שאלה
מה הדין של מישהו הכין רוטב עגבניות לפסטה ואחרי שערבב את זה פתאום ראה איזה יתוש קטן נופל לתוך הסיר חיפש ולא מצא.
האם הכל נאסר?
תשובה
רוטב עגבניות שנפל לתוכה יתוש קטן, ואינו מוצאו, יש לסננו במסננת דקה, בתנאי שהיתוש היה גדול קצת והרוטב מותר. אך אם היתוש קטן מאוד, או שהתערובת סמיכה, אין להתיר ע"י סינון כלל, וכל התערובת נאסרה גם בבישול, אפי' יש אלף כנגד היתוש.
מ"מ בשעת הדחק גדול ובהפסד מרובה כשיש תשע מאות ושישים נגד היתוש, יש לשאול שאלת חכם אם להתיר לבני אשכנז לערבב את התערובת וע"י כך לרסק את היתוש, וראה הנדון בזה בגוף התשובה אות ב' – ד', אך לבני ספרד אין לזה היתר כלל.
מקורות
דין בריה הובא בגמ' חולין (צו.). וכתב הרמב"ם (מאכ"א פרק ט"ז הל' ו' – ט'),: "בריה בפני עצמו הרי הוא חשוב ואוסר בכל שהוא. וכן כל בעלי חיים חשובין הן ואינם בטלין … ודבר ברור הוא שכל איסורין האלו מדבריהם". ונפסק בטוש"ע (יו"ד סי' ק'), דאפי' באלף לא בטיל.
וראה בערוך השולחן (שם סעי' ב), דביאר הטעם בזה ע"פ הראשונים, וז"ל:
"הטעם שהחמירו בבריה כתבו הפוסקים שמפני שלענין מלקות אסרה התורה בריה אף שאין בה כזית ואפילו בריה כל שהוא אם אכלה חייב מלקות מפני חשיבותה [רש"י שבועות כא ב ד"ה מפרש] וגם הרמב"ם ס"ל טעם זה כמ"ש בסי' כ"ט סעיף ו' ובגמ' מפורש טעם זה [מכות יז ב] דכשהזהירה תורה מלאוכלו הוה כאלו פירש בין גדול בין קטן [או"ה כלל כ"ה] וכיון שיש בו מלקות בכל שהוא החמירו חכמים גם בביטולו [שם] אבל מן התורה היא בטילה כשארי איסורים ולכן כשיש ספק אי מקרי בריה אם לאו הוה ספק דרבנן והולכין בספיקו להקל [ט"ז סק"א] וכן בכל דברים שאינן מתבטלין מפני חשיבותן הולכין בספיקו להקל מפני שמן התורה בטילים ככל האיסורים [שם וכ"כ האו"ה שם סי' ז']".
עתה ראה בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ק"א), שנשאל כעין שאלתנו ודן לאסור בזה, וז"ל:
"שאלת עוד קדרה שלמה שנפל יתוש לתוך המרק ואינו נמצא שם. ואמרת שהכל אסור שאין ביטול לבריה אסורה. ונסתפק אם עירה מן המרק בכף או בקערה וראה שאינו שם. אף על פי שהמרק שבקדרה אסור מפני חשש הבריה מה שבכף או בקערה מותר או אסור? ואם תמצא לומר מותר נדון כן להתיר הקדרה עצמה אף על פי שבלועה מאותו מרק או לא.
תשובה דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלמה ושלא נפסדה צורתו. הא אם נחתך ממנה אבר או אפילו היא שלמה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה. ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו. ומעתה מה שנבדק מן המרק ובידוע שאין שם גופה של בריה כמות שנפלה שם מותר. ואין כאן שום ספק. והקדרה עצמה מותרת בידוע שלא בלעה את הבריה כמות שהיא ולא תפלטנה כמות שהיא. ולפי שאמרת שפליטתה אינה אוסרת אלא בששים. וכמדומה שלמדת כן ממשנת (חולין דף צ"ו ב) גיד הנשה שנתבשל עם הגידין ששנינו והרוטב בנותן טעם. ועלה בדעתך שאפילו היתוש והזבוב כיוצא בו שצריך ששים כדי לבטל טעמו. אומר אני כי נראה לי שלא אמרו כן אלא בבריה שאינה מאוסה ולא בדילי אינשי מינה כגיד הנשה וצפור אסורה וכיוצא באלו. אבל כל דבר הנמאס ושבדילין ממנו אנשים אינו אוסר בטעמו שהרי הוא נותן טעם לפגם. ונותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו אלא בטל ברוב. והראיה (ע"ז פ"ו דף ס"ח ב) מההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא ואסריה רב. ואמר רבא נותן טעם לפגם מותר וטעמא דרב לא ידענא. אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כותיה או קא סבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ומה ששנינו היה אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקא. מסתברא לי משום דחיישינן שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה". עכ"ל. והובאו דבריו בבית יוסף (שם). ופסקו הש"ע (שם סעי' ג'), וז"ל: "קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה, אסור הכל".
