שאלה
מדוע בעל חיים (כגון: כלב) הוא מוקצה בשבת. הרי אף בסוגי מוקצה מחמת גופו כגון: אבנים ועצים אם הזמינם או ייחדם מערב שבת לשימוש הרי הם מותרים ולהשתעשע עם החיית מחמד יש גם משום עונג שבת ?
תשובה
גם בעל חי שעומד לשעשוע – מוגדר כמוקצה מחמת גופו, שאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
ליטוף – מותר ללטף את השערות של בעלי חיים ובלבד שלא מוזיז חלק מגופן.
חיבוק – אסור לחבק בעלי חיים.
וראה בגוף התשובה טעם הדבר.
מקורות
כתב השו"ע סי' ש"ח סעי' ל"ט "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף", וביאר המשנה ברורה ס"ק קמו "אסור לטלטל וכו' – דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו". כלומר שהם מוקצה מחמת גופו, שאין לו היתר של טלטול לצורך גופו או מקומו.
והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פא שאל את הרא"ש לגבי ציפורים שעומדים לשירה "ועוד הודיעוני כי נ"ל אעפ"י שבעלי חיים מוקצים נינהו. מ"מ נ"ל להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו. דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייהו כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו. מידי דהוי אסליקוסתא שהיא למראה. וקול ומראה כי הדדי נינהו לענין מעילה. וצא ולמד מכל כלי שיר דאי לאו גזירה שמא תפסק נימא היה מותר לטלטלן ולשורר בהן. העני בדעת חיים אליעזר בן רבינו יצחק"., כלומר שכיון שעומדים לשיר שוב אינם מוקצים מחמת גופן כיון שיש לו בהם שימוש המותר בשבת, וא"כ יהיה מותר לטלטל אותם.
והשיב לו הרא"ש שם סימן פב "ועל העופות לא מלאני לבי להתיר דאין ללמוד היתר שמוש בעלי חיים מהיתר כלים. דאף כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. אבל צרורות שבחצר אפילו צריך מהם צורך גדול אסור לטלטל משום דאין תורת כלי עליהם הכי נמי בבעלי חיים. ויש לאסור יותר בבעלי חיים דאין משתמשין בבעלי חיים ולא פלוג רבנן בבעלי חיים. אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל", כלומר דס"ל משני טעמים לאסור א. שבדבר שאינו עומד רק לשיר או להנאה אין בכחו לתת הגדרה של כלי ולהפקיע דין של מוקצה מחמת גופו בשונה ממוקצה מחמת שמיועד לשימוש האסור, [ויש לדון עוד אם תשמיש למשחק מגדיר כתשמיש ראה שו"ע ונו"כ סי' ש"ח סעי' מ"א ששם נחלקו מרן ומור"ם אם דבר שעומד למשחק נהיה לו דין של כלי מחמת כן]. ב. דכיון דאיתא לכללא דאין משתמשים בבעלי חיים ראה בשו"ע סי' ש"ה סעי' י"ח, שמא יחתוך זמורה וראה במשנ"ב ס"ק ס"ב, שוב לא פלוג רבנן.
והביאו הכה"ח בס"ק רל"ח "ואפילו עופות המצפצפים בקול נאה בכלוב ועומדים לכך אפילו הכי אסור לטלטלם. שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן פ"ב יעו"ש, ארחות חיים אות כ"ד".
כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שח סעי' עח "אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים, ואפילו עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה אסור לטלטלו", וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' ז') כלומר דאף שרוצה להשתמש בו לצורך גופו אסור. וכתב הגרש"ז אוירבך שאפשר שהשו"ע הרב יודה היכא שעומד לכך שיהיה מותר, וראה מש"כ לקמן בדעת הרא"ש.
