שבגג ושבחורבה – מביא וקורא, ומדוע התמרים שבהרים ובעמקים אינו מביא וקורא? ומסברא אין לומר שפירות שבגג ובחורבה עדיפים מפירות של עמקים או מתמרים שבהרים.
אמנם, רש"י כת"י הרגיש בשאלה זו וביאר דאיירי בגג המערה, וחורבה איירי בחורבה עבודה. וכלשונו של רש"י כת"י (ד"ה "שבגג"): "גג המערה – שדה מעליא, חורבה עבודה – שדה מעליא, מביא וקורא".
אלא, שהרמב"ם (הל' ביכורים פ"ב הל' ט') פסק: "הגדל בעציץ אף על פי שהוא נקוב, והגדל בספינה – אינו מביא ממנו כל עיקר, שנא': 'בארצם'. אבל מביא מן הגדל בגג או בחורבה", עכ"ל.
והקשה הראב"ד: "א"א הוא פסק כר"ל, ולריש לקיש גופיה, דוקא בגג מערה, וחורבה עבודה. ואיני יודע מה ראה לחלק, ובמנחות לא חילקו, דר"ל מחייב בכולן ור"י פוטר בכולן".
אבל הכס"מ והרדב"ז ביארו את דעת הרמב"ם דס"ל כדעת ר' יוחנן, וז"ל: "ופסק רבינו כר' יוחנן, וכי הך תנא דמחלק בין גג וחורבה לעציץ וספינה. וגבי גג וחורבה איכא תרי תנאי דאמרי מביא וקורא, וגבי עציץ וספינה קי"ל כי הך תנא דאתי ר' יוחנן כוותיהו. הילכך השגה זו איני יודע מי שנאה ואחד מן התלמידים קבעה בשם הראב"ד ז"ל או שמא ספר מוטעה היה לפני הראב"ד ז"ל שכתב: 'הוא פסק כר"ל' וכו' וליתא, דלא פסק אלא כר"י וכדברירנן". כלומר, דלמסקנת הגמ' ר"י ס"ל כברייתא שמחלקת בין עציץ וספינה שאינו מביא וקורא לבין גג וחורבה שמביא וקורא, וכן ס"ל לרמב"ם ז"ל. אלא, דאכתי תשאר קושיית התוס' דמאי שנא תמרים שבהרים שלא קידש לפירות בגג ובחורבה שקידש (ועיין ל"משנה למלך" הדן בזה באורך).
נמצינו למדים מדברי הרמב"ם, שלעניין ביכורים אפי' עציץ נקוב – פטור מביכורים, ואפי' הביא – לא קידש.
מיהו, אין ללמוד מדין עציץ נקוב לגבי ביכורים לשאר דיני עציץ נקוב, משום שבביכורים יש מיעוט מיוחד מהתורה, שנאמר: "בארצם". ואילו עציץ, אפילו נקוב, וכן ספינה לא נקראים "בארצם". ואינו עניין לגבי אם יונק מן האדמה או לא, שאף אם יונק מן האדמה, וכדעת הרמב"ם שהבאנו לעיל שהמגביה עציץ נקוב מן האדמה בשבת – חייב משום תולש, מכל מקום אין עליו שם "ארץ".
דין עציץ נקוב לעניין ערלה ומעשרות
איתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): "רבי יוחנן בשם ר' ינאי, אילן שנטעו בתוך הבית – חייב בערלה, ופטור מן המעשרות, דכתיב: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה'. ובשביעית צריכא דכתיב: 'ושבתה הארץ שבת לה' וכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור'".
וביאר הפני משה שם: "אילן שנטעו בתוך הבית – לענין ערלה חייב, דלא כתיב 'שדה' בערלה אלא 'הארץ ונטעתם' – בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ. אבל לענין מעשרות – פטור דכתיב ביה: 'היוצא השדה' – ולא היוצא בתוך הבית. ובשביעית צריכא – ולענין שביעית מספקא לן וצריכא למבעי, משום דכתוב אחד אומר: 'ושבתה הארץ', משמע דבכל מקום שהוא בארץ נוהג בו שביעית, וכתוב אחד אומר: 'שדך לא תזרע' וגו', דמשמע דוקא אם הוא בשדך ולא בתוך הבית".