נפקא לן מדברי הרשב"א ג' עניינים: א. בריה האוסרת היינו כשהיא שלימה אפי' אינה נמצאת בתערובת. ב. ממשה הוא האוסר ולא טעמה ג. מה שנבדק מהתערובת ולא נמצא בה גופה של בריה הרי זה מותר באכילה. ופסקו הש"ע (סי' ק' סעי' ג').
עפ"ז בנדון שלפנינו י"ל הגם שנאסרה התערובת מחמת הבריה המעורבת בה, מ"מ אם מוציא מעט מעט מן התערובת וממחו בידו או בכלי, ובודקו יפה יפה שאין הבריה שם, מה שבדק מותר באכילה. אך התערובת נשארת באיסורה לעולם כל שלא מצא הבריה.
וראה בש"ך (שם ס"ק י'), ובפר"ח (ס"ק י"ג), דכתבו דהא דנאסר הכל, היינו כשא"א להתיר ע"י סינון. וביאר השפ"ד דהיינו כשהוא עב או בריה שעוברת דרך נקבי מסננת. וביד יהודה (הקצר ס"ק י"ז), חילק בגודלו של הבריה, דאם אפשר לסנן וסינן ולא מצא, אם היא בריה גדולה דא"א לעבור דרך המסננת תלינן שנימוח. אבל אם אפשר לעבור חיישינן שמא עברה ולא תלינן שנימוח, הגם דהו"ל ספיקא דרבנן, מיהו התחזק כאן בריה על כן אין מתירין בספק אחד. וכ"כ הדרכי תשובה (ס"ק מ"ח), והוסיף בשם הפרי תואר דמ"מ נראה דאם ידע בודאי שהבריה היתה גדולה ביותר דבהכרח לומר שנימוחה שרי ע"י סינון, ואפי' סיננו ולא מצאו שם הבריה שרי.
עפ"ז בדידן יש לראות סמיכות הרוטב איך הוא, אם עב וסמיך נראה שאין לו תקנה, דאינו עובר במסננת. אך ברוטב שהוא צלול ועובר כולו במסננת, תלינן שנימוח והרוטב מותר, וזה יהא תלוי בגודל הבריה שנתערבה שם, אם היתה קטנה שיכולה לעבור דרך חורי המסננת כל הרוטב נאסר, אולם אם גדול מספיק שאינו יכול לעבור דרך המסננת הכל מותר.
*ב*
בהיותי בזה עלה בדעתי לומר דלכאורה ס"ס אית לן בנידון זה, עכ"פ לדעת הרמ"א ודעימיה כשיש שיעור תתק"ס נגד היתוש, דהא דעת האיסור והיתר הארוך (שער ל"ב סי' ו'), דאפי' בריה שלימה כל שהיא פגומה מצד עצמה בטלה ככל איסור, וז"ל: "ואפי' בריה שלימה מוסרחת שנתערבה אף גופא בטל במינו ברוב, כגון נמלה בכשרות, ובשאינו מינו בס' כשאר איסורין, שאעפ"י שעדיין חשובה היא אפי' למלקות כדכתב הרמב"ם פ"ב דא"מ דאפי' איסרחה הבריה ונשתנה צורתה לוקה, דלא חילקה תורה בין שרץ המסריח לשאינו מסריח, מ"מ לענין ביטול בטלה חשיבותה מ"ד כעדשה מח' שרצים וכזית מנבלה ומשרץ שנתרסק דבטלה שפיר בשיעור, וההיא עכברא דנפל לשיכרא דלקמן דחשיב לה בריה שמא לא סרחה במשקה ומשביח בו ג"כ עדיין". עכ"ל. ופסקו הרמ"א (סי' ק"ג סעי' א'), והט"ז (ס"ק ב'), נראה שהסכים לזה. וכן למד פשט דברי הרמ"א בערך השלחן (ס"ק א'), עיי"ש.
