שאלה
האם חייבים לשים סורגים בחלונות מדין מעקה?
תשובה
אם החלון הוא מתחת לעשרה טפחים מבפנים וגבוה עשרה טפחים מבחוץ יש להשים מעקה בברכה ויש לעשות את המעקה בגובה של עשרה טפחים לפחות. וכן יש לעשות את המעקה חזק כך שאם ישען עליו אדם לא יפול.
אך אם החלון גבוה עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הבית מבפנים אין צריך לעשות שם מעקה אלא אם כן יש לידו מטה וניתן לעלות ממנה אל החלון או שיש שם כסא החלון חייב בסורגים שאז יש להשים מעקה אך בלי ברכה".
ולגבי מי מברך כתב מרן הרב "טוב שבעל הבית יבקש מהבנאי או ממתקין המעקה שלא יסיים את התקנת המעקה וישאיר את הקטע האחרון של המעקה, כדי שהוא יברך ויסיים את התקנת המעקה. בנאי או מתקין שהינו יהודי יברך הוא ולא בעל הבית. בנאי או מתקין גוי והוא שכיר יום שמסיים את התקנת המעקה יכול בעל הבית לברך".
מקורות
כתב השו"ע בסי' תכ"ז סעי' ז' "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשול בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר (או בור) בחצירו, בין שיש בו מים בין שאין בו מים, חייב לעשות חוליא גבוה י' טפחים, או לעשות לה כיסוי, כדי שלא יפול בה אדם וימות" ובסעי' ח "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר: השמר לך ושמור נפשך (דברים ד, ט). ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים".
וכתב הפת"ש בס"ק א' "ועיין בספר חיי אדם שם דין כ"ד שכתב דדוקא בעושה מעקה לגגו מברך, אבל בעושה חוליא או כיסוי לבורו דלקמן סעיף ז' אינו מברך, ע"ש".
וכתב ערוך השולחן בסעי' ג' "כתב הרמב"ם בפי"א מברכות דהעושה מעקה צריך לברך אשר קדשנו לעשות מעקה ובכמה מקומות בראשונים מבואר דאין מברכין כמו שיתבאר בסעיף י'
וכתב עוד בסעי' י' "כבר כתבנו בסעיף ג' דדעת הרמב"ם ז"ל לברך על עשיית מעקה כעל כל המצוות וכ"כ בספר תמים דעים סי' קע"ט בשם הלכות פסוקות וז"ל מי שעושה מעקה צריך לברך לעשות מעקה ע"ש אמנם י"א דאין לברך מפני שיש בה לאו דלא תשים דמים ועל לאו לא תקנו ברכה וכמה מצוות יש שאין בהם ברכה וז"ל שם בשם בעל העיטור ושאלתי מאת הרב החסיד למסור מפתח על המצוות מפני מה מברכין במקצתן ומקצתן אין מברכין עליהן… ותירץ דכל מצוה שאינה בינו לבין עצמו אבל תלויה באחרים א"צ לברך עכ"ל וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' י"ח ע"ש ואכתי אין התירוץ מספיק על שילוח הקן ומעקה ועריפת פטר חמור אמנם בשילוח הקן ומעקה באמת צריך לברך כדמסיים שם בעצמו וז"ל והלכתא צריך לברך בשילוח הקן ובמעקה ובפדיון הבן ומילה כיון דקטן הוא כבינו לבין עצמו דמי עכ"ל".
ולמעשה כתב מרן הרב בכ"י "חלון הגבוה פחות מעשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הבית מבפנים וגבוה מעל לעשרה טפחים מבחוץ, חייב בסורגים כיון שניתן לטפס אליו מבפנים וליפול החוצה". ומשמע שדינו כמו מעקה בגג שכתב עליו שמברך וא"כ ה"ה הכא שחייב לברך עליו.
