שאלה
השתמשו במיחם שבת ועירו ממנו מים חמים למנה חמה לא כשרה, האם צריך ואיך ניתן להכשיר.
תשובה
מיחם שעירו ממנו מים רותחים למנה חמה לא כשרה, אף שאין לעשות כן לכתחילה, המיחם לא נאסר ואינו צריך הכשר כלל.
מקורות
יש לדון בזה מצד בליעת זיעה בכלים, ומצד דין ניצוק אי הוי חיבור.
דין זיעה בכלים:
הטור (יו"ד, סי' צ"ב), הביא דברי הרא"ש דמחבת חולבת[1] רותחת על גבי האש, ומעליה קדרה של בשר, הזיעה עולה ונבלעת בקדירה של הבשר ואוסרתה.
וראה בתרומת הדשן (ח"ב סי' ק"ג), שהוסיף דהני מילי דהרא"ש, היינו כשקדירת הבשר נעשתה בשיעור חום של יד סולדת, מחמת הבל הזיעה של מחבת החלב, ברם כשאינה נעשית חמה בשיעור יד סולדת, אינה נאסרת כלל, אפילו כשהזיעה עולה זמן מרובה, אם לא שקדירת הבשר רותחת בפני עצמה, וכן נפסק בש"ע, והרמ"א (שם, סעי' ח').
איברא דדנו האחרונים אי זיעה האוסרת, היינו דווקא במשקה כחלב וכדו' שהוא צלול, או דדין זיעה שייכא אפי' במאכל שהוא מוצק, כגון בשר או עוף יבשים רותחים, שהבל וזיעה יוצאת מהן, ובדבר זה יש ראיות בפוסקים לכאן ולכאן, ראה בפתחי תשובה (יו"ד סימן צ"ב ס"ק ו'), דכתב, וז"ל: "הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד', מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו, אבל אוכלין כמו חלב המהותך, אין זיעתו כמוהו, א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלב למטה חם, ולמעלה סמוך דבר כשר, והזיעה עולה, אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר, ע"ש ועיין (בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד)". עכ"ל. (אך בראיית הפרמ"ג מהרמב"ם, ראה ביד יהודה הארוך סי' צ"ז ס"ק ט"ז, דדחה לזה, אמנם הרה"ג משה לוי [הובאו דבריו בקובץ אור תורה תשס"ח], כתב ליישבו עיי"ש). וע"ע בכל זה בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"א סי' קס"ד), שכתב לפלפל ולהוכיח שזיעת אוכלין כמותן.[2]
עתה ניהדר לנידון שלפנינו, דנראה להתיר השימוש במיחם ללא הכשר כלל מכמה טעמים, שחלקם תלויים במציאות איך עירה את המים, כדלהלן:
- שאף שזיעה הנבלעת בכלים אוסרתן כמבואר, הני מילי בזיעה היוצאת ממשקה או מאכל הנתונים ע"ג האש ממש או קדרה רותחת שהיא כל ראשון, אך המנה חמה הנ"ל שדינה ככלי שני, י"ל שהזיעה העולה מתוכה אינה אוסרת כלל, דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט כלל ורק לחומרא אמרינן דמבליע כדי קליפה, ובזיעתו יש להקל טפי דאינו מבליע כלל. אמנם גם במקום ששפך הרבה מים רותחים למאכל, ובזמן השפיכה עלו אדים וזיעה מן המאכל למיחם, גם בזה יש להתיר מצד שהזיעה דינה כזיעת כלי שני, וזה ברור שאין לחלק בזה.[3]
- אם נתנו לזמן מועט תחת המיחם שעירה ממנו מים, ומייד סילק המנה חמה משם, החוש יעיד שבוודאות לא נתחמם המיחם מחמת הזיעה כשיעור יד סולדת כלל, ומה שעולים קצת אדים בתחילה, אין לזה דין זיעה, ואין לחוש לזה.[4]
- גם אם הניח המנה חמה תחת המיחם זמן מרובה והייתה זיעה, כלל לא ברור שהזיעה הספיקה לחמם את המיחם כשיעור יד סולדת. ובספק אם הייתה יד סולדת בזיעה, כתב הב"ח בתשובה (ח"ב סי' כד), שיש להקל. והובא בהגהות הגאון רבי עקיבא איגר (סי' צ"ב סעי' ח'). ובפרט שדין זיעה מדרבנן כמבואר בפוסקים.
