שאלה
עיסת מי פירות שיש בה מעט מים (בערך רבע) ומטגנים אותה, מה ברכתה?
תשובה
עיסה שיש בה מי פירות והם נרגשים לספרדים אם יש בו מעט טעם מברכים עליו מזונות, ולאשכנזים המוציא, אך אם השתנה טעמו הרבה לאשכנזים אם יחס התבלין יותר גדול מהקמח וניכר הטעם בעיסה לכו"ע מזונות. (ואם לא ניכר מברך עדיין מזונות ספר החיים קס"ח סעי' ח' דעת תורה ס"ק ז' מנח"י ח"ט סי' י"ז) וכן אם הטעם חזק מאוד ואין רובו נוהגים לברך מזונות
ואם אוכל כשיעור קביעות סעודה לכו"ע מברך המוציא
עיסה מטוגנת ואפי' יש בה רק מים מברכים עליה מזונות ואפי' עיסה עבה, ואפי קובע עליה סעודה (וראה בתשובה של מורינו הרב יוסף אליהו לגבי בישול אחר אפיה מה שהאריך בזה).
לחם מטוגן אפי' פחות מכזית לאשכנזים יש לאכול בתוך הסעודה, לספרדים דינו כלחם.
בנידון דידן מברך מזונות ועל המחיה אחריו ואפי' קובע עליו סעודה.
מקורות
כתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' ו' "פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון"
וכתב בסעי' ז' "פת הבאה בכיסנין, וכו' וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, וכו' והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
וכתב המשנ"ב בס"ק כ"ט "שעירב בה – בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין".
ב
וכתב הרמ"א "וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים".
וכתב המשנ"ב בס"ק ל"ג "הרבה תבלין או דבש וכו' – ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד". וראה בבה"ל ד"ה הרבה.
וכתב בכה"ח ס"ק נ"ח "והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף לדעת הרמב"ם ז"ל. אלא שבתחלה כתב והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט, אבל אם נתן בה הרבה אף על גב שנתן בה גם כן שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת גמור לכל דבר. ואחר כך כתב איכא למידק איפכא דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא, אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת, אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו, והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה, וזה נראה עיקר עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך. אלא שמור"ם ז"ל בהגה פסק כסברא הראשונה שלא די בטעם הניכר אלא צריך הרבה תבלין או דבש והמים מעט כדי שיהיו הדבש והתבלין עיקר. וכן פסקו רבני האשכנזים כסברת מור"ם ז"ל, לבוש, ב"ח, עולת תמיד אות ו', ט"ז ס"ק ז', מגן אברהם ס"ק ט"ז, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, קיצור שלחן ערוך שם. מיהו הספרדים נוהגין להקל כפסק מרן ז"ל דכל שניכר טעם הפירות או התבלין מברכין בורא מיני מזונות ומעין שלש. ובעמק ברכה ושל"ה כתבו וירא שמים יצא ידי כולם ולא יאכל לכתחלה פת הנאפה מעיסה שעירב בה דבש ושמן או חלב או תבלין אם טעם התערובת ממי הפירות או התבלין ניכר בעיסה אלא בתוך הסעודה, דהיינו שבירך המוציא תחילה על לחם גמור, או יאכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע דאז יברך עליו המוציא וברכת המזון, וכן הדין בשמל"ץ או פוט"ר קוכי"ן, אבל פת שנילוש בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש וטעם החלב ניכר יפה לכולי עלמא דין פת הבאה בכסנין יש לה ואין מברך עליו המוציא וברכת המזון רק בורא מיני מזונות כשאוכל אותם שלא בתוך סעודה אלא אם כן אוכל שיעור שדרך אדם לקבוע עליו, וכל שכן קרעפלי"ך שאנו עושים בפורים ע"כ. והביא דבריהם אליה רבה אות י"ד וכתב וכן ראוי לנהוג".
למעשה כתב מרן הרב בשו"ת הרב הראשי פט"ז "לדעת השו"ע כל בצק או לחם שהוא מתוק, אע"פ שמתיקותו אינה חזקה, וטעם הדבש או הסוכר מורגש בלחם – ברכתו "מזונות", עיין בשו"ע (או"ח סי' קס"ח סעי' ז'). ולדעת הרמ"א (שם) מברך "מזונות" רק אם יש בבצק הרבה דבש או סוכר. ועיי"ש בכה"ח (ס"ק ח"ן, ס') שלספרדים אפי' שיש היכר שהתשנה טיפה הטעם מברכים מזונות".
