שאלה

נער שעשה חגיגת בר מצווה וקבל מתנות כסף מזומן האם הוא צריך לתת מעשרות או לא?

תשובה

ילד בר מצווה שאביו מחזיקו הוי בכלל שיש לו קצבה חודשית ואינו בכלל עני, ולכן צריך להפריש ממתנה מעשר כספים, אלא א"כ נתנו לו את הכסף לצורך דבר מסוים שלא צריך להפריש ממנו מעשר כספים.
אם אביו לא מחזיקו או שאינו מחזיקו מספיק צריך להפריש ממה שעודף על החזקה השנתית שלו.
וכל זה מדובר שנתנו את המתנה לילד ולא להורה.

מקורות

כתב תלמיד מהר"ם מרוטנברג (מראשונים ) בספר תשב"ץ קטן סימן תצז "במדרש יש עשר תעשר לרבות מעשר כספים".
כתב השו"ע יו"ד סימן רמ"ט סעי' א' "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרוויח בכל שנה"
וכתב הברכ"י "ומרן לא השמיענו מהיכא נפקא ליה. והרב מהר"ש יפה שם, כתב דלא ידע מהיכא נפקא ליה. ונראה דנפקא ליה מהספרי שהביאו התוס' פ"ק דתענית דף ט' ע"א, וז"ל: עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר, רבית ופרקמטיא ושאר רווחים מנין, ת"ל את כל, דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל, לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו. עכ"ל התוס'. הן אמת דבספרי שבידינו לא ראיתי זה, אבל אנן ניקום אהימנותייהו דהתוס'. וראה זה מצאתי בתנחומא (ראה סי' יח) עשר שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להוציא אחר מעשרה לעמלי תורה, תבואת זרעך אם זכיתם סוף שהם יוצאים לזרוע שדה, ואם לאו סוף שהיוצא השדה מתגרה בהם, ואיזה זה עשו, דכתיב ויבא עשו מן השדה. עכ"ל. והאי סיפא כתבוה התוס' שם בתענית משם ה"ר נתן האופניאל. והוא בתנחומא. ותחילתו הביאו הרשב"ץ בתשובה ח"א סימן קד"ם, וגריס רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר וכו'. ע"ש. וקרוב לזה הוא בילקוט (ראה רמז תתצג). ואפשר דמהספרי ותנחומא נפקא להרמב"ם דאיכא מעשר, ואף על גב דבתנחומא קאמר לעמלי תורה, הא אמרו ז"ל (קה"ר יא, א) אם בקשת לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה. וכיון דלמדנו דאיכא מעשר כספים, ממילא זוהי מדה בינונית, כיון דהא אשכחן חומש, ומוכרח שהוא מצוה מן המובחר, וא"כ מעשר מדה בינונית, ומדה רעה למטה מעשרה.
וכבר מהספרי שמביאים תוספות הנז', השיג הרב מהר"ר לב בהגהת שער אפרים סימן פ"ד, על הרב בית חדש לקמן סימן של"א, שכתב דמעשר כספים אינו לא מדאוריתא ואינו דרבנן. ע"ש. דהרי בספרי הנז' אסמכיה אקרא, ופשיטא דהוי דרבנן. וכן השיג על הרב ב"ח מהר"ר אופנהיים בתשובה, כי באה בספר חוות יאיר סימן רכ"ד, ושם הביא התנחומא הנז'. וגם הרב ט"ז לקמן סימן של"א (ס"ק לב), כתב על דברי חמיו ותמהתי שהרי בסימן רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא, כמ"ש כל הפוסקים, והב"י בשם הירושלמי. עכ"ל. ומ"ש דמרן ב"י כתבו משם הירושלמי, הוא אגב שיטפיה, דבירושלמי (פאה פ"א ה"א) לא נזכר מעשר אלא חומש, וחומש נזכר גם בתלמודין (כתובות נ. ועוד), אלא דמהירושלמי משמע שהוא מצוה, כמ"ש מרן בב"י. ואולי כונת הט"ז נמי דבירושלמי מוכח דמצוה להפריש חומש, ומינה שמעינן דלפחות אם אינו נותן חומש יתן מעשר. אבל אינו מכוון, דעכ"פ מעשר כספים לא נזכר בירושלמי. ומ"מ קשיא על הרב ב"ח. ועוד ק"ק עליו ממ"ש הרב צידה לדרך מאמר א' כלל ד' פ"ו, וז"ל, ואמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ואמרו חכמים ז"ל לרבות את מפרשי הים והולכים בסחורות, ואם אין לנו עתה מעשר כל תבואת זרענו, חייב כל אדם לעשר מכל הבא לידו. עכ"ל. והרב בית חדש רגיל להביא דברי הרב צידה לדרך, ואלו הכא הרב ב"ח כתב דבריו בפשיטות וגם ציד'ה לא עשו להם. וראה מה שדן בדברי הפנ"י סי' ב' וכו'
