שאלה
בעקבות פטירת הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל – גדול הדור – האם צריך קריעה?
תשובה
לאשכנזים במקום שאין מנהג יש לקרוע כשיעור טפח בחולצה, ואין חייב לקרוע עד שיגלה ליבו. אמנם במקום שיש מנהג שלא לקרוע טוב לקרוע מעט מחולצה למטה.
לספרדים דעת מרן הרב זצ"ל שאין לקרוע היום.
לענין ברכת דיין האמת – דעת המשנ"ב שיש לברך אך לספרדים יש לומר סב"ל.
מקורות
טור יורה דעה הלכות קריעה סימן שמ "ואם הוא חכם יעשה עליו כראוי לו דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר… ועל חכם ות"ח ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפי' לאחר קבורה ביום שמועה, אם הוא תוך ל' יום. ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד, ועל רבו שלמדו חכמה אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה א' ועל חברים שלומדין שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה, כקרע של אביו ואמו, והרמב"ן כתב שדומה לאביו ואמו שקורע לעולם כשישמע, אבל הוא מתאחה, ורמב"ם דימה אותו עוד לאביו ואמו שקורע עד שמגלה לבו, ולא נהירא להרמב"ן, וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל כהרמב"ן, אלא שכתב שאינו מאחה לעולם".
בית יוסף יורה דעה סימן שמ "הרמב"ן הביא בספר תורת האדם (עמ' נב) הא דגרסינן בפרק אלו מגלחין (שם) כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו עליה רבנן, אמרו לא גמרינן מיניה, אמר להו [אביי] מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, סברי מה דהוה הוה, אמר להו רב אידי בר אבין תניא חכם שמת כל זמן שעוסקים בהספדו, סבור למיקרע לאלתר, אמר להו אביי חכם כבודו בהספדו, וכתב איכא למידק והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחול המועד, והראב"ד מתרץ דהני מילי באותם שעומדים בין מיתה לקבורה אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא, ולאחר קבורה באו ואינם חייבים לקרוע באדם כשר… ואמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו, והא דתניא באבל רבתי (פ"ט) רבי שמעון בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין, וכל שאין עומדין עליו, בשעת מיתתו אין קורעין עליו. נראה לי שהוא שיבוש ואדם כשר שמת צריך להיות והיא הברייתא השנויה כאן אלו דברי הראב"ד וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי (מו"ק פ"ג ריש ה"ז) רבי בון דמך במועדא לא עבד ליה רבי מונא חסד, בתר מועדא עבד ליה, איקרייה על ואמר קדמיהון הא דתני רבי חכם שמת הכל כקרוביו בהינון דהוו גביה, אנן לא הוינן גביה, דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותם שהיו עמו קודם קבורה, וברייתא בקודם קבורה תניא כדקתני חולצין עליו איכא למימר דהתם במועד הוה וקיימא לן (מו"ק כז:) דאין מספידין אלא בפניו ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד והיינו דאמר להו הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוו גביה, אנן לא הוינן לגביה ולפיכך אין אנו מחללין עליו מועד, ולאחר מועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו, ועם כל זה אין הדברים נוחים שהוה להו לפרש בגמרא כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה אבל י"ל שאלו החכמים היו סבורים דהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר שאינו חייב לקרוע טועים היו בזה עכ"ל", כלומר דעל אדם כשר שמת קורעין בזמן יציאת נשמה, ועל חכם קורעין גם אחרי זה, ואם לא קרע בשעת יציאת נשמה, או בזמן שמועה, קורע בזמן שעוסקין בהספדו שאז יש את כבודו, וה"ה בזמן הלוויה.
וכתב עוד "ועל חכם ותלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה אם הוא בתוך שלשים יום ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד. זה נלמד מעובדא דכי נח נפשיה דרב ספרא, ומעובדא דירושלמי דרבי בון דמך שכתבתי בסמוך, (לעיל ד"ה ומ"ש אם ידע). וכתב הרא"ש (שם סוף הסימן) בשם הראב"ד וזה לשונו סבור מינה מאי דהוה הוה כיון שלא קרעו ביום השמועה אף על פי שהוא תוך שבעה שוב אינו קורע, דהא לאו שעת חימום הוא אמר להו כל זמן שעסוקין בהספדו של חכם והוא תוך שבעה או לפי מה שהוא ההספד עכ"ל. ולפי זה הא דקאמר חכם כבודו בהספדו לאו למימרא דזהו עיקר כבודו דעיקר כבודו ודאי הוא לקרוע ביום שמועה אלא דהיכא דלא קרע ביום שמועה כבודו הוא לקרוע עליו בשעת הספדו ולא שלא בשעת הספדו ומשמע שאם לא קרע ביום שמועה וכבר עבר זמן הספדו אינו קורע. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ט' (הי"ג) בלשון הזה חכם שבאה שמועתו שמת אין קורעין עליו אלא בשעת הספדו וזהו כבודו: וכתב עוד הרא"ש (שם) על חכם ועל תלמיד חכם חייב לקרוע ואפילו בעיר אחרת בשמועה קרובה ואפילו במועד. והוא נלמד מדברי הראב"ד שכתבתי בסמוך (שם) על ההיא דכי נח נפשיה דרב ספרא: וכתב הרמב"ן (עמ' נה) ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה של החכמים דהא תניא (מו"ק כה.) הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו שזה הביאו לחיי העולם הזה וזה הביאו לחיי העולם הבא (ב"מ לג.) עד כאן", כלומר שלדעת הרמב"ם קורעין בזמן השמועה רק בזמן הספד, ודעת הרא"ש ,שקועין או בזמן שומעה, או במקום הספד, ולדעה אחת רק בתוך השבעה, וכשקורעין קורעין גם במועד, וכ"ש בפורים.