עיסה מטוגנת
כתב בשו"ע סי' קס"ח סעי' י"ג וז"ל "אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה; ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגנין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (וכתב הרמ"א ונהגו להקל), וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה" וכתב הכה"ח בס"ק ק"ז על דברי הרמ"א וז"ל: "פירוש שנהגו להקל ולברך בורא מיני מזונות כסברא הראשונה. וכן כתב בבית יוסף דנהגו העולם שלא לברך המוציא על הסופגנין וכיוצא בהן אף על פי שעושין תחלת עסתן עבה. וכן כתב הלבוש. וכן כתב הט"ז ס"ק י"ז. ומה שכתב הב"ח דנהגו להקל פירושו שמברכין עליהם המוציא, כתב עליו הט"ז שם דלא דק יעו"ש. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ל"ד, סולת בלולה אות י"ב, מאמר מרדכי אות כ"ז, רבינו זלמן שם, חיי אדם שם, יפה ללב אות ד'" וע"כ בנידון דידן ברכתו מזונות.
לחם שעבר בישול
כתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' י' " חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ".
וביאר המשנ"ב בס"ק מ"ט "אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא דיש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם".
ולגבי טיגון
כתב המשנ"ב בס"ק נ"ו "שנראה וכו' – דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה".
וכתב בשער הציון ס"ק נב "וגם מתלמידי רבנו יונה מוכח קצת גם כן דטיגון ובישול חדא היא, ולמסקנא שמפרש כהערוך מיירי הגמרא רק בחבור בעלמא על ידי דבש ומרק ובלי שום בישול וטיגון כלל, ובזה הוא דמהני תאר לחם. אכן מסוגית הש"ס שם בדעת אביי משמע דסבירא לה דטיגון לא הוי כבישול [עיין בתוספי הרא"ש שם], ולכאורה משמע שם בגמרא דרב ששת ורבא בשיטתא דאביי קיימי, דבמנחות מברכין עליה המוציא אף בפחות מכזית משום דאיכא עליה תוריתא דנהמא, עיין שם, וצריך עיון למעשה".
וכתב הכה"ח בס"ק פ"ו "ומיהו אותן המטגנין פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בשלחן ערוך. מגן אברהם שם, סולת בלולה אות ט"ו, רבינו זלמן שם, קיצור שלחן ערוך שם אות ז', יפה ללב אות ד'".
כתב מרן הרב בקול צופייך 288 "ברכה על לחם מטוגן. לחם יבש שטבל אותו בביצה טרופה וטגנו בשמן – ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". ובהערה לקיצו"ש סי' מ"ח הערה ח כתב שאפי' אין בהם כזית כלומר שדעת מרן הרב היא שמטוגן לא נחשב כמבושל וכל עוד שיש עליו תואר לחם דינו המוציא אף בפחות מכזית
לסיכום
עיסה שיש בה מי פירות והם נרגשים לספרדים אם יש בו מעט טעם מברכים עליו מזונות, ולאשכנזים המוציא, אך אם השתנה טעמו הרבה לאשכנזים אם יחס התבלין יותר גדול מהקמח וניכר הטעם בעיסה לכו"ע מזונות. (ואם לא ניכר מברך עדיין מזונות ספר החיים קס"ח סעי' ח' דעת תורה ס"ק ז' מנח"י ח"ט סי' י"ז) וכן אם הטעם חזק מאוד ואין רובו נוהגים לברך מזונות
ואם אוכל כשיעור קביעות סעודה לכו"ע מברך המוציא
עיסה מטוגנת ואפי' יש בה רק מים מברכים עליה מזונות ואפי' עיסה עבה, ואפי קובע עליה סעודה (וראה בתשובה של מורינו הרב יוסף אליהו לגבי בישול אחר אפיה מה שהאריך בזה).
לחם מטוגן אפי' פחות מכזית לאשכנזים יש לאכול בתוך הסעודה, לספרדים דינו כלחם.
העולה
בנידון דידן מברך מזונות ועל המחיה אחריו ואפי' קובע עליו סעודה.