וחזה הוית להרב חוות יאיר שם סימן רכ"ד, בתשובתו למהר"ד אופנהיים, אשר יצא לישע הרב בית חדש, וכתב דדעתו נוטה כהב"ח, שהרי לא נזכר שום דבר בש"ס ממעשר כספים וכו', ואפילו את"ל דמ"מ מדרבנן הוא, קשה למה הרמב"ם לא זכר זה בשום מקום, וכן הסמ"ג וכו', דס"ל דהספרי אסמכתא ודרוש, ואין למדין מן האגדה. וממ"ש לפרגמוטין ומפרשי ימים, אינו חיוב אף מדרבנן, ואלו היה דרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה. זהו תורף דבריו בקיצור. ע"ש באורך. ונראה ודאי דמעשר כספים אינו בסוג מצות מעשר עני, רק חיוב צדקה אמרו שיהיה מעשר מנכסיו, [וכבר] הרמב"ם והטור הזכירוהו, ואמרו שמדה בינונית א' מעשרה, והוא מהספרי והתנחומא הנז', דאסמכוהו אקרא, והוא מדרבנן, מתורת צדקה. וגם הספרי והתנחומא מתורת צדקה הוא, כדאמרן, דמינייהו ילפי הרמב"ם והטור. ולא כמו שעלתה על דעת הרב חוות יאיר דהם דברים בעלמא אסמכתא ודרוש והרמב"ם והטור השמיטוהו, ונעלם ממנו דברי הרב צידה לדרך שהבאתי, וגם הרשב"ץ הזכירו בתשובה כמש"ל. ולא נמלט הרב ב"ח, דאע"ג דדינו של הרב ב"ח אמת ויציב, דאינו דומה למעשר עני, דאין נותנין ממנו לצדקה וכו', מ"מ הא הול"ל דמעשר כספים הוא מכח חיוב צדקה, כמ"ש סימן רמ"ט. ומ"ש דאי הוה מדרבנן לא היו מקילין כ"כ, וגם בתנחומא אמרו רמז לפרגמוטטין וכו'. נראה דטעם הדבר משום שאמרו ז"ל (כתובות נ א) הזן בניו ובנותיו צדקה, וכיוצא. וא"כ הרוב, חצי הוצאת האדם ויותר עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו, לכן לא דקדקו בזה הראשונים. והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמוטין, משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן כולי האי יספיק לבני ביתם, לא נאמרו השעורין הללו, דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר. וזאת לפנים בישראל, לא נהוג אלא כל המרבה בסחורה יחד עשירים שאננו, הן הן מפרישים חומש או מעשר. ועמ"ש הרב שבות יעקב ח"ב סימן פ"ה. ודוק במה שהליץ על הרב ב"ח, ובמה שסיים. שוב ראיתי מ"ש הרב חוות יאיר בהשמטות דף רע"א ע"ב, ואין דבריו מוכרחים. ועמ"ש באות ח"י בס"ד. ובכנה"ג כתב משם תשובת מהרי"ל סימן נ"ד (ונ"ז) {ונ"ו אות ז'} דמעשר כספים מדרבנן. ע"ש.
וכתב הפת"ש בסי' של"א ס"ק י"ב "לענין מעשר כספים אם הוא חיוב גמור עיין בזה בתשו' שער אפרים סי' פ"ד (ובתשובת חות יאיר בסימן רכ"ד) (ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ו') ובספר באר יעקב מ"ש בזה ותימא על הגאונים הנזכרים שנעלם מהם (תשובת מהר"ם רוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ד) מבואר שם כדעת הב"ח שאינו מה"ת ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא ע"ש ומצאתי (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז) שתמה עליהם ג"כ בזה ע"ש באריכות וכן העלה בספר משנת חכמים הלכות יסוה"ת דף י"ז שאין למעשר כספים עיקר לא מה"ת ולא מד"ס אבל אם נהג הוי כמו מנהג של מצוה שאין לבטל כלל אם לא לצורך גדול ע"ש".