וכתב עוד הב"י "ומ"ש רבינו דתלמיד חכם דינו כחכם. ירושלמי (שם) כשם שקורעים על החכמים כך קורעים על תלמידי חכמים, איזהו תלמיד חכם חזקיה אמר כל ששנה הלכות וכו' והביאו הרמב"ן (עמ' נד) והרא"ש (שם ריש דף לח) וכתבו אחר כך ובגמרא דילן פרק אלו קשרים (שבת קיד.), אמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר ואפילו במסכת כלה, וכן לענין קריעה, וכך מצינו בתשובה אמר רב משה איזהו תלמיד חכם שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר ואפילו במסכת כלה עכ"ל וגם בנימוקי יוסף (מו"ק יז: סוד"ה אין) כתב ויש בתשובות הגאונים אמר רב משה איזהו תלמיד חכם שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו': גרסינן בפרק אלו מגלחין (כד.) אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע ומקשינן והא אמרו ליה לשמואל נח נפשיה דרב קרע עליה תריסר מאני אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מיניה, ואמרו ליה לרבי יוחנן נח נפשיה דרבי חנינא וקרע עליה תליסר איצטלין דמילתא אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מיניה שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתתייהו כשעת חימום דמי. וכתב הרמב"ן בתורת האדם (שם) פירוש לאו תירוצי מתרצינן דמיחייבי בהני קריעות אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ואית בהו משום (דברים כ יט) בל תשחית דשעת חימום הוא ומוסיפין בכבודן של תלמידי חכמים [היו]. וכתבו הגהות [מיימון] פרק ט' (דפוס קושטא הי"א) תליסר איצטלין דמילתא פירוש בזה אחר זה כשלובש אחד היום פושטו למחר או ליומא אוחרא ולובש אחר", כלומר שחכם ששואלים אותו בכל מקום הכל חייבים לקרוע עליו, ונהגו לקרוע עליו גם בשאר ימים משום כבודו דהוה כשעת חימום.
וכתב עוד "כתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין (שם) הא דאמרינן (כה.) חכם שמת הכל קרוביו, כתב רבינו מאיר (הל' שמחות סי' לה) דוקא חכם שיודעין לו משמועותיו שחידש אבל אם אין יודעים מחידושיו כלום וגם אינו רבו לא מיחייב לקרוע עליו ביום שמועה לאחר קבורה, מדקאמר גבי כי נח נפשיה דרב ספרא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא, ולי נראה היפך דבריו משם מדקאמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן, והכי פירושו ועוד אפילו אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ"ל. והגהות מיימון כתבו בפרק י"א (דפוס קושטא ה"ב) דברי הרב רבינו מאיר. ולי נראה שדברי הרא"ש הם מבוארים בטעמם ומינה לא תזוז, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק ט' (הי"א)", כלומר שהסיק שגם חכם שמת שלא יודעים משמעותיו יש לקרוע עליו.
וכתב עוד הב"י "כתב הרמב"ם בפרק ט' (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין עליו עד שמגלים את לבם וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שוין ואין אחד מהם מלמד את חבירו. ומשמע מדבריו דשוים דוקא הוא שקורעים אבל גדול על הקטן לא אלא אם כן למד ממנו שום דבר וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם (שם) והר"ן בפרק קמא דקידושין (יד. סוד"ה אמר אביי). ואיכא למידק למה תלה הדברים במנהג והלא מן הדין חייב לקרוע, וכדתניא חכם שמת הכל קורעין ומשמע דאפילו לא למדו ממנו וכמו שדקדק הרא"ש מעובדא דרב ספרא, ואפשר לומר דההיא באותם שאינם שוים לחכם שמת אבל בשוים לו לא מיחייבי מדינא אלא שנהגו כך, אי נמי דהכל חייבים לקרוע על חכם כדאיתא בברייתא ומיהו האי קריעה לא איתפרש בברייתא שיעורה ומשמע ליה ז"ל דשיעורה עד שיגלה את לבו, ומיהו נהגו תלמידי חכמים לקרוע טפח בלבד שכיון שהם תלמידי חכמים די להם שיקרעו טפח כסתם קריעה דעלמא",.