אמנם בשו"ת הלכות קטנות חלק א סימן מה נשאל "אם מותר לטלטל בהמה חיה ועוף לתינוק לשחק בו בשבת. תשובה מדברי התוס' במציעא (מ"ו: ד"ה פירי) נראה דקרי ליה לשור כלי דכל שעושין בו איזה דבר ומיוחד לכך כלי מיקרי והא [שבת קכ"ח: או"ח סי' ש"ח ס"מ] דמדדין עגלים וסייחין מדידין אין מגביהין לא משום דלאו לצורך גופו ומקומו הוא אלא לצורך עצמו של איסור". והנה מתחילת תשובותו נראה שדווקא במיוחד לכך מותר וא"כ בעינן שיעמוד לשעשוע אמנם ממה שכתב בסוף משמע שזה תלוי אם עושה לצורך עצמו או לצורך העגל, והנה נראה שהרא"ש פליג על שני הסברות שהרי שם עומדים לשיר ובכל זאת אסר לטלטלם וכן אסר אף לצורך האדם ובפרט אם נגדיר את זה כשימוש בבעלי חיים שלא פלוג
והנה כתב ה'פחד יצחק' (ערך בהמה), כתב: "ונראה שאם הם [הכלבים] מיוחדים להשתעשע בהם ולהתחמם בהם בימות החורף דלא הוו מוקצה, דומיא דכדור ואיסקוקי (פירוש: שחמט)." אמנם למסקנא כתב לאסור מדין שימוש בבעלי חיים.
והנה מצאנו מאחרונים שעמדו כשיטת ההלכות קטנות והוא בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ה סימן כב כתב "שאלה: צפורים קטנים שמצפצפין וקטנים משחקין עמהם, האם דינו כמוקצה, דבתוס' שבת דף מ"ה ע"ב ד"ה הכא התיר הר"ר יוסף לטלטל אפרוח חי, דחזי לשחק בו תינוק.
תשובה: כל בעלי חיים הו"ל מוקצה, אפי' באותן שהתינוקות משחקין בהן – אלא א"כ הם מיוחדים לשעשועים (פעטס)", וכן כתב הגרש"ז דכן מסתבר להקל בעומד לזה הובא בשש"כ פי"ח הערה ס"ב אמנם העיר שם מהרא"ש הנ"ל שמבואר לאסור, וכן פסק באורחות שבת (חלק ב' פרק י"ט סע' קכ"ד).
לסיכום כיון שהרא"ש גילה דעתו בזה קשה להקל בזה ולכן גם בעל חי שעומד לליטוף יש להחמיר ולא לטלטלו.
רק מה שיש לדון שאף אם נחשיבו כמוקצה עדיין האם יש בו איסור נגיעה, וכן האם יש בו איסור של טלטול במקצת וכדלהלן:
טלטול במקצת
כתב בשו"ת אול"צ ח"ב פרק כ"ו שא' ד' לגבי פתיחת דלת של מכונית "אין לפתוח דלת מכונית ללא צורך, ואם רוצה לקחת חפצים מהמכונית או לישב בה, רשאי לפתוח את הדלת בשבת, אם ניתק את הנורה מלפני השבת כך שאינה נדלקת בפתיחת הדלת. ואין לעשות כן בפני עוברים ושבים, שלא יבוא לידי חשד שעומד לנסוע במכונית בשבת".
ובהערות ביאר "הדבר פשוט שמכונית היא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסורה בטילטול בשבת, אלא שיש לדון אם יש בפתיחת דלת המכונית משום מוקצה, כיון שאינו מטלטל את כל המוקצה אלא מקצתו, ואפשר שטילטול במקצת לאו שמיה טילטול.
והנה מרן בסימן ש"ב סעיף י"א כתב, מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה. וקשה שהרי הבהמה היא מוקצה בשבת, כמבואר בשו"ע סימן ש"ח סעיף מ', ואיך מזיז את זנבה, ומוכח מכאן שטלטול במקצת לאו שמיה טלטול, ואמנם בבאה"ל שם כתב בשם ספר תוספת שבת שמדובר בזנב תלוש (וכן כתב בחזון יחזקאל שבת פי"ז ה"ה, וכעין זה בכה"ח ס"ק פ"ט), מ"מ אין זה משמעות השו"ע, שאם כוונת מרן היתה בזנב תלוש, היה לו לפרש, ועל כרחך שטילטול במקצת לאו שמיה טילטול. (הבה"ל כתב "ולענ"ד יש לעיין בזה שלא הוזכר זה בשום פוסק וגם לשון התוספתא אינו מיושב כ"כ דשם נזכר ג"כ בזנב שועל או בשער שועל ואי אמרת דגם זנב מיירי בתלוש א"כ הכל חדא מלתא היא ומה שהקשה משום איסור טלטול אפשר דלא אסרו רק גופן דבעלי חיים ולא בשערן שהוא מחובר להן דלא חשיב כגופן בזה וצ"ע").