מיהו הרמב"ם, אף שהביא את דין הנוטע בתוך בית גבי ערלה – שחייב (הל' מע"ש פ"י ה"ט), וגבי מעשרות (הל' מעשר פ"א ה"י) שמדאורייתא – פטור, ומדרבנן – חייב.
ובאמת מה שעציץ נקוב נחשב ארץ, מבואר כן במשנה במס' דמאי (פ"ה מ"י): "עציץ נקוב – הרי זה כארץ. תרם מהארץ על עציץ נקוב, מעציץ נקוב על הארץ – תרומתו תרומה. משאינו נקוב על הנקוב – תרומה ויחזור ויתרום. מן הנקוב על שאינו נקוב – תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות". וכתב הרמב"ם בפירושו: "עציץ הוא כלי שחורשים (עיין תויו"ט שגרס ברמב"ם: "שזורעים בו") בו, וכשיהיה נקוב כפי שיעור שורש קטן, והוא פחות מכזית, היא נחשבת כארץ, מפני שהיא נחברת לארץ ומה שצומח בכלי ההיא כמו הצומח בארץ", עכ"ל.
מיהו, דעת התוס' רי"ד (סוף מס' מעשרות) שעציץ נקוב אינו נחשב לארץ, שאחר שהביא את האיבעיא בירושלמי אי מברכים על פת שנעשה מגידולי עציץ נקוב "המוציא לחם מן הארץ", כתב: "ומבעיא ליה אם אומרים עליו ברכת 'המוציא לחם מן הארץ', דהא עציץ נקוב אינו בכלל ארץ". וכ"כ הרידב"ז (כלאים פ"ז ה"ו).
ערלה
דין עציץ נקוב לגבי ערלה שונה לגמרי מדין עציץ נקוב לגבי ביכורים. שכן פסק הרמב"ם (הל' מע"ש ונטע רבעי פ' י' הל' ח' – ט'): "הנוטע בעציץ שאינו נקוב – חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים, הרי הוא כארץ לאילנות. אילן שנטעו בתוך הבית – חייב בערלה". וכתב שם הכ"מ והרדב"ז שמקורו מהירושלמי (ערלה פ"א הל' ב'), וזה לשון הרדב"ז: "שם, א"ר יוסי: מפני שהשורשים מפעפעים אותו, ורבינו לא חילק בין של עץ לשל חרס". משמע מדבריו שדוקא בעציץ של עץ או חרס – חייב בערלה, אבל בשל מתכת – לא יהיה חייב בערלה, וטעמו משום שמבאר בירושלמי שהשורשים מפעפעים אותו היינו שסופו של העציץ שיבקע מכח השורשים, ולפי זה לכאורה בעציץ של מתכת שלא יבקע – אין דין ערלה.
אך בר"ש (מס' חלה פ"ב מ"ב) משמע שמבאר אחרת בדברי הירושלמי הנ"ל, שכתב: "מפני שהשורשים מפעפעים אותו – פירוש מפעפעים כמו: 'שאני חלב דמפעפע' (חולין דף צ"ז ע"א) שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת". ולפי זה לכאורה גם בעציץ של מתכת יש לומר שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת דרך העציץ.
אלא שלכאורה אין צורך לזה, דאיתא בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב): "רבי יוחנן בשם ר' ינאי: אילן שנטעו בתוך הבית – חייב בערלה ופטור מן המעשרות, דכתיב: 'עשר תעשר'". וביאר הפני משה: "אילן שנטעו בתוך הבית לענין ערלה – חייב, דלא כתיב: 'שדה' בערלה אלא 'הארץ ונטעתם' בכל מקום אשר יהיה נטוע בארץ. אבל לענין מעשרות – פטור דכתיב ביה: 'היוצא השדה' – ולא היוצא בתוך הבית". כלומר, שבערלה עצם הנטיעה קובעת ולא מקום הנטיעה. ולפ"ז אין חילוק בין אם העציץ עשוי מעץ או מחרס או ממתכת.
נמצא, שלגבי דין ערלה ס"ל לרמב"ם שאף בעציץ שאינו נקוב – יש דין ערלה. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סעי' כ"ו): "הנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו, והנוטע בספינה או בעציץ אף על פי שאינו נקוב – חייב".
ולכך לגבי עץ הנטוע בתוך הבית, שאף שודאי אינו נקרא "שדה" – מ"מ לענין ערלה חייב. אבל לענין מעשר – פטור, משום שלגבי מעשר כתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה".
