שאלה
האם צריך לברך הגומל אחרי פרוצדורה רפואית בהרדמה מלאה?
תשובה
הנכנס לניתוח שע"פ הגדרת הרופאים לא צופיים בו סיבוכים, ע"פ רוב, אף שנעשה בהרדמה מלאה, אין לברך, הגומל בשם ומלכות אלא ימצא משהו שיפטור אותו. אבל אם הניתוח מסובך ומסוכן, או שהוא בעניים וכדו' יש לברך אחריו ברכת הגומל.
ומצד נפל למשכב הנה ברור שאם נפל למטה ג' ימים מברך
ואם לא נפל למטה – לא יברך וראוי שיאמר נשמת כדי להודות על הנס (וכאשר יברך הגומל על נסיעה וכדו' יכוון על זה).
מקורות
כתב השו"ע סימן ריט סעי' ח' "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".
כתב המשנ"ב ס"ק כ"ה "מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' – שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אף על פי שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה". ובס"ק כ"ח "כגון מכה של חלל – או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז – וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי".
וא"כ בניתוח זה אם לא חלה כל גופו, והמצב ע"פ רוב לא מסתבך אין לברך הגומל.
אמנם עיין שו"ת אבנ"ז חיו"ד סוס"י שכ"א "וכל האפריראציע"ס (ניתוחים) בחזקת סכנה, ואף שהרופאים מבטיחים, הנסיון יגיד שאין לסמוך עליהם בזה", וכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן יח " אזכיר בזה גם אודות חיוב ברכת הגומל על ניתוח שבר, באשר שמעתי באומרים לי בשם גדול אחד שפסק שא"צ לברך, כי אין סכנה בזה, ולדעתי לא כן הדבר, דגלוי וידוע שעצם הניתוח כשלעצמו מסוכן הוא פחות או יותר כשאר ניתוחים פנימיים, ובעבר הלא רחוק היה מקובל ממש למסוכן, ורק האמצעים הרפואיים שנתחדשו ושנוקטים בהם לפני ולאחרי הניתוח מפחיתים את הסכנה, וכשם שנוקטים בכזאת גם בשארי ניתוחים מסוכנים, ובכאן זה מועיל ביותר, וא"כ ברור דהבדרי ליה סמא וחייא אינו ממעט מעצם הניתוח כמו שהוא אשר כרוך בסכנה.
ויעוין בספר תשב"ץ עמ"ס כתובות (בד' ד' מדפי הספר) מובא גם בדרכי תשובה יו"ד סי' קנ"ה סק"ב, שמתאר גודל הסכנה שישנה בניתוח שבר [ומאידך גם הסכנה באם לא ינתחו ויקרה פעם שלא יוכלו להחזיר הבני מעיים במקומם] עיין שם, ואף בימינו אנו עדים בכל זאת על מקרים שבהם לא עלינו לא ניצול המנותח, אם מפאת חולשת גופו, אם מפאת זיהום, ואם מפאת פתיחת התפרים ויציאת הבני מעיים לחוץ, וכדומה. והמתבונן רואה עד כמה שהרופאים זהירים גם בניתוח שבר לתת למנותח לפניו ולאחריו נגד זיהום, ולערוך לו כל סוגי בדיקות, וכן לשים כריות חול להכביד על בטן המנותח שלא יתפחו המעיים כתוצאה מהניתוח, וכן לשמור על פעולות מעיים וכדומה, וא"כ ברור הדבר שהמנותח היה בגדר סכנה, ובהנצלו חייב לברך ברכת הגומל בשם ומלכות.