והכריע מרן הרב שמעשר כספים הינו חובה
עני
כתב השו"ע ביו"ד סי' רנ"ג סעי' א' "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מהתמחוי. מזון י"ד סעודות, לא יטול מהקופה. ואם יש לו ר' זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה. ואם יש לו ר' זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם, אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול. וכו' ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב, או שממושכן לכתובת אשתו, הרי זה יטול. ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו ר' זוז, הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפי' הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף, מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו. הגה: וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב, אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו". ובסעי' ב' "יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם".
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלט "והנה בסמ"ק סס"י רמ"ז כ' וז"ל וכן דין מי שיש לו מאתים זוז אינו נוהג בינינו ומביאו ב"י ור"ל דבימיהם הי' להם לקט שכחה ופאה הי' מתפרנסי' משנה לשנה הי' זה השיעור לשנה עד בוא תבואתה של שנה אחרת אבל עתה מה גבול תתן לו וצ"ל הא דלא כ' דין של חמשים זוז הוא נמי מהאי טעמא דזה הוא השיעור לשנה ואין זה נוהג עתה אלא הכל לפי הזמן שיהי' לו קרן כדי שיכול להתפרנס מן הריווח ומשו"ה השמיטו בסמ"ק ואי ס"ד דהך דינא דכתובות אשתו ובע"ח שייך במי שמתפרנס מהריווח לא ה"ל לסמ"ק לשתוק מיני' ולהודיענו מה דינו בכל זה אני נבוך ואין בידי דבר ברור בזה וצריך תלמוד וכו'
שערנו לפי המקום והזמן כל מי שפרנסתו בהלוך וסבוב הכפרים ועיירות די לו בסך ב' מאות זהו' מזומני' לפרנס עצמו לכן אם ישוער אחר שיבנה בית דירתו העיקרי וילבוש עצמו ובני ביתו בההכרחי ואחר שניכה חובותיו הדוחקים לפרוע ואחר שניכה מהחובו' שאינם דוחקים ומכתוב' אשתו ב' שלישים אם אחר כל זה נשאר לו ב' מאות ריינש כסף או שוה כסף ולא קרקע איש כזה לא יטול מקופה הנ"ל ולאיש אשר לא נסה כף רגלו לנוד כאלה אלא מתפרנס בחנותו ושארי מיני סחורה שערנו די מאכולת לביתו סך ד' מאות זהובים באופן הנ"ל אף על גב דיש מי שבני ביתו רבי' ויש מי שטפליו מועטים מ"מ שערנו לפי ערך הבינוני מבני אדם וכל שיעורי חכמים כך הוא".
וכתב בשו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קכ "לדידי פשוט מאד דיכול לעשות כן דלמה דקיי"ל ביו"ד רנ"ג ס"ב והוא מהטור בשם סמ"ק דבזה"ז אפי' יש לו מאתים זוז לפרנסת שנה אחת יכול ליטול מן הצדקה א"כ גם אם לא יקנה ומספיק לו לי"ב חדש מכ"מ מותר ליטול, וטעם הטור דרק כשהי' מעשר עני לקט שכחה ופאה וא"כ כשיעבור שנה בפרנסת י"ב חדש יהי' מתנת עניים מוכנים לפרנסתו משא"כ בזמנינו מותר ליטול עד שיהי' לו קרן שממנה יכול להתפרנס הוא וביתו.
מיהו כתבתי במקו"א דגם אם אין לו קרן מי שיש משכורת קבועה שממנה מתפרנס בריוח פשיטא דאסור ליטול, מכ"מ כהיום שגם מי שהוא מתפרנס ממשכורת דרך הכבוד, מכ"מ כשמגיע לשאלת הדירה אין זה די לקנות או אפי' לשכור שא"א זה בא"י אלא ביוקר מאד פשיטא דלענין דירה עכ"פ נחשב עני כיון שאין לו מאתים זוז בערך של היום, והכל לפי המצב והתקופה כמבואר בטור ובמרדכי ובשאר פוסקים".