למעשה פסק השו"ע סי' ש"מ סעי' ז' "על חכם ועל תלמיד חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, קורעין עליו אפילו לאחר קבורה, ביום שמועה, אם הוא תוך ל' יום. וקורע עליו בשעת הספדו. (לא קרע ביום שמועה, וכבר עבר זמן הספדו, ולא קרע, שוב אינו קורע) (כך משמע בטור בב"י). וקורעין עליו עד שמגלין את לבם. וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהם שוים ואין אחד מהם מלמד את חבירו. הגה: י"א שאין קורעין על חכם, אלא א"כ הוא רבו או שיודעין משמועותיו שחדש, דהיינו רבו, (כ"מ בטור, הרא"ש והגמי"י בשם הר"מ), וכן נהגו להקל במדינות אלו", כלומר שהשו"ע פסק כדעת הרא"ש והרמ"א פסק כדעת רבינו מאיר.
וכתב הש"ך ס"ק טז על דברי הב"י שכתב שנראין לו דברי הרא"ש "ולי נראה דברי הר"מ ברורין בטעמן דלפירוש הרא"ש קשיא אטו לא ידעי רבנן דכל יומא שמעתתיה בפומן, אלא דהוה ס"ל דזהו לא מיקרי רב, וקאמר אביי דהוי רב, ועיקר חסר מן הספר והכי הל"ל ועוד דכיון דשמעתתיה בפומן הוי רב שלנו, ותו מנ"ל לאביי הכי דלמא רבנן ס"ל דשמעתתיה בפומן לא הוי רב, ותו ל"ל האי ועוד דהא רב ספרא עכ"פ חכם הוי אלא ה"פ מי קתני הרב שמת חכם שמת תניא דהיינו שידעינן משמועותיו שחדש, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן כלומר עוד כל היום שמועותיו בפינו, וא"כ אנו יודעין משמעתתיה שחדש וזה ברור".
אולם בביאור הגר"א ס"ק כג וי"א כו'. "כ"כ הרא"ש שם בשם הר"מ ממש"ש ועוד הא כל יומא שמעתיה כו' אבל הרא"ש הקשה עליו דאדרבה משם מוכח להיפך דקאמר ועוד כו' ומ"ש בב"מ ת"ח שבבבל כו' כבר פירש"י שם קרע שאין מתאחה כדין רבו", כלומר שמצדד כדברי הרא"ש.
ש"ך בס"ק י"ז כתב "אני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו, ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס, וכבר כתב האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה עכ"ל והביאו מהרי"ל, ומהרי"ו בתשובותיהם כמש"ל סי' י"ח ס"ק כ"ט, וצ"ע", כלומר למה לא נהגו לקרוע.
וכתב כתב הערוך השולחן בסעי' כ"ב "ועכשיו נוהגים להקל אפילו על חכם שיודעים משמועותיו שחידש וכבר תמהו בזה [עי' ש"ך סקי"ז] וכתבו דס"ל דבעינן שיודע דבר הלכה בכל מקום ועכשיו אינו מצוי זה [שם] והירא דבר ד' יקיים המצוה כתקונה ויכול לקרוע בשולי הבגד וכמ"ש בסעי' ד' ע"ש והמדקדקין קורעין בשולי הבגד בהאונטע"ר שלאק ויכולין לאחותה מיד".
כתב הכה"ח סי' תקמ"ז ס"ק כ"ה "או עמד שם בשעת יציאת נשמה. ועתה לא נהגו לקרוע כשנמצא בעת יציאת נשמה דהקלו בזה כדי שלא יהא אדם מת יחידי שאין הולכין בני אדם אצל גוסס שלא לקרוע בגדיהם, וכן נהגו בעיר הקודש ירושלם ת"ו שלא לקרוע מטעם זה, ונראה דסמכו על מה שכתב מור"ם סעיף ז' דאין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו וכו', אם כן אף על גב דדין קריעת חכם פשוט בש"ס ובפוסקים נהגו להקל משום דאין לדבר סוף דאם באנו לקרוע על כל חכם וחכם לא נשאר עלינו בגד ביום קרה. שלחן גבוה ביורה דעה סימן ש"מ אות ט"ו, זכור לאברהם חלק ג' חלק יורה דעה אות ל"א", משמע דווקא ת"ח אבל גדול הדור דמבדרי שמועתיה לכו"ע יש לקרוע.
אמנם חליצת כתף המבואר בסעי' י"ז לא נהגו היום.
