שאלה
מי שנוסע לארץ ישראל לחג הפסח האם צריך לעשות את המכירה בארץ או מספיק שיעשה כאן בארגנטינה?
השאלה הוא משום ההפרש שעות, דהיינו שכאן יש 6 שעות פחות ובזמן שאסר החמץ בישראל כאן לא עשו את המכירה.
וגם בסוף החג כשנגמר בארץ ותתבטל המכירה כאן זה עדיין פסח.
אז איך להתנהג?
תשובה
כיון שבדין זה לא יצאנו מידי מח' הפוסקים הללו מימינים והללו משמאילים, יש לנו לנקוט לחומרא, דהיינו למכור את החמץ לפני זמן האיסור לכל המקומות. וגם לאחר הפסח לזכות בחמץ רק לאחר שעבר הפסח לכל הדעות, ומותר אף באכילה כה"ג, ועח"ל.
מקורות
הגאון רבי יו"ט ליפמאן בשו"ת עונג יו"ט חאו"ח (סי' לו), נשאל על פתגם דנא, והשיב, ואשר נסתפק כבודו, במי שהיה לו חמץ בערב פסח במקום אחר והוא במקום אחר, והשעות זמניות שבמקומו אינם שווים להשעות זמניות שבמקום החמץ, מחמת שינוי האקלים בתהלוכות השמש, ובמקומו עדין קודם התחלת השש שעות שמותר למכור את חמצו לנכרי, והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות, ומכר חמצו במקום שהוא, מפני ששם היה עדיין תוך שעה חמישית שמותר בהנאה, אם חמצו מותר בהנאה או לא, אי בתר דידיה אזלינן או בתר חמצו.
ולכאורה נראה לי קצת ראיה לדין זה, דבתר חמצו אזלינן. כיון שחמצו הוא במקום שהוא אחר זמן איסור נאסר בהנאה, ולא משגחינן על זמן מקום שהבעלים עומדים שם. מהא דתנן בפסחים (לא.) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג, משלם קרן וחומש. במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים, ואיבעיא להו כשהוא משלם לפי דמים משלם או לפי מדה משלם, וקפשיט ממתני' דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש, א"א בשלמא לפי מדה משלם שפיר, אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא. ודחיק לאוקמי דמתני' אתיא כרבי יוסי הגלילי, דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, והוה בר דמים בפסח. עי"ש בגמ'. ואם איתא דבחמץ אזלינן בתר מקום שהבעלים שם היכי שהוא במקום אחר וחמצו במקום אחר, א"כ אמאי לא משני דמיירי שאכל תרומת חמץ בשביעי של פסח בסוף היום, והבעלים עומדים במקום שכבר כלה היום, והאי חמץ הוי שפיר לבעלים בר דמים, שהרי יכלים למוכרו שם במקום שהם שם ולהביאם אצלו, דכיון שביטלו ולא היה יכל לבער שהיה בריחוק מקום אין החמץ נאסר אחר הפסח משום קנסא. והוי לבעלים האי חמץ בר דמים דלדידיה כבר הוא אחר הפסח, מיהו האוכל חייב כרת דבמקום החמץ עדיין יום וחייב כרת, ולהכי בשוגג משלם קרן וחומש, דהתשלומין הוי כפרה, ובמזיד פטור משום קים ליה בדרבה מיניה, ומדלא משני הכי ודחיק לשנויי דאתיא מתני' כריוה"ג דלא קיי"ל כוותיה, משמע דלרבנן לא משכח"ל שיהא חמץ בפסח דמים. מוכח מזה, דבחמץ אזלינן בתר מקום שהחמץ מונח, וכיון דבמקום שהחמץ מונח עדיין הוא זמן איסורו, לאו בר דמים הוא לגבי בעלים, ואסורים ליהנות ולמוכרו, אף שהם במקום שהוא לילה. עכ"ל. ומצאתי כעת שאף הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה חאו"ח (סי' רו) שהסכים לדברי הרב עונג יו"ט הנ"ל. והובא נמי בס' כף החיים (סי' תמג סקי"ז). ע"ש.
אלא שלאחר החיפוש בדברי האחרונים נראה שאין דבריהם מוסכמים לדינא, שהרב חסד לאברהם תאומים (סי' לו) כ', לדידי פשיטא לי דאזלינן בתר עמידת בעל החמץ, דאיסורא רמיא אקרקפתא דגברי, שהתורה אמרה לא יראה לך חמץ, ואם במקומו לא הגיע זמן איסורו לא עבר בבל יראה, אפילו החמץ מונח במקום שחל האיסור. ע"כ. גם בשו"ת אבני זיכרון ח"ב (סי' א אות ז) כ', וזאת תורת העולה מדברינו, שיש פנים לכאן ולכאן, ואליבא דדינא נראה דכמו דבשבת אזלינן בתר מקום הבעלים לענין לאו דשביתת בהמתו, כן הוא לענין לאו דבל יראה ובל ימצא, דחל עליו איסור גברא, בשעה שעבר אצלו חצות, ואף שבמקום החמץ עוד לא הגיע הזמן, מ"מ הבעלים חל עליהם איסור בל יראה בשעה שאצלם הוי חצות, דלא נימא דבעיר אחת משכחת שאחד עובר בבל יראה בחצות, ואחד בב' שעות אחרי זה, ואחד עוד מאוחר כפי הריחוק המקום שמונח חמץ של כאו"א, דזה ודאי לא אמרה תורה. ע"כ. [היא גופא מאן יימר לן דלא כן הוא, מה הושיענו הרב בטענתו זו] וכ"כ בס' שערים המצויינים בהלכה (הל' פסח עמ' פ), בשם הרב ערוגת הבושם.