- אף אם נאמר שהזיעה חיממה את המיחם בשיעור יד סולדת, לדעת הרא"ש (שו"ת כלל כ' סי' כ"ו), כל שהכלי רותח בוודאות, אינו בולע זיעה של כלי אחר, ז"ל: "אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה, והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה". ע"כ. ובדידן שאין המנה חמה מעכבת רתיחת המיחם, לא בלע המיחם כלל מהזיעה של המנה חמה.[5]
- כמו כן יש לצרף מצד שהזיעה בנדון דידן אינה מרוכזת למקום אחד, והיא מתפשטת, ובכהאי גוונא נחלקו הפוסקים אם הזיעה אוסרת כמבואר בדרכי תשובה (סי' צ"ב ס"ק קנ"ח), וז"ל: "ע' בבאה"ט של מהרי"ט שכ' ואם נשברה חתיכה מן הכיסוי או שאין הכיסוי מונחת יפה על הקדירה בענין שיש להזיעה דרך לצאת במקום הנקב ע' בדמש"א דף ק"ז ע"ב (ט"ס וצ"ל דף שמ"ו) עכ"ל ור"ל שכ' שם בדמש"א דדוקא כשהכיסוי שלם ומכסה כל פי הקדירה אבל אם הכיסוי נקוב למעלה או שנשבר חתיכה מן הצד או שאין הכיסוי מונחת יפה על הקדירה בענין שיש להזיעה מקום נקב לצאת אין להחמיר בזה עכ"ד אמנם יעוין בכנה"ג בהגהות ב"י אות ע"ט שהביאו והביא מדברי זקיני הלבוש להלן סי' צ"ג שכ' דאף שהכיסוי נקוב באופן שיש מקום לההבל לצאת דרך שם יש להחמיר ולאסור עיין שם". ע"כ. וראה בשו"ת הב"ח הנזכר, דאף שצידד להקל בכגון דא, למעשה כתב דמתרומת הדשן והרמ"א נשמע להחמיר בזיעה המתפשטת לצדדים, כל שחיממה הקדרה או המאכל שמעליה בשיעור יד סולדת, וכן נראה מהדרכי תשובה שצידד להחמיר.[6] מ"מ בנדון שלפנינו נראה שיודו להקל בצירוף הטעמים המבוארים לעיל.
- עוד יש לומר, דכלי שנאסר מקצתו והדרך להשתמש בו בשפע היתר, הרי שאינו צריך הכשר כלל, כמבואר בש"ע (יו"ד סי' קכ"ב סעי' ה'), וז"ל: "איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר שישתמשו בו, כמו קדרה גדולה וחבית וכיוצא בהן, הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה, אף על פי שהוא בן יומו, לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם". וכו'. ומיחם הוי כלי שהדרך להשתמש בו בשפע כידוע.[7] אמנם האחרונים שם חלקו ע"ז, אך בדידן יודו להקל שאין צריך הכשר כלל למיחם, בצירוף שאר הטעמים שנתבארו לעיל.
מכל הני טעמי תריצי חזינן, דאין לחוש לבליעת הזיעה כלל, ומצד דין זה אין צורך להכשיר המיחם.
דין ניצוק אי הוי חיבור:
במשנה טהרות (פ"ח מ"ט), שנינו: "הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינן חיבור" וכו'. ובמשנה מכשירין (פ"ה מ"ט), קתני: "כל הנצוק טהור". ושם (מ"י), חילקה המשנה, בין מערה מחם לחם, ומצונן לצונן, ומחם לצונן, שאין ניצוק חיבור, לבין מערה מצונן לחם שטמא. ובביאור הטעם שמערה מצונן לחם שנטמא, פירש הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל: "וטעם אמרו מצונן לחם טמא לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלו האדים עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון ולפיכך יהיה טמא מפני שהאד החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור". ע"כ.