(ה) אותו הדבר נשאלתי לא פעם אם צריכים לברך ברכת הגומל אחרי ניתוח – טחורים, וגם ע"ז הורתי בפשיטות שיש לברך, כי זהו ניתוח על מכה של חלל אשר בכזה נפסק ברמ"א סי' רי"ט סעי' ח' שמברכים ע"ז הגומל, ומצינו בשו"ת אמרי יושר להגר"מ אריק ז"ל בח"ב סי' מ"ג שהשיב על אפילו מי שיש לו מיחוש מורידין (טחורין) ויש לו כאב גדול מאד, שמותר לנסוע עמו בשבת לרופא, בנימוק דזה הוי מכה של חלל ואף על גב דעוד לא נתברר שיש מכה אבל כאב גדול הוי כמכה של חלל כדסובר בשו"ע הגרש"ז בקו"א ליו"ד סי' קפ"ז סקי"א מפני דודאי יש שם איזה בועא או חבורה עיין שם, ודון מינה איפוא במכש"כ במי שנתברר כבר בודאי שיש שם איזה בועא או חבורה, שזהו מכה של חלל, וניתוח המורידין (הטחורים) הא הוא כשיש שם כבר בודאות הבועות או החבורות המכאיבין אותו עד מאד, וחותכין על כן זה משם ע"י ניתוח, וגם אחרי הניתוח ישנם כאבים גדולים מאד מהמכה שם עד שמתחיל להתרפאות, וסובלים גם מעצירות ואח"כ מיסורים קשים מהפעלת המעים, והרבה דם יוצא עי"כ מהגוף, ובהרבה פעמים מקבלים גם חום, ועל כן ברור הדבר שיש שפיר לברך לאחר מיכן כשמתרפא ברכת הגומל בשו"מ.
אבל כל זה אינו מוציא את ענין הניתוח בכל שהוא מן החלל ולפנים מכלל סכנה שלא יהו צריכים לברך ברכת הגומל כשהקב"ה ברחמיו המרובים נעתר לו לרפאותו ממחלתו וממה שהזיקו לו הרופאים בניתוח האיזמל, או מהזיהומים שנגרמים כתוצאה מזה לאחר מיכן וכדומה לזה. וכמה מציאותי הוא פירושו של הכתב סופר את הכתוב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, דר"ל, כי הקדוש ברוך הוא באמת לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, והרבה שלוחים למקום, הוא מצוה לעבדיו הרופאים שירפאו את החולה, והמה בחכמתם ע"י סמים שונים סמי דחיי יפעלו זאת, אבל אין בידם לרפאותו לגמרי שיהיה בריא אולם כי עוד נשארו הסמים המרים המזיקים להגוף ואין כח בידם להעלות ארוכה לזה כי אם יוסיפו סממנים גם לאלו ישכח המזיק, ע"כ רק הקדוש ברוך הוא יוכל בעצמו להושיע מזה, והיינו ישלח דברו המה שלוחיו וירפאם מעיקר החולי, אבל וימלט הוא משחיתותם, מה שהשחיתו הרופאים מזה ימלט הקדוש ברוך הוא את החולה (כת"ס עה"ת באהל לאה שבראש הספר) [ובספר ילקוט אליעזר על תהלים מוסיף משמו שפירש עפי"ז גם הפסוק שלאחריו יודו לד' חסדו ונפלאותיו לבני אדם והיינו דר"ל, יודו לד' חסדו כי השי"ת הרופא, אבל בהמון עם תולין פלאותיו ברופאים, לבני אדם, שרופא מומחה הציל אותו, ולא ידעו כי ד' הרופא. והוא נאה בדרך מליצי].
אמנם באורחות רבנו ח"א עמ' צ"א בשם הגרי"י קניבסקי זצ"ל כתב דיש להסתפק בניתוחי שבר פשוטים, וכן בנשמת אברהם שם כתב דאפשר דבזמננו נשתנה הדבר. וכן נראה.