וכן בקדש מצאתי שגם הרב מנחת יצחק ח"ז (סי' כה) הרבה להשיב ע"ד הרב עונג יו"ט הנ"ל. וכ' עליו שדבריו מרפסן איגרי, דהרי אין לומר דכולו מתני' משום חמץ, וכו'. ובאמת נראה דהעונג יו"ט בעצמו חזר מזה, וכו'. וכיון דנפל היסוד נפל הבנין. ואנו חוזרין להוכחת הפוסקים דאזלינן בתר הבעלים, כנ"ל. ע"כ.
והנה בשו"ת לבושי מרדכי וינקלר מהדו"ת חאו"ח (סי' מז) כ', והנה כיו"ב נשאלה השאלה במכתב אגם מים (קובץ זיכרון שהודפס בזמנו) לענין חמץ בערבי פסח, אם במקום שהבעלים הגיע כבר איסור חמץ ובמקום אשר החמץ מונח עדיין לא הגיע איסור חמץ, או להיפך. ושם העיר הגאון מוהר"ר פנחס צימעטבוים נ"י (בעל ערוגת הבושם), כי שאלה זו נשאל חסד לאברהם בח"א חאו"ח סי' לה, ואין הספר תח"י, והשיב דהכל נגרר לפי המקום בעלים וכו'. והרבנים הגאונים אבד"ק וכו', וכן הגאון שלמה אהרן ורטהיימר מעיה"ק ירושלים, כולם הסכימו דהכל לפי מקום גרידא, וראיותיהם וסברותיהם לפענ"ד אין מוכרחים, וכו'. ע"ש עוד שבא לו בארוכה לדחות דבריהם, ודעתו דעת עליון דאזלינן בתר הבעלים ולא בתר החמץ. ע"ש. והובא כל זה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ז (סי' כה) הנ"ל. ובשו"ת דברי בניהו חל"א (סי' מח). ע"ש. גם מורנו ראש גולת אריאל הגרי"ח זצ"ל בס' בן איש חיל ח"ב (דרוש ג לשבת הגדול עמ' רסא הוצאת שיח ישראל) כ', ואפשר לומר דבגוונא דידן מודו הרבנים הנזכרים דלא אזלינן בתר מקום החמץ להקל באיסור דחמץ דחמיר. ע"כ. עש"ב.
וחמותי ראיתי אור בשו"ת אור לציון ח"א (סי' יד עמ' מא ד"ה ובנוגע לחמץ), שג"כ דחה לדברי הרב עונג יו"ט הנ"ל, וז"ל: ובנוגע לחמץ נראה שאם הבעלים נמצאים במקום שעוד לא הגיע זמן איסור חמץ, והחמץ הוא במקום שהגיע הזמן, יש איסור אכילה והנאה, וכל ישראל שנמצאים ליד החמץ מצווים לשורפו, ואין הבעלים מוזהרים על תשביתו, ועל בל יראה. ומה שרצה הרב עונג יו"ט להכריח שהעיקר תלוי במקום החמץ, וכאילו הבעלים עוברים, והביא ראיה וכו'. נראה לענ"ד שיש לדחות, שבאמת כל חמץ שאסור באכילה אסור בהנאה, ולא אכפת לן אם בעליו גויים, או שנמצאים במקום הפקר או במקום רחוק. ובהלכות ממונות הדבר תלוי במקום הממון, וכיון שבמקום החמץ אינו שוה פרוטה ל"ש בו תשלומים. עכ"ל. ודפח"ח בדברים נכוחים וישרים למוצאי דעת. וע"ע בכל זה בשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' פג) מש"כ באורך וברוחב. ובשו"ת בית אבי ח"א (סי' לד), ובשו"ת משנה הלכות ח"ו (סי' צז). ובשו"ת דברי בניהו דיין (סי' מח).
העולה למעשה
כיון שבדין זה לא יצאנו מידי מח' הפוסקים הללו מימינים והללו משמאילים, יש לנו לנקוט לחומרא, דהיינו למכור את החמץ לפני זמן האיסור לכל המקומות. וגם לאחר הפסח לזכות בחמץ רק לאחר שעבר הפסח לכל הדעות, ומותר אף באכילה כה"ג, ועח"ל.