מפירושו נשמע דאף שניצוק אינו חיבור, מצונן לחם נטמא משום אדים וזיעה העולים עם הניצוק, אך לעולם ניצוק לבדו אינו חיבור, ואף מחם לחם אינו נטמא, אפי' התחתון חם יותר מהעליון, משום שאין השפעתו נכרת במשקה שהוא יוצק ממנו.[8] וכן משמע מהתיו"ט והמשנה אחרונה (שם), שניצוק הוי חבור רק בתוספת אדים וזיעה, אך ללא זה אינו חיבור כלל.
והנה כתב הדרכי משה (יו"ד סי' ק"ה), וז"ל:
"במרדכי פרק כ"ה (ע"א דף תשל"ט) (סי' תשטו) מצאתי דאסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שומן כשר לתוך נר דולק ובו חלב או שומן טריפה דתנן פ"ה דמסכת מכשירין (מ"י) המערה מחם לחם מצונן לצונן טהור מצונן לחם טמא רבי שמעון אומר המערה מחם לחם כחו של תחתון יפה משל עליון אלמא כ"ע צונן לתוך חם טמא וה"ה לאיסור והיתר עכ"ל וכתב באיסור והיתר הארוך כלל כ"ט (סוף דין ו) דבדיעבד אין לחוש". ע"כ. ופסק לזה בסעי' ג'.
וראה בתרומת הדשן הנזכר (ח"ב סי' ק"ג), דכתב שלא נראה לומר בדיני איסור והיתר דניצוק הוי חיבור, מכיוון דאיסור והיתר מחמת נתינת טעם נגעו בה וליתא. משא"כ בטומאה וטהרה דבעי חיבור כל שהוא יש לדון אי ניצוק הוי חיבור. ונראה דמחמת זה כתב הרמ"א להקל בדיעבד.
למעשה כתב הט"ז (ס"ק ו'), דמטעם ניצוק קאסר לערות מכלי הכשר. והש"ך (ס"ק י"א), ביאר דהא דאסור משום ההבל העולה מהנר למעלה. ומשמע דלדעתיה מצד זיעה חיישינן. והפלתי (ס"ק ח'), כתב דלדעת הט"ז, שנתן הטעם משום ניצוק, א"כ אפילו בצוננין או שניהם חמין אסורים. ואינו, אלא רק בצונן לתוך חם אסור. אמנם צ"ע מניין הוציא לזה, דאף אי נימא דמצד ניצוק נגעו בה, אכתי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ותאסור רק מצונן לחם ולא יותר.[9]
וחזיתי דהפרמ"ג במשב"ז (ס"ק ו'), כתב לאחד פירוש הט"ז והש"ך לדבר אחד, וז"ל: "דטעמא התם במערה מצונן לחם שהבל התחתון עולה עם הנצוק כיון דתתאה גבר מחמם לעליון להנצוק וגם למה שבכלי העליון קצת ותו הוה ליה זיעת המשקה טמאה כמשקה כמבואר בפ"ב ממכשירין משא"כ אי לא היה תתאה גבר והיה הנצוק קר לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא נטמאה משקה העליונה אלא כיון שהתחתון גובר הנצוק חם ויש כח בענני התחתון לעלות והבל וענן הוה כמשקה יע"ש היטב וה"ה לענין איסור דאסור לכתחלה מטעם נצוק ר"ל דע"י נצוק ההבל עולה למעלה ודא ודא ר"ל פירוש הט"ז והש"ך אחד היא". והוסיף עוד לדחות דברי הפלתי: "ודע דשם מבואר דת"ק מטהר בחם לתוך חם ומשמע ה"ה באיסור וכן כתב בית הלל וצ"ע והכר"ו כתב דט"ז אוסר אף בצונן לצונן וזה אינו דבש"ע כתב לנר דולק וכאמור".
חזינן דפירש ג"כ דניצוק שהוי חיבור היינו מכיון דתתאה שהוא חם גובר חומו ועולה ההבל שלו ע"י הניצוק למעלה, אך אין מושג של ניצוק חיבור לבד בלא הבל וזיעה.