וכ"כ ערוך השלחן (שם סעי' י"א) , לפרש להדיא בדברי הרמ"א והוציא מזה להקל לדינא במיני תולעים וזבובים שנאבדו בתבשיל ואינם ניכרים שם יותר, וז"ל: "וכתב רבינו הרמ"א מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינם פגומין בעצמן אף על פי שפוגמין התבשיל אינן בטלין אפילו באלף עכ"ל ובודאי כן הוא שהרי בבריה אין הולכין אחר נתינת טעם אלא אחר חשיבותה ולכן כשהיא בעצמה אינה פגומה עדיין חשיבותה עליה ומבואר להדיא מדבריו דאם היא בעצמה פגומה ג"כ בטלה לה חשיבותה ובטילה ולפ"ז במילבי"ן או תולעים המאוסין בעצמן וכן זבובים ופרעושים וכיוצא בהן כשנאבדו בתבשיל ואינם ניכרים בטלים לגמרי וזהו כמו שכתבנו בסי' ק' סעיף י"ז שלמדנו זכות על כלל ישראל ע"ש ויש מי שאומר דכוונתו לבריה טובה כמו עוף טמא שנסרחה לגמרי עד שאינה ראויה לאכילת אדם כלל אבל הבריות המאוסות מתחלת ברייתן אינן בטילים אפילו באלף [פר"ח סק"א] ותמיהני דא"כ היה לו לומר אם לא נפגמו בעצמן ומדקאמר אם אינם פגומין בעצמן משמע דהם פגומים מתחלת ברייתן [וגם באו"ה כלל ל"ב מבואר כדברינו ע"ש]". ע"כ. וראה עוד בספר צבי לצדיק (ריש סי' ק"ג), שכתב: "לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בסימן פ"ד בענין מילבין ושארי תולעים הפגומים בעצמן".
והנה דעת רבים מהראשונים דבריה בטל כשיש תשע מאות ושישים נגדו, אמנה מקצתם, ר' נסים גאון (כמובא בריטב"א חולין ק.) – "כתב רבינו נסים ז"ל אע"ג דבריה לא בטלה הני מילי בפחות מאלף אבל באלף בטלה". ובאו"ז (ע"ז סי' רס"ד) – "ובמגילת סתרים בשער ק"א … הבריה בטילה בתשע מאות וששים … עכ"ל". והבה"ג (בפלתי ס"ק ב', עי' מגיה ס"ק כ' שם). ובר"ש (תרומות פרק י' משנה ח') – "והאי דבעי שיעור' רבה כ"כ משום דהוי בריה ולא בטלה ובאלף בטלה". והרשב"א (תוה"ב ב"ד י"ד ע"ג, שו"ת ח"א סי' ע"ר, סי' רע"א, סי' תכ"ו, סי' תמ"ג, סוף סי' תרע"ח, סי' תתכ"א). וכ"כ המאירי (חולין דף צט:) – "והשלישי שבטל בתשע מאות וששים ועוד לדעתנו והוא האמור בבריה".
כדבריהם פסקו לדינא הפלתי (סי' ק"ג ס"ק א'), והישועות יעקב (ס"ק ט'), ועוד. ובמשכנות יעקב (יו"ד סי' ל"ו), כתב לסמוך ע"ז בענין המילבין.