כתב בשו"ת מאמר מרדכי כרך ג יורה דעה סימן כ "נמצא שהגדרה זו אינה קבועה ובלתי משתנית, אלא הערכה של הצרכים הקיומיים לפי המקום והזמן, והגדרה של עני יכולה להשתנות. סברה דומה מצאנו בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תתע"ב) כאשר הוא נשאל אם אדם שיש לו מאתיים זוז מותר לו ליטול מן הצדקה. הרשב"א השיב על כך: "אומר אני הכל לפי פרנסתו". וכן דעת הטור והשו"ע (שם סעי' ב'),
מה שנאמר בשו"ע בשם יש אומרים: "עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס" מתאים לסברה שאמרנו לעיל, שההגדרה הבסיסית של עני היא חוסר האפשרות שלו להתפרנס, ואז יכול ליטול מן הצדקה. לכן השו"ע כותב: "עד שיהיה לו קרן להתפרנס". יותר מכך אף נאמר במשנה (פאה שם משנה ט'): "מי שיש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול".
נמצינו למדים ממשנה זו ש"מאתיים זוז" אינו המודד הקבוע לכל אדם, אלא זה סימן למצב שבו האדם יכול להתקיים.
סיכום אם נותנים את מעשר העני ישירות לעני, צריך לתת אותו לעני כזה שעונה על הקריטריונים שהבאנו, קרי: שאין לו הכנסה חודשית קבועה בסכום המספק את צרכיו".
והנה לאחר שביארנו מה שיעור של עני נראה שהבחור או בר מצווה נכלל בכלל זה, רק מה שיש לדון שאם למיעוט יכולת יש חיוב להפריש או לא
שהנה כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קיב "ומשמע לי ראיה לדברי שמהריוח צריך ליתן אף מי שאין ידו משגת, מהש"ך /יו"ד/ סימן רמ"ח סק"א שכתב לתרץ על מה שאיתא בש"ע אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו, דהוקשה לו דעני הא פטור מליתן צדקה כדאיתא /יו"ד/ בסימן רנ"א סעיף ג' ברמ"א שפרנסת עצמו קודמת לכל אדם, דאיירי כשיש לו פרנסתו ומ"מ מותר לו להתפרנס מן הצדקה משום דאין לו קרן שיוכל להתפרנס מן הריוח כדאיתא שיעור זה בסימן רנ"ג סעיף ב', דלכן איתא בו התרתי שמותר ליקח צדקה וחייב ליתן צדקה מזה שנותנין לו, הרי חזינן שאף שחסר לו עדיין לצורכו לשנה דאם כבר קבץ כל החסר לו לשנה אסור לו ליקח שוב צדקה דהא כשיש לו מאתים אף מצדקה אינו רשאי שוב ליקח צדקה, כדאיתא בסוטה דף כ"א בה"ד רשע ערום ר' אבוה אומר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, מ"מ כיון דהוא מן הריוח, דגם מה שנותנין לו צדקה הוא אצלו ריוח, צריך ליתן צדקה ומשמע דנותן גם מעשר דאם רק משהו כשלישית השקל לשנה לא היה קשה כלום. ועיין בנחלת צבי על הש"ך שם /יו"ד סי' רמ"ח/ שתירץ כן, אלמא דהש"ך סובר דצריך ליתן גם מעשר, והוא מטעם דמן הריוח צריך ליתן מעשר אף מי שאין ידו משגת שאין לו להתפרנס לכל השנה, והא דכתב הרמ"א /יו"ד סי' רנ"א ס"ג/ פרנסת עצמו קודמת הוא לזמן קצר ליום ויומים עד שיהיה אפשר לו להרויח בין ע"י מלאכה ומסחר ובין ע"י לקיחת צדקה דג"ז הוא ריוח להש"ך, ולא קשה לפ"ז משה"ק בנחלת צבי על הש"ך מהא דבגיטין דף ז' משמע דאפילו אין לו מזונות בצמצום יעשה צדקה משום דכשיש לו מזונות מצומצמין הא דרש זה רב עוירא משמיה דר' אמי ומשמיה דר' אסי שצריך ליתן צדקה, וא"כ מה שהוסיף מר זוטרא מקרא דועיניתיך לא אענך עוד דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה הוא אפילו כשאין לו גם מזונות בצמצום עיין שם, דהוא כשאין לו מזונות בצמצום לכל השנה שהוא השיעור שנחשב עני ליטול מן הצדקה שבזה איירי מר זוטרא דאמר עני המתפרנס מן הצדקה שבאם יש לו מזונות אף בצמצום לכל השנה אסור להתפרנס מן הצדקה ובזה איירי ר' עוירא באדם שמזונותיו מצומצמים לכל השנה שמרויח ממלאכתו, ומוסיף מר זוטרא אפילו עני שאין לו מזונות לשנה שלכן מתפרנס מן הצדקה צריך ליתן צדקה דג"ז נחשב ריוח, ומה שפרנסת עצמו קודמת הוא לזמן הקצר דיום או יומים עד שיהיה אפשר לו להרויח והוא ממש כהש"ך וכדבארתי. ולכן מהת"ק דאלאר הריוח מהבאנק צריך ליתן מעשר".
