שאלה
עגבניות שרי מהישוב "חצבה" בערבה בישראל. שמיובאים מהארץ לחו"ל – יש בעיה של ספיחין?
תשובה
בירקות אנו הולכים אחר הלקיטה ואם הלקיטה היא בשמיטה יש להם דין ספיחין, ואף להמקילין ברוב גידול בעגבניות אלו רוב גידולם, ועכשיו כבר זריעתם הוא בשמיטה, ולכן יש להם דין ספיחין לכו"ע (אם נזרעו בארץ ישראל).
חצבה היא בכלל ערבה צפונית של הבד"צ ולדעת הרב בן ציון אבא שאול אינו בכלל ארץ ישראל, ולהגרי"ש אלישיב ולמרן הרב הם בכלל, ולכן יהיה בהם דין ספיחין.
מקורות
האיסור של ספיחין נלמד בתורת כהנים בהר פרק א' ה"ג מהפסוק: "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כ"ה, ה'). וישנה מחלוקת תנאים בזה, לפי רבי עקיבא ספיחין אסורים מדאורייתא, שלדעתו ניתן לדייק את האיסור מהפסוק: "הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו" (ויקרא כ"ה, כ') – אם לא זרעו, באיזו "תבואתינו" מדובר? ספיחין, ושמע מינה שהספיחים אסורים מן התורה. לפי חכמים, (תורת כהנים שם ושם), הפסוק: "ספיח קצירך" אינו אלא אסמכתא, כי פשוטו הוא האיסור לקצור כדרך הקוצרים (פיה"מ לרמב"ם שביעית פ"ט מ"א), ו"תבואתינו" בפסוק השני פירושו פירות או גידולים אחרים שאינם אסורים משום ספיחין, שאסור לאסוף אותם ולהכניסם לקיום, שצריכים לבערם בזמן הביעור (המחלוקת מובאת גם בתוס' פסחים נ"א ע"ב ד"ה "כל", ורמב"ן על ויקרא כ"ה, ה'). ופסקו הרמב"ם הל' שמו"י פ"ד ה"א – ב' וסמ"ג לאוין רס"ח וספר החינוך מצוה שכ"ח כחכמים, שאיסורם מדברי סופרים. ועובר על זה חייב מכת מרדות מבואר ברמב"ם שם ה"ג ובסמ"ג וספר החינוך שם.
אלו פירות בכלל זה
כתב מרן הרב במאמר מרדכי פרק י"א "בהגדרת ספיחין מצאנו ג' שיטות: לדעת רש"י הקובע לספיחין בירק היא הלקיטה. לדעת התוס' הקובע הוא רוב גידול הירק, ולכן אם רוב גידול הוא בשישית – אין בו משום ספיחין על אף שנלקטו בשביעית. ולדעת הר"ש הקובע לענין ספיחין הוא ראשית הגידול, אולם לקדושת שביעית ודיניה – הלקיטה קובעת.
ולהלכה אף שהחזון איש (סימן ט' אות י"ז דיבור המתחיל "ירק", סי' כ"ו, סדר השביעית אות ו') פסק עפ"י דעת הר"ש (פ"ט מ"א ד"ה "כל") שהולכים אחר תחילת הגידול, אולם לדעת הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ה') ניתן להקל דווקא אם עיקר גידולם של הירקות היה בשישית, ולכתחילה אין לסמוך על קולא זו של החזו"א ויש לפסוק כדעת הרמב"ם (פרק ד' הלכה י"ד, הלכה י"ז, הלכה י"ח, פירוש המשניות פרק ט' משנה א' ד"ה "וספיחים"), המבי"ט (חלק ג' סימן מ"ב), הרש"ס (פרק ט' ה"א ד"ה "אבל האמת"), והגר"א (שנות אליהו שביעית פרק ח' משנה ד' ד"ה "ירקות שדה", ועיין שבת הארץ פרק ו' הלכה ב' אות ג'), שאיסור ספיחין חל על כל ירק הנקטף בשביעית, גם אם גדל בשנה השישית, וע"ע שבת הארץ (פרק ד' הלכה ג' אות ב', הלכה י"ב אותיות ב' – ג'). ובפרט במצוות התלויות בארץ יש לפסוק כדעת הרמב"ם, כפי שכתבו מרן הב"י (שו"ת אבקת רוכל סי' כ"ד, ובכסף משנה פרק א' מתרומות הלכה י"א, ובבית יוסף יורה דעה סימן רס"ה), הרש"ס (ירושלמי שביעית פרק ו' הלכה א' ד"ה "ועכשיו שפירשתי"), ועיין בארץ החיים (סתהון) כללים ריש כלל ב' מה שכתב בשם הכנסת הגדולה, ובחקרי לב חושן משפט מהדורא תניינא סימן ד', שהרמב"ם הוא "מרא דארעא דישראל". ואכן בשולחן ערוך (הלכות כלאיים, יורה דעה סימן רצ"ה – רצ"ז, ובתרו"מ, סימן של"א) פסק מרן בהלכות אלו כדעת הרמב"ם בלבד מבלי להתחשב בדעות אחרות, וכך מקובל בין גדולי הפוסקים הספרדים. ואולם דעת החזו"א (שביעית סי' כ"ג ס"ק ה') שגם בהלכות ארץ ישראל תקפים כללי הפסיקה המקובלים, ולכן בספק דרבנן כגון זה יש לפסוק לקולא למרות שהרמב"ם מחמיר, וכך מקובל יותר בין הפוסקים האשכנזים. ויש מי שהורה להקל בספיחין שהתחילו לגדול בשישית רק בצירוף היתר מכירה".