וראה ביד יהודה (הקצר ס"ק ל"א), דכתב להחמיר אף במערה מחם לחם, וז"ל: "ודוקא אם העליון צונן אבל אם העליון ג"כ חם קיל יותר [ארוך ס"ק יט]. אך עכ"ז נ"ל דגם בזה יש ליזהר לכתחילה, דבמשנה דמכשירין פ"ה מ"י לא אמרו אלא בדיעבד אבל לא להתיר לכתחילה, וכן ר' שמעון שם אוסר גם בזה אם התחתון חם יותר, אך אנן קיי"ל כת"ק, אבל מ"מ אמאי נתיר לכתחילה".
וכן צידד להחמיר בכנפי יונה, אך מטעם אחר והוא משום דאיסור והיתר חמיר טפי מדיני טומאה וטהרה, ובטעם שכתבו הפוסקים להקל בו כתב להחמיר, דכיון דאיסור והיתר מחמת טעם נגעו בה, א"כ יש לחוש דאף מחם לחם ניצוק הוי חיבור. אך ביד יהודה (הארוך ס"ק י"ט), השיג על טעמו דזה אינו, וכמו שמבואר בתה"ד דאייתינן לעיל. וע"ע בדבריו הביאור בסוגיא זו דניצוק דהוסיף להתיר כשאין זיעה הנראית בעין ממש אע"פ שיש עמוד ניצוק המחבר וז"ל: "ועל כן נ"ל דהגם דההבל העולה חשיב כמו משקה, זה אם הזיע העליון מההבל התחתון כמו במרחץ שם, וכן אמרינן במשנה י"א אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה, אבל מסתמא כל זמן שאין אנו רואין זיעה לא חיישינן לההבל העולה, וכן המשקה מסתמא הוא כבד יותר מהזיעה ואינו מניח הזיעה להתערב עמו, אך לגבי טומאה חששו כיון דע"י מה שמערה להתחתון הדרך להעלות הבל מהתחתון כמו שאנו רואין בכל דבר חם ע"י שמגיסין אותו מעלה הבל, עכ"פ ע"י ההבל הוי חיבור כאלו נגעו זה בזה ממש, אבל לאסור העליון מחמת זה, דאינו תלוי בנגיעה זולת שיתערב בו ממש לא חיישינן וצ"ע". ע"כ.[10]
ואפשר שההבדל בין דין ניצוק לדין זיעה הוא, שהזיעה אוסרת רק כשהיא גורמת לכלי או למאכל שמעליו לרתוח בשיעור יד סולדת, ובניצוק אין צריך לזה, אלא כל שהוא חם ויש הבל וזיעה העולה עימו, אפי' לא הרתיח המאכל העליון בכשיעור יד סולדת, לכתחילה אסור ובדיעבד מותר בדיני איסור והיתר.
ע"פ כל זה נפקא לן לנידון דילן, דאף שלכתחילה בוודאי שאין לערות ממיחם כשר לתבשיל טריפה, אך אחר שעשה כן בדיעבד המיחם לא נאסר, ואינו צריך הכשר כלל.
העולה מו האמור
מיחם שעירו ממנו מים רותחים למנה חמה לא כשרה, אף שאין לעשות כן לכתחילה, המיחם לא נאסר ואינו צריך הכשר כלל.
בברכה המרכז העולמי למענה הלכתי שע"י דרכי הוראה.
[1] שיש בה חלב בעין ואינה מכוסה, ראה דרכי משה ס"ק ח', ובב"ח שם.
[2] וראה באריכות בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח מהדו"ק סי' ל"ג), שדן לעניין ברכה על משקה הקונייאק שנעשה ע"י זיעה מהו, שביאר דשני סוגי זיעה יש, ועפ"ז קיים החילוק שבין זיעת משקין האוסרת, לבין זיעת אוכלין המותרת. עיי"ש.
[3] אלא מצד דין ניצוק אי הוי חיבור כדלהלן אות ב'.
