שאלה

יולדת שעברו לה כבר יותר מ 3 חודשים מהלידה ואינה מניקה
צריכה לצום מחר והאם מותר לה להחמיר על עצמה?

תשובה

מניקה – דווקא כל זמן שהיא מניקה בפועל.
כ"ד חודש – צמה כרגיל אלא א"כ היא לא מרגישה טוב.

מקורות

כתב השו"ע בסי' תק"נ סעי' א' "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. הגה: מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה); ואפילו אינן מצטערות, אינן מחוייבות להתענות אלא שנהגו להחמיר; ודוקא בג' צומות, אבל בט' באב מחוייבות להשלים", כלומר שמעוברת או מניקה לדעת הרמ"א מעיקר אינה חייבת לצום אבל נהגו להחמיר ולהתחיל את הצום אם אינן מצטערות. וביאר המשנה ברורה ס"ק ב "דבשעה שרצו וקבלו עליהן להתענות הקילו לכתחלה עליהן", כלומר שכך היא תקנת חז"ל.
וכתב המשנ"ב בס"ק ג' "ומסתברא דעוברת מיקרי משעה שהוכר הולד כדקי"ל לענין ווסתות ומ"מ אפשר דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נמי הוי ליה בכלל מעוברת לענין זה אם מרגשת צער אבל בבציר מהכי נראה דהויא לה ככל הנשים לכל דבר אם לא שמצטערת הרבה. ואם מרגשת חולשה אין להחמיר בה כלל [מור וקציעה עיין שם]". כלומר שמעיקר הדין הקובע לענין הריון זה הוכר עוברה שזה ג' חודשים לאחר תחילת ההריון, ובמקום הצורך יש להקל לאחר ארבעים יום, וכ"כ הכה"ח בס"ק ה'.
ולכאורה לפי ראיה זו ניתן להוכיח מסי' קפ"ט בב"י סעי' ל"ג שמניקה לענין ווסתות זה דווקא כל זמן שהיא מניקה עד שתגמול את בנה ולא 24 חודש שלאחר הלידה. אמנם ראה בדעת תורה שכתב שכל הכ"ד חודש לא תצום.
וראה בשער הציון ס"ק ב שכתב "כי בראשית ימי עיבורה העובר חלוש ביותר ועינוי או סיגוף קל מפסידו בודאי ומסכן גם המעוברת, לפיכך המיקל נשכר בלי ספק [שם במור וקציעה]".
וכתב המשנה ברורה סימן תקנ ס"ק ה "ונהגו להחמיר – ואם הם חלושות נראה דאין להם להחמיר ומ"מ אף הצריך לאכול לא יתענג עצמו בבשר ויין רק כפי מה שצריך". וכתב הכה"ח בס"ק ח' "אלא שנהגו להחמיר. דוקא באין מצטערות אבל במצטערות הרבה אסורות להתענות. מטה יהודה, חיי אדם שם".
ב
משנה ברורה סימן תקנ ס"ק ד "אין להתענות – וכ"ש אם הוא חולה שאין בו סכנה בודאי פטור מלהתענות ואסור לו להחמיר על עצמו". שער הציון ס"ק ג "וכן לענין עוברות ומניקות שמצטערות הרבה גם כן אסורות להתענות [שם]".
וכתב הכה"ח בס"ק ו' "נראה דהוא הדין נמי אנשים תשושי כח או זקנים שהתענית הוא צער גדול להם דיש להקל שלא יתענו בשלשה צומות אלו, דמה לי נשים עוברות ומניקות מה לי אנשים תשושי כח וזקנים, ובתנאי שיאמר להם הרופא שהתענית מזיק להם, הא לאו הכי לא יפרשו מן הצבור והוא ברור, ונראה פשוט כי זקן שבא בימים והוא חלוש אין להתענות כלל, כי אפילו ביום הכפורים כתוב בתשובות הגאונים בספר שערי תשובה סימן שכ"ה אם רואה שקשה עליו התענית מאכילין אותו וכמ"ש לקמן בהלכות יום הכפורים סימן תרי"ח, וכל שכן בשלשה צומות אלו והוא ברור. רוח חיים אות א'. ועיין בדברינו לשם בס"ד".
ג
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים פכ"ד סעי' ל"ה "ומניקה נקראת כל זמן שמניקה ממש ולא כל עשרים וארבע חודש ומכל מוקום אם הם חלושות מאוד דינן כמו כל חולה שאע"פ שאין בו סכנה פטור מלצום".
ב
כתב הרמ"א סי' תרפ"ו סעי' ב' "ותענית זה אינו חובה, לכן יש להקל בו לעת הצורך, כגון: מעוברות או מניקות או לחולה שאין בו סכנה, ואפי' רק כואבי עינים, שאם מצטערים הרבה לא יתענו ויפרעו אח"כ, אבל שאר בריאים לא יפרשו מן הצבור", וכתב המשנ"ב בס"ק ד' "מצטערים – זה קאי על כואבי עינים אבל מעוברת אף שאינה מצטערת אינה מתענה כ"כ הישועות יעקב ובא"ר מחמיר בזה אך ביולדת כל ל' גם הוא מיקל". וכתב השער הציון בס"ק י' "וכן דעת המחצית השקל. והנה הראיה שהביא מאורח חיים דחה בישועת יעקב, אך באליה רבה הוכיח עוד ממהרי"ל בשם מהר"ש, ונראה דתלוי לפי מנהג המקום". וכ"כ הכה"ח בס"ק כ"א, וראה בדברי יציב סי' רצ"א.
העולה
מניקה – דווקא כל זמן שהיא מניקה בפועל.
כ"ד חודש – צמה כרגיל אלא א"כ היא לא מרגישה טוב.