ואכן, לעניין מעשר פסק הרמב"ם (הל' תרומות פ"א הכ"ג – כ"ה), וז"ל: "עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ, בזמן שהספינה גוששת לארץ – הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית, כצומח בא"י עצמה. עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש, והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכים בתר הנוף". והטעם – מפני שהוא יונק מן הקרקע נקרא: "יוצא השדה".
שיטת הרא"ש
אבל מדברי הרא"ש נראה דעתו דפליג על הרמב"ם, וס"ל גבי ערלה שאין דין ערלה אלא בעציץ נקוב אבל בעציץ שאינו נקוב – אין דין ערלה.
וכן כתב הרא"ש בתשובותיו (כלל ב' אות ד'), וז"ל: "וששאלת בכרם הנטוע על הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקים זה בזה, ואח"כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר, ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה", עכ"ל.
והנה, שאלה זו מובאת במלואה במנחת קנאות לר"י מלוניל (סימן נ"א עמ' 801) וכתב השואל: "כיון שבגג אין שום נקב כדי לצאת שורש קטן, הוי כעציץ שאינו נקוב ופטור מן הערלה כדרך שפטור מן התרומה, וכדתנן בפ"ה דדמאי, משאינו נקוב על הנקוב – תרומה ויחזור ויתרום, וטעמא דמילתא משום דהוי כמפריש מן הפטור על החיוב". וא"כ בנידון דידן שיש תקרת עץ צפופה בלי נקב והיא מצופה ברבדים של אבן יהא דינה ממש כעציץ שאינו נקוב, אלא שמאידך מבואר בירושלמי (ערלה פ"א הל' ב') שאין צורך בעציץ נקוב אלא רק לזרעים, אבל לאילנות – לא.
ועפ"ז פסק הרמב"ם שיש דין ערלה בעציץ שאינו נקוב. אלא שיש להסתפק שבירושלמי משמע הטעם כיון שהכלי אינו עומד בפני חוזק השורשים וא"כ היינו דוקא של עץ וחרס, אבל כאן שיש רובדים של אבן הוי עציץ של אבן, ושמא כיון שאין בכח השורשים לפעפע את העציץ אין נוהג דין ערלה.
וענה הרא"ש: "תשובה: יראה לי דכל כה"ג – חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בתלמוד לפטור אלא בזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה דלא זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא 'תבואת זרעך' כדרך שהעולם זורעין, ו'היוצא השדה שנה שנה' וגו', ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה, וגם דרך לזרוע כך, אבל בנידון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע – עדיף טפי מעציץ נקוב", ע"כ.
א"כ מבואר מדבריו, שכתב שבדבר הקבוע אף שהוא לא נקוב יש בו דין ערלה ותרומה, ומשמע שאם זה עציץ שאינו קבוע אלא מטלטל – אזי אין בו דין ערלה ותרומה.
ובאמת אין צורך לדייק מדברי הרא"ש את דעתו גבי ערלה, כי בפסקיו מבואר להדיא דאין דין ערלה בעציץ אלא בנקוב אבל לא בעציץ שאינו נקוב, שכתב (הל' ערלה סי' ג', ומובא בטור ובב"י ביו"ד סי' רצ"ד): "מפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני שורשים, והם מפעפעים דרך החרס ויונקים מן הקרקע, אבל של עץ – בעי נקיבה".
מחלוקת נוספת יש בדין זה, דבתשובת הרא"ש (שם) מבואר שגג שמילאו עפר ונטע בו – חייב בערלה, והביא ראיה מדין בצלים שהשרישו, וז"ל: "ועוד תנן: בצלים שהשרישו בעליה – טהרו מלטמא. נפלה עליהם מפולת והן מגולים – הרי הן כנטועים בשדה. אלמה חזינן אפי' מפולת שנפלה עליו מאליו ובעליה, הוי כנטוע בשדה, כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל מילי", עכ"ל. ועפ"ז פסק השו"ע (סי' רצ"ד סעי' כ"ו): "והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו – חייב".
ומשמע מדברי הרא"ש שאין חילוק בין אם יש אויר מתחת לגג או לא. וע"ז חולק הגר"א (ביאור הגר"א שם אות ס"ג), וס"ל שדוקא אם נפלה מפולת על הארץ ממש, ללא רֶוַח של אויר, אז הרי הם כנטועים בשדה.