ומצד נפל למשכב כתב הכה"ח בס"ק מ"ד "ודוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו אין צריך לברך. טור בשם ה"ר יוסף. אבל בשם הערוך כתב אפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך יעו"ש. ומדברי השלחן ערוך נראה דפסק כה"ר יוסף דדוקא נפל למטה אבל חש בעיניו או בראשו אינו מברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ט' יעו"ש. וכן כתב שדה הארץ חלק ג' סימן יו"ד, והביאו עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות כ"ד. וכן עמא דבר" ובס"ק מ"ו "והוא הדין בחולה שמוטל במטה יותר משלשה ימים. ט"ז ס"ק ה'. וזהו לסברת מור"ם ז"ל דבעי חולי שיש בו סכנה, אבל לסברת מרן ז"ל אין צריך שלשה ימים אלא כל שעלה למטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך", [וראה בבה"ל דפליג על זה וס"ל דהרמ"א לא יסבור כן אמנם למעשה הדין כדעת הט"ז כמבואר במשנ"ב לעייל] ובס"ק מ"ז "וכן נוהגין באשכנז- אבל הב"ח פסק כסברא ראשונה. והביאו מגן אברהם ס"ק ח' וכתב דכן נוהגין קצת. וכן הסכים אליה רבה אות י"ג. וכן כתב אשל אברהם אות ח' דכן נוהגין".
כתב הבא"ח ש"ר עקב סעי' ז' " על מיחושין כגון מיחוש הראש וכיוצא שאינו חולי הכולל כל הגוף אינו מברך, ולא נקרא חולה כדי לברך אא"כ נפל למטה ג' ימים, ואין צריך לזה ג' ימים שלמים מעת לעת".
וכתב מרן הרב בהערות לקיצו"ש סי' ס"א הערה א' "חולה שהבריא מברך אפי' לא היתה לו סכנה כגון: שהיה שוכב במטה ג' ימים אפי' לא מעת לעת".
ב
כתב השו"ע בסעי' א' "ארבעה צריכים להודות, וכו' ומי שהיה חולה ונתרפא", וכתב המשנ"ב ס"ק ב' "ונתרפא – והולך כבר על בוריו", וכן כתב הכה"ח בס"ק ז' "ואינו מברך עד שילך על בוריו. עטרת זקנים אות ב', אליה רבה אות א', מאמר מרדכי אות א', לדוד אמת סימן כ"ג אות ה'. ולפי זה יולדת אינה מברכת הגומל עד לאחר שבעה כי אז נתרפת לגמרי והרי היא כשאר כל אדם", ולכאורה כתב השו"ע סי' של סעי' ד' שכל שלושים יום דינה כחולה שאין בו סכנה אלא כיון שיצאת מעיקר החולי מברך.
וכן כתב בשבט הלוי ח"ד סי' קנ"ב "ולדידי פשוט דכל שיצא מכלל סכנה של עכשיו וירד מהמטה ויצא לחוץ דהיינו שיצא מעצם הסכנה רק צריך עוד איזה טיפול על הרושם שנשאר בזה ונמשך כידוע לפעמים זמן רב, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות דמ"מ עכשיו נעשה לו טובה ונס מן השמים, וכדמות ראי' מהמבואר סי' רי"ט ס"ח והוא מתשובת הרשב"א דאפילו יש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן אעפ"כ חייב לברך כל פעם שיצא מכלל סכנה, וזה דבר ידוע דאם יש לו מיחוש קבוע רושם ושורש המחלה בתוכו לעולם קיים אלא דמתחדש מזמן לזמן א"כ לעולם לא נתרפא לגמרי ואעפ"כ חייב לברך כל פעם והה"ד בהנ"ל, ואף על פי שיש לדחות קצת ראי' זו מכ"מ גם מסברא יראה כנ"ל".
העולה
הנכנס לניתוח שע"פ הגדרת הרופאים לא צופיים בו סיבוכים, ע"פ רוב, אף שנעשה בהרדמה מלאה, אין לברך, הגומל בשם ומלכות אלא ימצא משהו שיפטור אותו. אבל אם הניתוח מסובך ומסוכן, או שהוא בעניים וכדו' יש לברך אחריו ברכת הגומל.
ומצד נפל למשכב הנה ברור שאם נפל למטה ג' ימים מברך
ואם לא נפל למטה – לא יברך וראוי שיאמר נשמת כדי להודות על הנס (וכאשר יברך הגומל על נסיעה וכדו' יכוון על זה).