והוסיף מרן הרב "חלון גבוה עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הבית מבפנים שיש לידו מטה וניתן לעלות ממנה אל החלון או שיש שם כסא החלון חייב בסורגים אך בלי ברכה", וכן כל היכא שיש חשש שאפשר להגיע לידי סכנה יש להשים מעקה והחיוב בזה מטעם השמר ושמור נפשך, ולא תשים דמים בביתך .
כשפועל קובע
כתב המחנה אפרים הל' שותפין סימן י"א "תשובה ברפ"ק דמציעא סבירא ליה לרב נחמן דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואותביה ליה ממתני' דהשוכר את הפועל לעשות עמו מלאכה היום מציאתו לב"ה, אלמא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, ומשני שאני פועל דכידו של ב"ה דמי ע"כ. ואיכא למידק בה דמ"ש פועל משליח בעלמא אי משום דיד פועל כיד ב"ה שליח נמי קי"ל שלוחו של אדם כמותו וכב"ה דמי ואפ"ה ס"ל דלא קנה חברו. אבל פי' דמלתא הכי הוא דשליח שאני משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים, מה שאין כן בפועל דכיון דפועל גופו קנוי לב"ה לגמרי חשיב ידו כיד ב"ה ממש, ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים דשליח שרוצ' לזכות לחברו היינו היכא דקא מכוין לזכות לחברו אבל אי לא כיון לזכות לחברו לא קנה חברו אפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו. אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בע"ה ואפילו למציאה אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו הרי היא של ב"ה כל כמה דלא הדר ביה בהדיא. וכן ראיתי זה ימי' בתשו' החדשות להרשב"א ז"ל וה"ט משו' דידו כיד ב"ה דמי דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הריטב"א שם בחי', ודמי לעבד כנעני דאמרינן בפרק השואל אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו תיבעי למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו ה"מ שליח אבל עבד יד עבד כיד רבו דמיא, ומסיק מסתברא יד עבד כיד רבו דמי… ובפ"א מהלכות תרומות הביא הרב בכ"מ בשם א"ח שכתב בשם הראב"ד דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו ע"כ והרב ז"ל תמה ע"ז דהא קי"ל דאין שליחו' לכותי. ולכאורה היה נראה דהראב"ד ז"ל איירי כשמרחן על ידי פועלים כותים דנהי דאין כותי נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה וכאלו מרחן ב"ה דמי והכי משמע מהירושלמי דמסכת פאה אמתני' דקצרוה גוים ה"ז פטורה משום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים, אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת. ולפ"ז יש לומ' דאם שכר פועל לתקן המעקה ה"ז מברך עליו דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו:
ועוד היה נראה טעם אחר לומר דיכול לברך עליו ואף על פי שהגוי עשהו ואין שליחו' לגוי ה"ד במידי דבעי שליחות כגון תרומה וכיוצא, אבל במידי דלא בעי שליחות ובלאו הכי יכול חברו לעשותו ומה שעשה עשוי כגון נ"ד דאי תיקן מעקה של חברו שלא מדעתו ה"ז שפיר כי נמי עשהו גוי חשיב כאלו עשהו ישראל. וכיוצא לזה כתב הרשב"א ז"ל דטבילת כלים כיון דאי הטבילו ישראל שלא מדעתו מה שעשה עשוי טבילת גוי נמי מהני, ואפשר לומר שזהו טעמו של הראב"ד ז"ל שכתב דשלוחו של אדם כמותו. איברא דהאי טעמא לחודיה לא סגי אלא לומר שיועיל טבילת כלים ע"י גוי כיון דלא בעינן שליחות וכמו שכתב הרשב"א ז"ל, אבל שיהא חשיב מה שעשה הגוי כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיברך עליו דהא אפילו אם עשהו חברו לא חשיב כאלו עשהו הוא בעצמו כדי שיתחייב הוא לברך עליו כמ"ש הרב בכנסת הגדולה משם רבותיו ז"ל דעשיית מעקה וכיוצא דלא בעינן שליחות אין ב"ה מברך עליו אלא האומן המתקן אותו מברך דכיון דלא בעינן שליחות בכה"ג אינו חשיב עושה המצוה אלא המתקן אותו יע"ש בה' שופר ור"ה, ודלא כבפ"ח שכתב דאם הטביל ע"י גוי שיברך עליו. אבל בנ"ד נר' לי שיברך הב"ה אם עשהו ע"י אומן פועל יום מהטעם הראשון. ולפי מ"ש הבפ"ח נראה דכי אימעיט גוי משליחות ה"ד במידי דצריך שליח דא"א לעשותו שלא מדעת ב"ה, אבל מידי דיכול לעשותו שלא מדע' ב"ה והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה הרי זה נעשה שלוחו".