למד ממנו הלכה
כתב עוד הב"י "ועל רבו שלמדו חכמה אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת ועל חברים שלומדים שמועות זה מזה קורע ואינו מאחה. בסוף פרק שני דמציעא (ב"מ לג.) שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה. ופירש רש"י (ד"ה קרע) והתוספות (ד"ה ומקרעין) והרא"ש (ב"מ פ"ב סי' ל ומו"ק שם) והר"ן (חי' ב"מ שם ד"ה ת"ח) ונימוקי יוסף (שם יח. ד"ה אמר עולא) דהני קרעים אינם מתאחים דאי קריעה בעלמא פשיטא וכי גרע מחכם דתניא שהכל קורעין עליו ודלא כהרמב"ן שכתב בספר תורת האדם (עמ' נג) שהוא מתאחה וכי תימא פשיטא דלא גרע מחכם דעלמא יש לומר שאין תלמיד חכם קורע על הקטן ממנו אבל אם הוא רבו אף על פי שאינו מובהק קורע עליו אפילו שהוא קטן ממנו: והגהות מיימון (אות ד) כתבו על מה שכתב הרמב"ם (שם) וכבר נהגו תלמידי חכמים לקרוע זה על זה וכו' פירש ראבי"ה (בתשו' סי' תתקמח) קרע שאינו מתאחה אבל הרב רבינו מאיר (שם סי' עח) כתב שאינו אלא חומרא בעלמא והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג ואין מורין כן. וכן כתב המרדכי במועד קטן (סי' תתקד). ולענין הלכה כיון דרובא דרבוותא סברי דאינו מתאחה הכי נקטינן", וכתב עוד "ומ"ש בשם הרמב"ם (שם ובהל' ת"ת פ"ה ה"ט) שקורע עד שמגלה את לבו ולא נהירא להרמב"ן (עמ' נט) וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל (סו"ס מג). נתבאר כבר בסימן רמ"ב (קעד. ד"ה וכשימות ובע"ב ד"ה ומ"ש אבל עומד)".
וכתב עוד השו"ע בסעי' ח' "על רבו שרוב חכמתו ממנו; אם מקרא, מקרא; ואם משנה, משנה; אם גמרא, גמרא; קורע כל בגדיו עד שמגלה לבו. וי"א שאינו קורע אלא טפח, ואינו מאחה לעולם. ואפילו משמועה רחוקה, קורע עליו לעולם. ואם לא למד רוב חכמתו ממנו, אינו קורע עליו, אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהם. ואפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול, קורע עליו. הגה: וי"א דקרע שעל רבו שאינו מובהק, נמי אינו מתאחה (טור בשם הרא"ש ובית יוסף בשם רש"י ותוספות והר"ן). תלמידי חכמים שיושבים ביחד ומקשים ומפרקין זה לזה ולומדים ביחד, י"א שדינן כרב שאינו מובהק, וי"א שדינן כרב מובהק (אלו שני הסברות בטור). וי"א דאין צריכין לקרוע אלא על רבו שלמדו רוב חכמתו, אבל חברים הלומדים זה עם זה, או שהאיר עיניו בדבר אחד, אינו אלא חומרא בעלמא, והיכא דנהוג נהוג, והיכא דלא נהוג לא נהוג, ואין מורין כן. (מרדכי ה"א בשם השאלתות והגמ"יי בשם הר"מ), ולכן נהגו להקל במדינות אלו".
וכתב ערוך השולחן בסעי' כ"ג "וזהו בלמד רוב חכמתו ממנו אבל בלא"ה אינו קורע עליו בדיני אב ואם אלא כדין שאר מתים שהוא מתאבל עליהן והיינו קריעה טפח מיד וגם לא בשמועה רחוקה ואפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול חייב לקרוע עליו וי"א דגם אינו מתאחה אפילו אינו רבו מובהק וכמדומני שאין המנהג כן".
ברכה
כתב השו"ע סי' רכ"ג סעי' ב' "מת אביו, מברך: דיין האמת; היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן: שהחיינו; ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך: הטוב והמטיב. הגה: שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו שותפות באותה טובה (טור)", וכתב המשנ"ב בס"ק ח' "מת אביו – וה"ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון ועכ"פ על ת"ח שמת שצריך בודאי להתאונן ולהתמרמר ע"ז וכן על קרוביו שחייב להתאבל עליהם ודאי יזכור הברכה בשם ומלכות".
העולה
לאשכנזים במקום שאין מנהג יש לקרוע כשיעור טפח בחולצה, ואין חייב לקרוע עד שיגלה ליבו. אמנם במקום שיש מנהג שלא לקרוע טוב לקרוע מעט מחולצה למטה
ומכל מקום דעת מרן הרב שאין לקרוע היום
לענין ברכה דעת המשנ"ב שיש לברך לספרדים יש לומר סב"ל.