אלא שצריך עיון ממש"כ מרן בסימן שי"א סעיף ז' שאין מעצימין עיניו של מת משום מטלטל מוקצה, והרי אינו מטלטל רק חלק מן המוקצה. וכן קשה ממש"כ הר"ן אהא דאיתא בשבת קנ"ה ע"ב שמלעיטין את הבהמה בשבת, שמותר אף לאחוז את הבהמה בידו להלעיטה, אעפ"י שמנענעה, ומשום צער בעלי חיים, משמע דבלאו הכי אסור לטלטל אף חלק מן המוקצה.
ונראה שטלטול חלק מן המוקצה נחשב כטלטול מן הצד, וטלטול מן הצד הותר רק לצורך דבר המותר, וכמ"ש השו"ע בסימן שי"א סעיף ח', ולכן לקנח בזנב הסוס, דהוי לצורך דבר המותר, מותר בשבת, אבל להעצים עיניו של מת ולהלעיט את הבהמה, שאין זה לצורך דבר המותר, אלא לצורך המת או הבהמה, אסור אף שאינו מטלטל כולו. ומעתה לפתוח דלת מכונית, כיון שאין מטלטל אלא חלק מן המוקצה, מותר לצורך דבר המותר. ובודאי שצריך לנתק את הנורה קודם השבת, שהרי אסור לפתוח את דלת המכונית אם נדלקת נורה. ויזהר שלא יעשה כן במקום שיש עוברים ושבים, משום והייתם נקיים מה' ומישראל", [ולגבי פתיחת דלת ראה עוד בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ה סי' כ"א ס"ק י"א), ובשו"ת דברי יציב או"ח סימן קנ"א].
וכדי לבאר את הדברים נביא את דברי הר"ן שבת דף קנ"א ע"א "מהא שמעינן דאפילו טלטול מקצת שמיה טלטול שלא תאמר עד שיגביה או עד שיגרר אלא כיון שמזיז ראשו של דבר שאינו ניטל אסור וא"ת והא תניא לקמן גבי שליף של תבואה מכניס ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר אלמא טלטול מקצת לא שמיה טלטול י"ל התם משום צער של בעלי חיים התירו כן" ולכאורה לפי דבריו מה מקשה הרי כיון שמותר להעליט ואין בזה משום טירחא יתירה א"כ הוי לצורך דבר המותר ולמה הקשה הר"ן.
אמנם נ"ל להתיר מטעם אחר והוא שהסיבה שבע"ח אסור לטלטלם הוא שהם מוקצים מחמת גופן כלומר שאין בהם שימוש אבל בשערן יש שימוש כגון לקנח בו הטיט וכדו' וממילא השיער אינו מוקצה מחמת גופו ולכן מותר לקנח בו [אמנם כיום שאין דרך לקנח בזנב סוס יהיה אסור], וא"כ ה"ה לדלת מכונית שהרי אדם לא מקפיד בפתיחתו וסגירתו שתעשה רק ע"י אדם מבוגר כלומר אינו מקפיד עליה שלא תינזק ושימוש בה הוא כדי לקחת גם חפצי היתר אמנם מכיון שרוב השימוש בה הוא לצורך דבר האסור כלומר כדי לנהוג ברכב דינו ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר רק לצורך גופו או מקומו.
ועתה נבוא לנידון דידן לפי הבה"ל מותר ללטף שערן רק באופן שאינו מוזיז את גופן וכן אסור לחבקן וגם על זה נשאר בצ"ע, לדעת האור לציון אסור ללטף את החיה לצורך החיה אלא רק כדי לנקות עצמו וכדו' רק מה שיש לדון זה אם נחשיב את זה שנהנה בליטוף כלצורכו ויהיה מותר או לא. וספק זה שייך גם לפי הביאור שביארנו, אמנם למתבאר ברא"ש יהיה אסור דהוי בכלל שימוש בבעלי חיים אל"כ נסביר שס"ל שמדובר בזנב מתה, ואפשר שאף הרא"ש יודה בטלטול במקצת שרק בטלטול הבהמה כולה גזרו דמיחלף אבל בטלטול במקצת שרי, בדבר שלא יבא להנהיגה עכ"פ, וא"כ בנידון דידן יהיה מותר.