ועל כן כתב מרן הרב "ירקות (שאינם תבואה ומיני קטניות כאמור) שרוב גידולם בשישית, שנלקטו בשביעית – יש להורות כדעת הרמב"ם לאסור משום ספיחין, אף שסובר ששביעית בזה"ז מדרבנן.
לכן המורים לחקלאים לכתחילה לגדל ירקות בערב השביעית רוב גידולם, בכדי להינצל מאיסור ספיחין – אינו נכון להלכה. ומ"מ אף שכך הוא הדין, מ"מ במקום צורך שלא להזדקק לסחורה ערבית – יש להקל שאם רוב גידולו היה בשישית אזי אין בו גזירת ספיחין".
ערבה צפונית – חצבה
בפרשה נאמר (לד ג-ה): 'וְהָיָה לָכֶם פְּאַת־ נֶגֶב מִמִּדְבַּר־ צִן עַל־ יְדֵי אֱדוֹם וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם־ הַמֶּלַח קֵֽדְמָה: וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וְהָיוּ תּֽוֹצְאֹתָיו מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְיָצָא חֲצַר־ אַדָּר וְעָבַר עַצְמֹֽנָה: וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּֽמָּה'..
הגרי"מ טיקוצינסקי (ארץ ישראל סי' כו אות ב) סבר שמעלה עקרבים הוא העיר עקבה בדרום ירדן שלחוף ים סוף, וסובר שהגבול המשיך מקצה ים המלח בקו דרומי עם נטיה קלה מערבה לאורך נחל הערבה עד איזור עקבה. וכן סבר הגר"פ אפשטיין גאב"ד בד"צ העדה החרדית ירושלים, וע"פ הכרעתו הבד"צ התייחס לערבה כארץ ישראל/
עוד נחלקו הפוסקים מהו ‘נחל מצרים’, שבצד דרום מערב. ברש”י (בפרשת מסעי, במדבר לד, ג בד”ה ממדבר צין, ובעוד מקומות) משמע שהכוונה לנהר הנילוס, ואילו בספר כפתור ופרח (פרק יא) כתב שהכוונה לואדי אל עריש, הנמצא כיום בתחום העיר עזה
והגר"י ליברמן (משנת יוסף חלק א סימן מז, ח"ב עמ' קכו) טען שמכיוון שהתורה קוראת לגבול זה 'פאת נגב' – הגבול הדרומי ולא המשך של הגבול המערבי, בהכרח שהגבול חייב להיות נטוי לכיוון מערב לפחות 90 מעלות, משום שאם הקו ממשיך ללכת בעיקר לכיוון דרום ראוי לקרוא לו גבול מערבי ולא גבול דרומי. ומשכך עלינו למצוא את הנקודה הכי דרומית מזרחית של ים המלח, ומשם למתוח קו נטוי 90 מעלות מערבה, וכל מה שמתחת קו זה הרי הוא ודאי חו"ל. ע"פ חשבון זה רוב הערבה הוא מחוץ לגבולות ארץ ישראל. המנחת יצחק גאב"ד העדה החרדית קיבל טענה זו, ובעקבות כך מאשרים בעדה החרדית את מרבית תוצרת הערבה לשימוש בשנת השמיטה, ומתייחסים למרבית הערבה כחו"ל גמור לקולא ולחומרא.
כן נקט גם בשו”ת אור לציון (שביעית פרק ו תשובה א), והוסיף שלדעתו גם איזור נאות הכיכר, הסמוך מאד לים המלח, הוא בכלל חוץ לארץ, ואין בו איסור ספיחין וקדושת שביעית.