עתה י"ל דבנדון שלפנינו כל שיש תתק"ס נגד היתוש כל התערובת הותרה באכילה, כיון דספק אית לן אם בריה כזאת אינה בטילה, ואם נאמר שאינה בטילה שמא בטילה בתתק"ס. ומצאתי שכ"כ הכתב סופר (יו"ד סוף סי' ס"ג), וז"ל: "ואחר דברים הדברים האלו מיושב הסתירה שהרגיש בה תשוב' פ"מ הנ"ל דממ"ש המחבר סי' ק"ז מרשב"א נרא' דפגומה אינה בטילה, ומרמ"א סי' ק"ג נראה דבטילה, ולמ"ש א"ש הכל דבסי' ק"ג כ' דחשוב כבריה ואינה פגומה אפי' באלף ל"ב כיון שכתב אפי' באלף ל"ב התנה שאינה פגומה דבפגומה אין להחמיר יותר מתתק"ס כמ"ש, אבל רשב"א בתשובה ע"כ אזיל דכל שנתערבה הזבוב ל"ב היינו בפחות מתתק"ס דהא ס"ל כל בריה בטילה בתתק"ס והעתיק המחבר שפיר דאוקי בגוונא דאיירי רשב"א דליכא תתק"ס ומיושב הכל ע"נ, ועלה בידינו כי לכל הדיעות אין לחוש לרחשים אשר שיער הפלתי כי יש תתק"ס ויותר, ורחשים אלו פגומים הם ולרוב השיטות לדברינו א"צ ביטול כלל, ולכל היותר בטלים בתתק"ס ואנחנו נמלטנו".
וכן נראה שסמך ע"ז למעשה כדעת הפלתי והכתב סופר, ערוך השלחן (סי' ק' סעי' י"ג – י"ח), וכתב דאע"פ שקיי"ל לדינא שבריה אינה בטילה אפי' באלף, מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על המקילין בזה, וז"ל: "והנה דברי הגאון א"צ חיזוק והרי בריש נדה אמרו מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר דרבים פליגי עליה אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש הרי דאפילו ביחיד במקום רבים סמכינן בשעת הדחק באיסור דרבנן וה"נ איסור דרבנן הוא כמ"ש בסעיף ב' וא"כ אפילו הוה רוב דעות לאיסור בשעת הדחק כזה שא"א לצייר אם לא שלא נאכל לחם וגרויפין ודאי סמכינן וק"ו כשיש הרבה מרבותינו הקדמונים שנוכל לסמוך בשעת הדחק". ע"כ. והוסיף לבסס ההיתר ע"פ האיסור והיתר והרמ"א דאייתינן לעיל, דכל שפגום מעצמו אינו בכלל בריה, וסמך ע"ז לדינא. עיי"ש.
עפ"ז לכאורה היה לנו היתר לשער תתק"ס בתערובת נגד היתוש (אם יש), ולהתירה באכילה עכ"פ לדעת הרמ"א .
*ג*
אמנם רבים מהפוסקים (פמ"ג שפ"ד סי' ק' ס"ק א', פרי תואר ס"ק ב', חוו"ד ס"ק ג'), אחר שהרבו לתמוה על הרמ"א, כתבו דפשט כוונת הדברים ברמ"א הוא אחר, דמש"כ שבריה פגומה לאו שמיה בריה, היינו בריה שנסרחה מחמת דבר חיצוני ומעלמא קאתי לה, ובגלל זה טעמה פגום, אך כל שאינה סרוחה מחמת דבר אחר, אלא מחמת עצמה וגופה, אכתי שם בריה קאי עלה, ובזה מודה הרמ"א דאינה בטילה אפי' באלף.
וכדבריהם ראיתי שהכריע בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' ח'), וז"ל:
"והנה אפשר שיבא האדם לידי טעות להמציא מכל הנז"ל צד סעד וסניף של זכות לאותם אוכלי הפת הנז' שנלוש במים המוחזקים בתולעים מפני שהתולעים ההם המה מאוסים ופגומים בעצמן ועל כן גם אם לא נימוחו לא חשיבי ובטלי לפ"ד או"ה ודברי רמ"א הנז' כפי הבנתם של הרבנים הנז' ויבא האדם הזה לעשות מזה ספק בפלוגתא ולצרפו עם ספק האחר ויהיה בזה דין ס"ס. אך באמת כל זה אינו ולא ניתן להאמר אפילו בגדר ספק כל דהו ואחר המח"ר מכבוד תורתם של הגאונים ז"ל כי רמ"א