אמנם א"כ יש לדון שהרי בנגיעה במוקצה אף באופן שלא ינידנו מצינו מחלוקת הפוסקים וכדלהלן, וא"כ איך בטלטול במקצת התירו:
נגיעה במוקצה
כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ד פ"א הערה י"א "כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ה הלכה כ"ג): "אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר. כיצד? לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו".
וכתב הראב"ד שם: "בירושלמי (ביצה פ"ה ה"א) ובלבד שלא יגע בביצה". דהיינו אע"פ שמותר לכפות כלי על הביצה – יש להזהר שהכלי לא יגע בביצה.
כתב הרב המגיד (שם): "ובהגהות: אמר אברהם בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה, ע"כ. ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהן כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי".
הטור (סי' ש"י) כתב: "ובלבד שלא יגע בו". וביאר הב"י, שם: "ירושלמי (ביצה פ"ה ה"א), כתבו הרא"ש בפרק קמא דביצה (סי' א) ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה, והראב"ד כתב כן בהשגות בפרק כ"ה (הכ"ג), וכתב עליו הרב המגיד, וז"ל: ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהם כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי. ובתרומת הדשן (ח"א) סימן ס"ז כתב דדוחק לומר כן, אלא נראה לחלק, דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך הביצה, הוי דבר המוקצה ולכך אסור ליגע בו, אבל כשההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה, כי נגע על ידי הנחה במוקצה – שרי". ועיי"ש דס"ל בשיטת המרדכי שהיא שיטת הרב המגיד דהאיסור דוקא בביצה, כיון שהיא דבר המתגלגל, ולכן חיישינן בה שמא יזיזנה, ולכן אסור ליגע בה. וכאמור כתב תרומת הדשן על סברא זו שהיא דוחק.
כתב השו"ע (סי' ש"ח סעיף מ"ב): "דבר שהוא מוקצה – מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו".
ועוד כתב בשו"ע (סי' ש"י סעיף ו'): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו; אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו". משמע שפסק כדברי תרומת הדשן שאסור לגעת במוקצה אם זה לצורך המוקצה, דהרי לא כתב לאסור נגיעה דוקא במוקצה המתגלגל.
ביאר המגן אברהם (שם ס"ק ג'): "שלא יגע בו – אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה, וכמ"ש סימן ש"ח סעיף מ"ב, היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר, אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה [ב"י בשם תרומת הדשן], ועיין סימן שי"א ס"ח".
כתב הטורי זהב (שם ס"ק ה'): "ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד: וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו. ותירץ בתרומת הדשן סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה, ולכך אסיר, משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעל ידי זה נוגע במוקצה – מותר". זאת אומרת בין הט"ז ובין המג"א ביארו את דברי השו"ע כשיטת התרומת הדשן.
אבל הגר"א (שם ס"ו) ביאר: "ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפרקא קמא דיום טוב, ועיין מגן אברהם וכן כתב תרומת הדשן, ולמד מדברי תוספות שמחלקין בטלטול מן הצד כן, וזה שכתב מגן אברהם ועיין סימן שי"א סעי' ח' ואישתמיטתיה מה שכתב בסעי' הקודם לזה: 'מותר לסוך' וכו' והוא מתניתין ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן, ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה, ותרומת הדשן דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א', ולכן עלה בדעתו לחלק, והעיקר כתירוץ המגיד משנה שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אף על פי כו' מ"מ אסור פן וכו'". דהיינו שדחה הגאון את דברי תרומת הדשן מכח הדין המובא בסימן שי"א סעי' ז', דמותר לסוך המת, ומוכח שמותר ליגע במוקצה אפי' לצורך המוקצה. ולכן ס"ל דהעיקר כתירוץ הרב המגיד.