[4] ומש"כ הרמ"א (יו"ד סי' ק"ה סעי' ג'), דאסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר, לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור. החילוק פשוט, ששם הנר דינו ככלי ראשון, וכמאכל שע"ג האש, משא"כ בנידונינו שהאדים עולים ממאכל הנמצא בכלי שני כמבואר. וגם בזה פסק הרמ"א דבדיעבד אין לחוש, והכא נמי י"ל כן. ולקמן אות ב' נרחיב הגדר בזה.
[5] ואע"פ שבשו"ת בית שלמה (ח"א יו"ד סי' קס"ד), הסיק להחמיר אפי' שהכלי העליון רותח, מפני שדייק לשון הרא"ש שכתב שמא. מ"מ בדידן נראה שיודה להקל, מחמת שהרא"ש כתב טעמו בצידו, שיש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. ובדידן שאין המנה חמה מעכבת רתיחת המיחם כדחזינן בחוש בוודאי שאין הזיעה נבלעת במיחם. ולכאורה יש ראיה מפורשת לזה מהמשנה במכשירין (פ"ה מ"י), דקתני "המערה מחם לחם וכו' טהור". וביארו הרמב"ם והרע"ב דכיון שאין פעולת התחתון ניכרת בעליון אינו מטמאו. אמנם מדברי הבית שלמה (ד"ה ועל דבר), נראה שנזהר מזה, אך במחכ"ת דבריו אינם מחוורים. אמנם הפרמ"ג במשב"ז (סי' ק"ה ס"ק ו'), תמה על פירוש הרמב"ם דאין פעולת התחתון נכרת, צ"ע אכתי ההבל עולה למעלה. ונראה לומר דכוונת דבריהם כפירוש הרא"ש, שכתב דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה.
[6] וכן הכריע למעשה בספר בדי השולחן (סי' צ"ב סס"ק קס"ג, ובס"ק ק"פ).
[7] ואף אם הניח המנה חמה רק נגד הברז, אכתי כשמשתמש בו, מריק ממנו בשפע המים הכנוסים במיחם.
[8] וראה בתיו"ט (שם), שכתב וז"ל:
"וקצת קשה לי דא"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא"א בלא ניצוק. אבל הרמב"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ"כ בחבורו פ"ז מהט"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב". שמעינן דהנצוק ואדי הזיעה יחד גורמים לחיבור. ובמשנה אחרונה כתב ע"ז: "מה שהקשה תוי"ט דבלא ניצוק נמי, ואולי א"א בלא ניצוק והאריך בזה. ובחנם האריך דפשיטא בלא ניצוק נמי טמא שהרי הזיעה עולה ומטמא כמשקה עצמו כדתני במתני' דבסמוך בהדיא ותנא דמתני' תרתי קתני הכא איירי בניצוק והדר תני זיעה בלא ניצוק". מ"מ אף לדידיה לעולם ניצוק הוי חיבור רק בתוספת אדים.
[9] וכדבריו חזיתי שהסיק כן להלכה בספר בדי השלחן (סי' צ"ב ס"ק ק"פ בביאורים ד"ה תולין), דכתב לבאר בדעת הט"ז דמטעם ניצוק חיבור בלבד אתינן עלה. והש"ך חולק ודחה ביאור הפרמ"ג, ועפ"ז כתב כמה מסקנא להלכה שאפי' לערות לכלי שני אסור. ובמחכ"ת כבר בארנו דרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ביארו, דניצוק האוסר הוא בהדי זיעה העולה עימו, וזיעת כלי שני אין בה ממש.
[10] וראה עוד בדרכי תשובה (סי' ק"ה ס"ק צ"ז), מש"כ לבאר בכ"ז. ומש"כ הט"ז בסי' צ"ה (ס"ק י"ג), דנראה מיניה דניצוק חיבור, כבר ביאר הש"ך (שם ס"ק י"ח), בשם הת"ח, והפרמ"ג (מש"ז ס"ק י"ג), דאף אי חשבינן ניצוק לחיבור, זהו רק בכלי שמערין עליו, אך לא בכלי שמערין ממנו. עיי"ש.