שאלה
אתרוג שביעית האם מותר באכילה ביום ט"ו בשבט?
תשובה
אתרוג תימני אין חשש לאוכלו בטו' בשבט, אך אתרוג מזן אחר אם יש לו אחד או שניים יש מקום להקל דפטור מביעור, אך לחומרא עדיף שיפקיר ויחזור ויזכה בו, ובכל ענין יש לאוכלו דוקא כריבה ולא חי.
מקורות
שאלה זו מתחלקת לב' פנים הא' אם יכול לאכול אתרוג הקדוש בקדושת שביעית לעצמו, שלא בצורת ריבה, והב' מתי זמן הביעור, ואם עבר זמן הביעור האם יכול לאכלו או שמא צריך להפקירו או שאסור לאכולו.
לגבי השאלה הראשונה כלל בידינו ש"לאכלה" מלמד אותנו שצריך לאכול פירות שביעית כדרך אכילתם דווקא (עיין משניות שביעית פ"ח משנה א' וב') וא"כ כאן שנשתנה הדרך והיום אין אוכלים אתרוגים אלא לאחר שנעשו ריבה יש לאכלם רק בצורת ריבה, וכמו שכתב בספר מאמר מרדכי וז"ל: "השתמשות בפירות שביעית נקבעת על פי שימוש של רוב בני אדם ולא אחרי רוב שימוש של יחידים ", עכ"ל.
לגבי נושא הביעור באתרוגים, הנה יש לחלק בין סוגי האתרוגים, וכמו שכתב בספר מאמר מרדכי שביעית (מאמרים סי' כ', עמ' שמא') "איתא בגמ' (ראש השנה טו.) אמר רבה אתרוג בת שישית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר ופטורה מן הביעור, ובת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר וחייבת בביעור", עכ"ל הגמ', מבואר מדברי הגמ' שבאתרוג יש בו דין ביעור, ואילו במס' שביעית מבואר שמאכל אדם שמתקיים בארץ אין לו דין ביעור וכן פסק הרמב"ם שם (פ"ז הי"ג).
היוצא שבאתרוג שמתקיים באילן אפי' כמה שנים אין נוהג בו דין ביעור, ומיהו יש לחלק בין סוגי האתרוגים, שבאתרוגים שמתקיימת באילן זמן רב, דוגמת האתרוג התימני – אין לו דין ביעור, ואילו דברי הגמ' בר"ה אמורים לגבי אתרוגים ממין אחר שאינם מתקיימת באילן, ולפ"ז יש נפק"מ בריבה שעושה מאתרוגים, שאם עושה את הריבה מאתרוג גדול (תימני) אי"צ לבערו, ואם עושה מאתרוג ממין אחר צריך לבערו," עכ"ל, וכן דעת רוב הפוסקים שאתרוגים חייבים בביעור.
ולגבי זמן הביעור עיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צב') הביא משו"ת מחזה אברהם (סי' קמ"ו) בשם הגר"ש סלאנט זצ"ל שחקר על זמן הביעור של אתרוגים, והסיק שברוב שנים הוא בחודש שבט, (וכ"ש בשנה זו ששנת שמיטה היתה שנה מעוברת ,ונוסף חודש לשנה), והמנ"י ביאר דעתו לומר שביעור תלוי במציאות אם יש אתרוגים כעת בשדה לחיה או שאין, אך נראה שם שדעתו להחזיק זה לספק, שאולי תלוי בכך שאם היו נותנים לפירות להישאר על העץ היו ממשיכים לגדול (ויכולים להישאר אפי' ב' וג' שנים).
אך ראיתי בספר קצוה"ש הערות למעשה עמ' שנ"ב שהביא מהרידב"ז (פ"ה הי"ח) וז"ל "וכן אתרוגים שבזה"ז אין צריכין ביעור וכו'," עכ"ל, ושם הסכים לדבריו הגרא"ח נאה זצ"ל.
אך גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא' סט' אות א') דעתו להחמיר וז"ל "דיעוין בבית רידב"ז שם בהגהות דבריו על קונטרס משמרת הבית שבסוף הספר (דף כב) שכותב לחדש ולומר בע"פ דין וה"ק מחויבים הסוחרים ובעלי הגינות בשנת השמיטה להעמיד שומרים כל השנה וכו', ועוד כדי שכל ישראל בארצות פזוריהם שלא יאכלו פירות שביעית לאחר הביעור בלא ביעור כי רוב ישראל מטגנים אתרוגיהם לאחר החג ועומד טיגונן כל השנה וכו', עכ"ל, חזינן שדעתו שתלוי במציאות וכיום החקלאים תולשים את כל הפירות לאחר סוכות ממילא יש לחייב בביעור מיד, ועפ"ז גם אין ראיה מהקצוה"ש הנ"ל דבזמנו לא היו החקלאים תולשים הפירות, אך היום שתולשים יתחייבו בביעור.
והנה ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד בסוף הספר בהנהגות הגר"ח אות פח', ששם צידד שבאתרוג בודד לעולם לא יחול עליו חיוב ביעור דהוא פחות מג' סעודות, (ועיין שו"ת משיב דבר להנצי"ב חב' עמוד 114 שנהג ביעור באתרוג שנשלח אליו מא"י, ויש לחלק אך אכמ"ל).
וכדבריו מצאתי גם בשו"ת מנחת יצחק הנ"ל אות ח' שג"כ התיר באחד או שניים אתרוגים שאין ע"ז חובת ביעור מטעם התשוה"נ.
אך למעשה נראה בדיעבד שודאי אין לאסור אם לא הפקיר כמו שכתב במאמר מרדכי שביעית וז"ל "עבר זמן הביעור ולא הפקירם הפירות נאסרים לעולם, מיהו אם נאנס ולא הפקירם או שלא ידע את זמן ביעורם יכול להפקירם ולאוכלם אח"כ".
העולה למעשה
אתרוג תימני אין חשש לאוכלו בטו' בשבט, אך אתרוג מזן אחר אם יש לו אחד או שניים יש מקום להקל דפטור מביעור, אך לחומרא עדיף שיפקיר ויחזור ויזכה בו, ובכל ענין יש לאוכלו דוקא כריבה ולא חי.