ז"ל לא אתא למעוטי בריה הפגומה ומאוסה מעיקרה מצד עצמה כגון זבובין ויתושין ושקצים ורמשים כי אלו הגם דמאיסי מעיקרן שיש להם טעם פגום ומאוס אינם בטלים כלל דהכי אסרינהו רחמנא מעיקרן אף על גב דטעמן מאוס לכל ורק רמ"א ז"ל איירי בבריה חשובה כגון עוף טמא וחתיכת נבילה הר"ל ודבר שבמנין וכיוצא שהם אינם פגומין מעיקרן ועל זה קאמר דאם נסרחו ונפגמו דבטל חשיבותייהו ובטלים וכאשר ביאר דבריו הרב מנחת כהן בס' התערובות ח"א פ"ט דף ע"ג ע"ב ע"ש וכן פירש דבריו הרב פר"ח ז"ל ס"ק א' ע"ש וזה ברור ופשוט וכן הבינו כל האחרונים ז"ל כאשר יראה הרואה". והוסיף אחר זה "אשר על כן אין לטעות ולעשות איזה סניף של ספק בדברי או"ה ורמ"א הנז' לפי הבנת פנים מאירות ודעמיה וזה ברור ופשוט". ע"כ. וכ"כ בחשב האפוד (הליכות חנוך פרק ב' אות ע"ח), דאין מצרפין אפילו לסניף דעת הר"ש (שיש ביטול לבריה בתתק"ס), וכ"כ הגר"י ברקוביץ שליט"א בזרע שמואל תערובות הע' קמ"א, "שלמעשה אין אנו נוהגין להקל אף כאחד מהם אפי' בהפסד מרובה. שכולם כוונתם בזה היו רק ללמד זכות על אחרים".
ברם בערוך השלחן הנזכר (סעי' י"ח), השיב על חילוק האחרונים בדברי הרמ"א ודחאם, וז"ל:
"וראיתי מי שכתב לחלק בין סרחון דאתי מעלמא לסרחון דידהו, דבסרחון דידהו אינם בטילין [פמ"ג בש"ד סק"א], ותמיהני דממ"נ אם מדמה למלקות, הא גם בסרחון דאתי מעלמא חייב מלקות כל זמן שראוי רק לאכילה בדוחק, ואם לא נדמה למלקות א"כ אינו אלא מפני חשיבות, היעלה על הדעת דבסרחון דידהו יש חשיבות, ומנ"ל לומר דבר נגד הסברא, ונגד לשון האיסור והיתר והרמ"א, וראיתי בדבריו שהביא שגם הגאון בעל פנים מאירות כתב דבריה הפגומה בעצמה בטלה חשיבותה והגאון בעל חות יאיר הודה לדבריו וא"כ הדברים ברורים בס"ד והמקום ידין אותנו לזכות כשם שאנו דנין זכות על כלל ישראל". ע"כ.
*ד*
חזינן, דאלה אומרים בכה ואלה אומרים בכה, ומידי פלוגתא לא נפקן. ולולי דמסתפינא אמינא דבמקום הפסד מרובה, כשיש תתק"ס נגד הבריה, עכ"פ לדעת היוצאים ביד רמ"א, יהא שרי לערבב התערובת שהבריה מעורבת בה הדק היטב, עד שבוודאי שנתרסקה מחמת העירוב, ואע"פ שאין מבטלין איסור לכתחילה, היינו במידי דעיקרו מן התורה, אך בזה שיש שיעור תתק"ס נגדו, ובריה כזאת שפגומה מעיקרא שיש שחשבו אותה לאינה בריה, והכל דרבנן, יוכל לעשות מעשה בידיים ולרסקה כך שתתבטל ברוב כל שהוא. אמנם יש להתיישב היטב בדבר, כיוון שמלשון תשובת הרב פעלים הנזכר נראה שאין לצרף לסניף כל שהוא שיטות המקילים בזה, וצ"ע.
*העולה מן האמור*
רוטב עגבניות שנפל לתוכה יתוש קטן, ואינו מוצאו, יש לסננו במסננת דקה, בתנאי שהיתוש היה גדול קצת והרוטב מותר. אך אם היתוש קטן מאוד, או שהתערובת סמיכה, אין להתיר ע"י סינון כלל, וכל התערובת נאסרה גם בבישול, אפי' יש אלף כנגד היתוש.
מ"מ בשעת הדחק גדול ובהפסד מרובה כשיש תשע מאות ושישים נגד היתוש, יש לשאול שאלת חכם אם להתיר לבני אשכנז לערבב את התערובת וע"י כך לרסק את היתוש, וראה הנדון בזה בגוף התשובה אות ב' – ד', אך לבני ספרד אין לזה היתר כלל.