וכתב במאמר מרדכי שביעית סי' ה' "אבל בספר נחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ה') מבואר, שדברי הרמב"ם הם דוקא בעציץ שאינו נקוב, דאז שרי בגללים ואסור בעפר. שהנחפה בכסף דן בעניין אלה שלוקחים ענף אחד בשורש החבצלת ומניחים אותו בתוך צנצנת זכוכית מלאה מים ומעט עפר אי שרי לעשות זאת בשביעית. וכתב להוכיח מהסוגיא בגיטין (כ"ב ע"א) לגבי עציץ ששייך לאחד אך הזרעים שבו שייכים לאחר, ורוצים להקנות אחד לשני, אומרת הגמ' שלעציץ יש דין מטלטלים הנקנים במשיכה, ולזרעים יש דין של קרקע וניקנים בחזקה, ולפ"ז אם רוצה להקנות עציץ עם זרעים יכול להקנות את העציץ אגב הזרעים והזרעים קונה בחזקה. ומשמע בגמ' שם דאיירי בעציץ נקוב, אבל עציץ שאינו נקוב – גם הזרעים דינם כמטלטלים, ומכאן רצה ללמוד לגבי שביעית, שכיון שעציץ שאינו נקוב דינו כמטלטלים יהא מותר לזרוע בו בשביעית כיון שאין לו דין קרקע עולם.
אך כתב, שאפשר לומר שכמו שלגבי תרומות ומעשרות – חייב מדרבנן בעציץ שאינו נקוב גזרה אטו עציץ נקוב, גם לגבי שביעית – יהא אסור מדרבנן אטו עציץ נקוב.
וכתב שאין ללמוד מביכורים שלא נוהג אף בעציץ נקוב, דשאני ביכורים דכתיב ביה: "בארצם", וכמו שאין למדים מעשרות מביכורים.
ואח"כ כתב להוכיח, שאסור להניח את החבצלת בתוך צנצנת מלאה מים ומעט עפר אף שהצנצנת הוי כעציץ שאינו נקוב, וז"ל: "ומצאתי לי הון מדברי הירושלמי שאמרו במס' שביעית פ"ד דפסקו הרמב"ם (שמו"י פ"א ה"ו), וז"ל: 'אין בודקין הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותו בעציץ מלא גללים' ע"כ. והירושלמי ס"ל דשביעית בזמן הזה דרבנן, ואפי' הכי אסור לבדוק בעציץ שאינו נקוב, דאין לומר דבעציץ נקוב מיירי, דא"כ היכי שרי לבדוק בעציץ מלא גללים, הא כיון דהוי נקוב הוי כזורע בקרקע. אלא ודאי דמיירי בעציץ שאינו נקוב ואפי' הכי אסר לבדוק במלא עפר, אף שאין שביעית בזמן הזה אלא מדרבנן לדעת הירושלמי, וה"ט כדכתיבנא לעיל דכולא חדא גזרה היא, ולא מיקרי גזרה לגזרה כיון שמתחילה אסרו אף בעציץ שאינו נקוב כדי שלא ישתכח תורת שביעית מישראל".
ומ"מ אם אין בצנצנת עפר כלל אלא מים בלבד – שרי, וכמו שפסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"א ה"ו): "ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית". ואף שלגבי שבת אם שרה זרעים – חייב משום זורע, מ"מ שונה שביעית מהטעמים הבאים: א. כיון ששריית זרעים אינה מד' העבודות האסורות בשביעית אלא שמדרבנן אסור, וכיון ששורה את הזרעים ע"מ שלא יגרם לו הפסד שלא יוכל לזרוע בשנה השמינית, לכך התירו לו לשרותם בשביעית. ב. שמלאכת קרקע אסרה התורה בשביעית ולא מלאכה שבתוך כלי.
ולבסוף כתב: "כלל העולה לנידון דידן, דבהא סלקינן ובהא נחתינן – כי אסור לנטוע זאת החבצלת בצנצנת הזאת בשנה השביעית, והוי ליה כזורע בקרקע, ואין להקל. כן נראה לענ"ד להלכה ולא מעשה עד שיסכימו הרבנים המובהקים המאירים לארץ ולדרים".
ומבואר דעתו, דאף בעציץ שאינו נקוב יש בו דיני שביעית, דהא אפי' בצנצנת עם מעט מים החמיר.