וכתב בתשובות והנהגות כרך ג סימן רפב "נראה שאם האבא נותן לבן דמי כיס, ואינו מגבילו למה ישתמש ויכול להשתמש בו לכל צרכיו, לכאורה חייב הבן להפריש לצדקה והרי הוא בכלל צרכיו, וע"כ חייב להפריש מעשר כספים, שגם ממתנות כסף נותנים מעשר כספים. אבל אם אביו נותן לו דמי כיס ומגבילו בפירוש ואומר לו שישתמש בכסף רק לצרכי אוכל עבורו ולכביסה וכדו'", משמע שבחור ישיבה שיש לו יותר ממה שצריך צריך להפריש, דאע"פ שמקבל מהצדקה, שהרי מעל גיל שש מה שנותנים לו הוא בכלל צדקה כמבואר בשו"ע, כיון שיש לו עודף צריך להפריש, וכעין זה כתב דרך אמונה חלק א' פרק ז מהלכות מתנות עניים בציון ההלכה ס"ק נח בשם מרן החזון איש זצ"ל שגם בחורי ישיבה צריכים ליתן מעשר כספים. וכן כתב בארחות רבינו ח"ג עמ' קל"ח כתב בשם החזו"א שבחור צריך ליתן מעשרות כשם שעני צריך להפריש אף שהוא מתפרנס מהצדקה.
אולם באורח צדקה פרק ג' הערה י' הביא בשם גדולי הפוסקים שאין חיוב לעני ליתן מעשרות.
אמנם נראה שלא מביעי היכא שקיבל יותר ממה שצריך למחייתו בשנה, יש לו להפריש מזה מעשר כספים. אלא אף אם אביו נותן לו כדי מחייתו כל חודש הוי בכלל שיש לו הקצבה חודשית, וא"כ יצטרך להפריש מעודף.
והנה יש לדון לגבי מתנה אם יש להפריש ממנה מעשר כספים
כתב האג"מ יו"ד ח"ב סי' קי"ב "וגם יש טעם גדול שהנדוניא הצריך ליתן ממנו מעשר הוא הנדוניא שהיו נוהגין בשביל השידוכים גופייהו וכמו שהיה נהוג במקומותינו שלא בשביל שום צורך, אבל הנדוניא הניתן לצורך כגון הכא שהעשרת אלפים ניתנו כדי שיהיה חתן פנוי ללמוד בכולל במנוחה, תלוי בדעת הנותן דלא היה נותן להם לחלק מזה לאחרים אף לא לצדקה ואין יכול לשנות מדעת הנותן, וכיון שחותנו אומר שניתן רק בשביל שיהיה פנוי ללמוד והחתן אינו מכחישו, אין לו רשות לחלק אף המעשר מהם אף לא לצדקה, ורק מת"ק דאלאר הריוח יתן מעשר לצדקה כדלעיל".
וכתב בדרך אמונה הל' מתנות עניים פ"ז ציון הלכה הערה ס"ז שממתנה של כסף כגון שהורים העבירו לקניית דירה צריך להפריש מעשר וביאר בשם החזו"א כיון שמסתמא אין מקפידים אם יפריש אבל במקפידים משמע דלא צריך להפריש, וכ"כ מעשר כספים עמ' רכ"ו אמנם בחקרי לב יו"ד ח"ג סי' ק"ב כתב שאף במקפידים יש להפריש ממעות אחרות שמגיעים לו.
וא"כ אם נתנו לו את הכסף לסיבה מסוימת אינו חייב להפריש ממנו מעשר, אבל אם לא צריך.
העולה
ילד בר מצווה שאביו מחזיקו הוי בכלל שיש לו קצבה חודשית ואינו בכלל עני, ולכן צריך להפריש ממתנה מעשר כספים, אלא א"כ נתנו לו את הכסף לצורך דבר מסוים שלא צריך להפריש ממנו מעשר כספים.
אם אביו לא מחזיקו או שאינו מחזיקו מספיק צריך להפריש ממה שעודף על החזקה השנתית שלו.
וכל זה מדובר שנתנו את המתנה לילד ולא להורה.