גם הרב מאמר מרדכי (סי' ש"י ס"ק ח') נטה לבאר את השו"ע כשיטת הרב המגיד, וז"ל: "אף על פי שמותר ליגע בדבר המוקצה, יש לומר דהכא מיירי בדבר שיש לחוש שינענעו, כגון ביצה וכיוצא, וכמו שכתב הרב המגיד הביאו הרב בית יוסף, אבל הרב תרומת הדשן כתב לחלק בין כשהוא לצורך דבר המוקצה לבין כשהוא לצורך דבר המותר. ולפי דבריו הדבר ברור כי כך אין נגיעה במוקצה כמו טלטול מן הצד הנזכר בסימן שי"א ס"ח, והרב מגן אברהם ז"ל פירש דברי השולחן ערוך ב"סתם" על פי דברי תרומת הדשן, והיינו משום דהשולחן ערוך כתב "סתם" ובלבד שלא יגע, וכמו שכתב הרב מגן אברהם ז"ל לקמן בסימן תקי"ג. אבל לפי עניות דעתי נראה שאין זה מוכרח, שהרי מה שכתב לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ב בסתם דשרי ליגע במוקצה, משמע דהיינו אפילו שלא לצורך דבר המותר, ועוד דאי לצורך דבר המותר מאי: "ובלבד שלא ינענע מקצתו" דקא מסיים התם, דאי ינענע מקצתו מאי הוי, הא לא הוי אלא טלטול מן הצד דשרי לצורך דבר המותר, ולא ידעתי היאך יתיישב זה לדעת המגן אברהם. לכן נכון יותר לפרש כמו שכתבתי, וכן פירש הרב באר הגולה ועיין מגן אברהם סימן רס"ה ס"ק ד'. ומכל מקום יש לדחות דמה שכתב השו"ע: 'ובלבד שלא ינענעו', היינו משום דמיירי שנוגע אותו בידו ממש ולא הוי טלטול מן הצד, על פי סימן ש"ח, ומיהו על פי סתימת לשון השולחן ערוך שם סעיף מ"ב משמע דמותר בכל ענין, כמו שכתבתי. ויש לפרש עוד את השו"ע כאן, דכיון שמכוסה יש לחוש שמא ינענעו, כמו שכתב הרב עולת שבת, עיין שם".
הרמ"א (סי' ש"ח סעי' ג') כתב: "כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי, ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל'): "שם בהגהה – אבל בנגיעה בעלמא. הרב אזיל לשיטתיה שכתב בריש סימן תקי"ג דמוקצה אינו אסור בנגיעה אפילו כשהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, אבל לדעת המחבר בסימן ש"י סעי' ו' – לא שרי אלא כשהנגיעה היא לצורך דבר ההיתר". וראה עוד מש"כ שם (ס"ק ל"א). מבואר בדברי הכה"ח דס"ל שמבאר בדעת השו"ע דס"ל כדעת תרומת הדשן.
אמנם במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ז) משמע כהגר"א, שכתב: "אבל בנגיעה בעלמא וכו' – עיין בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה – צריך ליזהר שלא ליגע בה. והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני – שרי, אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה. וכ"כ בדה"ח". וכן כתב להדיא המשנ"ב בסימן ש"י ס"ק כ"ב ודחה את דברי הט"ז והמג"א.
למעשה כיון שנחלקו האחרונים בדעת השו"ע: א. יש לאסור ליגע במוקצה, שיש לחוש שינידו כמו ביצה. ב. אין לגעת בחפץ שהוא מוקצה, אפילו אין חשש שינידו, אם הנגיעה היא לצורך דבר האסור". אמנם לדעת המשנ"ב אם לא מנידנו מותר.
[וראה עוד באגלי טל מלאכת קוצר אות כ"ג שמתיר נגיעה בבהמה בלי להזיזה וס"ל שמותר נגיעה במוקצה].
ועתה נחזור לנידונינו, שלפי המשנ"ב שנגיעה מותר אם לא מוזיזו, א"כ יהיה אסור ולכן כתב בבה"ל דאפשר בשערן לא גזרו טלטול, בשונה משימוש בגופן אפשר כי זה השימוש היחיד שלו, וא"כ אם מניד רק את השערות מותר ללטף אבל אם מניד גם את גוף בעלי חיים אסור.
לדעת המאמר מרדכי שאסור אף לגעת נצטרך לומר דשם איירי במתה, או שבחיה ודווקא לצורך דבר המותר שרי וליטוף זה נחשב לצורך דבר המותר.
העולה
גם בעל חי שעומד לשעשוע – מוגדר כמוקצה מחמת גופו, שאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
ליטוף – מותר ללטף את השערות של בעלי חיים ובלבד שלא מוזיז חלק מגופן.
חיבוק – אסור לחבק בעלי חיים.