וכתב הפת"ש בס"ק א' "ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"א במי שרוצה לעשות מעקה ע"י אומן גוי אי יברך עליו, ומצדד שם דשפיר יכול לברך כיון דיד פועל כיד בעה"ב [עיין מה שכתבתי לעיל סימן קצ"ב סעיף א' סק"ב], ומשמעות דבריו שם דיש חילוק אם עשהו ע"י אומן דקבלנות, אפילו ע"י אומן ישראל לא יברך הבעה"ב, ולדעת הכנסת הגדולה [או"ח סימן תקפ"ה בהגהות ב"י ד"ה באותה שיטה] בשם רבותיו, יברך האומן המתקן אותו, אבל אם עשהו ע"י אומן פועל יום, אפילו האומן נכרי שפיר מצי הבעל הבית לברך עליו, דחשיב כאילו הוא עצמו עשהו, עש"ה".
כתב ערוך השולחן שם סעי' ג' "ולהרמב"ם דמברכין לעשות מעקה אפילו עשה ע"י פועל נכרי מברך דיד פועל כיד בעה"ב, ואף על גב דאין שליחות לנכרי, פועל שאני ויש מי שאומר דאם הפועל הוא שכיר יום מברך הבעה"ב אבל כשהאומן עושה בקבלנות אפילו הוא ישראל יברך האומן ולא הבעה"ב [מחנה אפרים] ולא נראה כן דכיון דחיובי עליה דבעה"ב רמיא הוה האומן שלוחו ואין זה ענין לאומן קונה בשבח כלי ואיך יברך האומן והרי אינו דר שם ואי משום שנחשוב אותו כמשכיר להבעה"ב הלא השוכר חייב במעקה ולכן העיקר לדינא דהבעה"ב יברך".
וכתב מרן הרב "טוב שבעל הבית יבקש מהבנאי או ממתקין המעקה שלא יסיים את התקנת המעקה וישאיר את הקטע האחרון של המעקה, כדי שהוא יברך ויסיים את התקנת המעקה. בנאי או מתקין שהינו יהודי יברך הוא ולא בעל הבית. בנאי או מתקין גוי והוא שכיר יום שמסיים את התקנת המעקה יכול בעל הבית לברך".
העולה
ולכן אם החלון הוא מתחת לעשרה טפחים מבפנים וגבוה עשרה טפחים מבחוץ יש להשים מעקה בברכה ויש לעשות את המעקה בגובה של עשרה טפחים לפחות. וכן יש לעשות את המעקה חזק כך שאם ישען עליו אדם לא יפול.
אך אם החלון גבוה עשרה טפחים (80 ס"מ) מקרקע הבית מבפנים אין צריך לעשות שם מעקה אלא אם כן יש לידו מטה וניתן לעלות ממנה אל החלון או שיש שם כסא החלון חייב בסורגים שאז יש להשים מעקה אך בלי ברכה".
ולגבי מי מברך כתב מרן הרב "טוב שבעל הבית יבקש מהבנאי או ממתקין המעקה שלא יסיים את התקנת המעקה וישאיר את הקטע האחרון של המעקה, כדי שהוא יברך ויסיים את התקנת המעקה. בנאי או מתקין שהינו יהודי יברך הוא ולא בעל הבית. בנאי או מתקין גוי והוא שכיר יום שמסיים את התקנת המעקה יכול בעל הבית לברך".