אמנם, בספר מעשה רוקח הספרדי (על הרמב"ם הל' שביעית פ"א ה"ו) חלק על הנחפה בכסף, וז"ל: "וראיתי בשו"ת נחפה בכסף שהבין בפשיטות דדוקא בעציץ שאינו נקוב קאמר, דאי בנקוב היכי שרי במלא גללים, הא כיון דהוי נקוב יונק מן הקרקע ואסור. ואין זה הכרח כלל דיניקה מן הקרקע לא נאסרה ולאו עבודת קרקע היא, ואדרבה סתם עציץ – נקוב הוא, כדי שיצאו ממנו המים המיותרים כנוהג בעולם. אלא דמשום היכר וזכר לשביעית לא רצו להתיר במלא עפר והצריכו שינוי".
שיעור הנקב
איתא בגמ' (שבת צ"ה ע"ב), וז"ל: "אמר רבא: חמש מדות בכלי חרס: ניקב כמוציא משקה – טהור מלטמא גיסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. ניקב ככונס משקה – טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ניקב כשורש קטן – טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים" וכו'. דהיינו, זרעים שנתונים בכלי חרס, וניקב כלי החרס כשיעור שורש קטן נחשבים הזרעים כמחוברים לקרקע, כיון ששיעור נקב זה גורם לזרעים להריח את לחלוחית הקרקע ונחשב כעציץ נקוב (עי' רש"י שם ד"ה "ועדיין כלי הוא לעניין הכשר זרעים").
נמצא דשיעור הנקב הוא יותר מכונס משקה (דהיינו גודל הנקב הוא שאם יתנו את הכלי בתוך כלי גדול יותר עם מים – יכנסו המים לתוכו) אך הוא פחות מגודל זית.
וכתב הרמב"ם (תרומות פרק ה' הלכה ט"ו), וז"ל: "עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהא בנקב? כדי שרש קטן והוא פחות מכזית". ובשיעור כזית עי' שו"ע (סי' תפ"ו), וז"ל: "שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה" (ויש אומרים כחצי ביצה קלופה). ועי' במג"א (בהקדמתו שם) דלדעת הרמב"ם כזית הוא פחות משליש ביצה.
וכתב המאירי (שבת שם), וז"ל: "עציץ שהוא נקוב, בכדי שיצא ממנו שורש קטן, והוא פחות מכזית מעט, הרי הוא כקרקע". ולפי זה יש לשער את גודל הנקב לפי השיטות הנ"ל.
לעומתו, ברש"י (שם ד"ה "ניקב ככונס משקה") נראה דשיעור שורש קטן הוא קרוב לגודל של כונס משקה, דהיינו שיעור קטן מאוד, וכך נראה מדברי המשנה אחרונה (עוקצין, פ"ב משנה י'), וכ"כ שו"ת מנחת שלמה (סי' ס"ט ד"ה "ואף") בדעת הרשב"א.
ובשיעור גודל הנקב של כונס משקה כתב הב"י (סי' קנ"ט), וז"ל: "כתב מהר"י קולון בשורש נ"ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה אחת. ונראה לי דדוקא לענין מקוה כתב כן וכדי לחוש למה שכתבו התוספות בפרק בא סימן (שם) דהא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו, איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחים עד כאן, אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא". ועי' חזו"א (שביעית סי' כ"ב אות א'). ועיין עוד בזה שו"ת מאמר מרדכי (שביעית חלק ה' פרק ט' הלכה ב'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב).
למעשה כתב מרן הרב ”נחלקו הפוסקים בגודל הנקב שיחשיב את העציץ עציץ נקוב לעניין חיבורו לקרקע. יש אומרים שנקב בגודל כ-1 ס"מ נחשב נקב לעניין זה, י"א שנקב בגודל כחצי ס"מ, וי"א שנקב בגודל כלשהוא נחשב נקב לעניין זה. למעשה, נוהגים להחשיב נקב בגודל של כחצי ס"מ לנקב לעניין שבת, ומכל מקום טוב לחשוש גם לנקב בגודל כלשהוא"
העולה
עציץ נקוב עם עפר חייב במעשר ונחלקו הראשונים אם הוא מהתורה או מדרבנן.
ואע"פ שמפסיק אוויר או קומה חייב במעשר מדרבנן, אך יש לעשר בלי ברכה.