בספר דרך אמונה (תרומות פרק א הלכה ז, ביאור הלכה ד”ה מאשקלון) נקט שהגבול הדרומי של ארץ ישראל מתמשך לאורך שני נחלים, מים המלח מתמשך הגבול לאורך נחל צין, עד שהוא מגיע לנחל מצרים ומשם לים הגדול. וכתב שם שנחל צין התייבש במשך השנים בכמה מקומות, ומודפס שם גם שירטוט שמתאר את הגבול הדרומי. לשיטת הדרך אמונה, העיר ירוחם היא בתוך ארץ ישראל, אך העיר מצפה רמון היא כבר בחוץ לארץ. גם בספר חוט שני נקט באופן דומה..
אמנם בדרך אמונה (שם) כתב ששלח את דבריו לחמיו, מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, וכתב לו: “עברתי על מה שכתב בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל. הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים: בבלי, ירושלמי תוספתא, ראשונים ואחרונים, עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה, הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפקי עד יבוא ויורה צדק”.
בספר ישא יוסף (שביעית סימנים י-יז) האריך ראש בית המדרש הגר”י אפרתי שליט”א בבירור דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שקשה מאד להכריע בבירור את גבולות ארץ ישראל, ולכן יש להחמיר בכל המקומות שיש לחוש לגביהם שמא הם מארץ ישראל.
אמנם יש בידינו עדות שמרן החזו”א החזיק שהעיר אילת היא בוודאי מחוץ לארץ, ואף לגבי הישוב יטבתה, שהוא מעט צפונה מאילת החזיק החזו”א שהוא כחוץ לארץ, ולכן הורה הגרי”ש אלישיב שמותר לקחת ירקות ממקומות אלו, ואין בהם כלל קדושת שביעית ואיסור ספיחין.
וכתב מרן הרב מאמר מרדכי – שביעית פסקי הלכות – הערות פרק יא הערה ד "אין לנו בירור מוחלט להצביע על הגבולות שתחמו בכיבושם עולי מצרים, ורבו בזה דעות הראשונים. שהרי הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א' הל' ז') עצמו כותב שעולי מצרים כבשו גם חלק מהערבה עד ים המלח. דעתו של רש"י (יהושע י"ג, ג') חולקת על דעתו של הרמב"ם. ויש את דעתו של רבנו סעדיה גאון (בפירושו על פרשת מסעי, והובאו דבריו בספר כפתור ופרח פרק י"א דף מ"א ע"ב דפוס ברלין), שמבאר שבצפון יש נחל שקוראים לו "ואדי אל קסמייא", ובימינו יש כזה ואדי שחותך ותוחם את גבול ארץ ישראל עם הגבול של לבנון, וזה כבר קרוב לצור ולצידון, ובגבולות הדרום הוא טוען ש"ואדי אל עריש", (הלוא היא תעלת סואץ בימינו), נמצאת בתוך גבולות ארץ ישראל, כלומר שלדעתו גם אילת היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל שכבשו עולי מצרים. ומלבד זה יש ספר מלא וגדוש בשם "בר דרומא" שמלקט ומרכז הרבה מאוד דעות בעניין הגבולות של ארץ ישראל. גם הרב טיקוצ'ינסקי זצוק"ל (ספר ארץ ישראל עמ' ל"ד – ל"ה, פ"ב – פ"ד, ועיין גם בספרו עיר הקודש והמקדש חלק ה' במפת ארץ ישראל וגבולותיה על פי התורה) מביא ומרכז את כל הגבולות לפי כל השיטות, כך שרבו בעניין זה השיטות למאוד".
וע"כ כתב מרן הרב שם "יש להתיר ספיחין בערבה הדרומית מכמה צדדים: משום ששביעית בזה"ז מדרבנן, ועוד שיתכן שאינם בגבולות עולי בבל, ובנוסף יש לצרף עשיית "היתר מכירה". ועם כל זאת – יש לנהוג בהם קדושת שביעית.
ו. ירקות הגדלים באיזור שבין אשקלון לעזה, כמו גוש קטיף – יש להקל בשופי, משום שברור שאינם בכלל גבולות עולי בבל, ובפרט אם הם גדלים בשיטה יחודית של גדולי חממות על מצע מנותק.
ז. עדיף להקל באיסור ספיחין בצירוף עם היתר מכירה שגויים עבדו בו, ולא לקנות מנכרים מעזה".
העולה
בירקות אנו הולכים אחר הלקיטה ואם הלקיטה היא בשמיטה יש להם דין ספיחין, ואף להמקילין ברוב גידול בעגבניות אלו רוב גידולם, ועכשיו כבר זריעתם הוא בשמיטה, ולכן יש להם דין ספיחין לכו"ע (אם נזרעו בארץ ישראל).
חצבה היא בכלל ערבה צפונית שלבד"צ ולהרב בן ציון אינו בכלל ארץ ישראל, ולרב אלישיב ולמרן הרב הם בכלל, ולכן יהיה בהם דין ספיחין.