שאלה
האם מותר לצלות כבד על משטח ברזל חם (פלאנצ'ה -Plancha) עם מגרעות שמגביהות אותו מעט?
תשובה
מותר לצלות כבד או בשר שלא נמלח ע"ג מחבת הקרוי פלאנצ'ה, ובאופן שיש לדם להיכן לזוב וכההיא דנדון דידן אף המחמירין בעלמא כאן מודים דרבנן להתיר וכמבואר כל זה בספרתם, ומזה הטעם יש להתיר לצלות גם דברים אחרים בזה, שכיון שאמרנו שלא רק זב ממנו כל דמו אלא נשרף הדם לגמרי ומתכלה שוב אין לאסור לצלות גם דברים אחרים.
(יש לציין שפלאנצ'ה זו יש בה חורים מתחתיה באופן שהדם יכל לזוב ולצאת חוצה.)
מקורות
בענין השאלה אודות צליית בשר שלא הומלח או כבד, על טס העשוי מברזל או על פלאנצ'ה ללא משקה כלל אם הדבר מותר. ויש לציין שפלאנצ'ה זו יש בה חורים מתחתיה באופן שהדם יכל לזוב ולצאת חוצה.
טרם אפתח בדיני הצלייה, נקדים בקיצור בס"ד כיצד הדין נוטה בענין מליחה. גרסינן בחולין פרק כל הבשר (קיג.), אמר שמואל אין מניחין בשר מלוח אלא ע"ג כלי מנוקב. וכ' הגה"מ (פ"ו אות י) בשם סמ"ג, שלא רק בכלי מנוקב מותר, אלא ה"ה ע"ג דף פשוט מותר. וכ' הרא"ש (סי' מט), המולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב, או על קשין או על עצים, כללו של דבר, כל דבר שכששופך מים עליו יוצאים מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו, ע"כ. ובתה"ד (סי' קעג) כ', שאע"פ שמתבאר בדברי האו"ז ח"א (סי' תעו) לאסור למלוח בשר בכלי שא"מ, אף שהוא חלק. י"ל דמיירי בכלי שלא הוחלק ברהיטני, אבל בדבר שהוחלק ברהיטני מותר אף להאו"ז. וע"ע בדברי הר"ן (דף מב:) משכ"ב. מבואר מכל זה, שאע"פ ששמואל אמר שאין מניחים בשר מלוח או למלוח בשר ע"ג כלי שא"מ, ורק בכלי מנוקב מותר, מבואר בדברי הפוסקים דלאו דווקא הוא זה, אלא כל אופן שיזוב הדם ממנו בלא שהייה שהדבר מותר, וכן פסק מרן בש"ע (סי' סט סט"ז), אין מולחין אלא בכלי מנוקב, או ע"ג קשין וקיסמין או במקום מדרון בענין שאם ישפך שם מים יצאו מיד. וכאמור.
ולענין אם מלח בכלי שאינו מנוקב, מבואר בגמ' חולין פרק כל הבשר (קיא:), אמר ר"נ אמר שמואל, קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, שמואל לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח, ומבואר שם שגם רבי יוחנן ס"ל כשמואל בזה.
והנה נחלקו הראשנים באופן שמלח בכלי שאינו מנוקב, אם מותר להשתמש בכלי זה בצונן אף שלא הדיחו כלי זה, שהרשב"א בתוה"ב הקצר (ב"ג ש"ג), ובחידושיו לחולין (שם) הביא לנו מח' בזה, שיש אומרים שמותר להשתמש בה צונן אף שלא הדיח, ויש אומרים שאין להשתמש כל זמן שלא הדיח, ולזה הסכים הרשב"א, אלא שבכלי חרס החמיר ע"ש. ומרן בש"ע הביא סברות אלו, שבסתם פסק כדעת הרשב"א וסיעתו, להתיר אף בלא הדחה, ובי"א הביא דעת החולקים, וכ"ז כשלא הדיח אבל כשהדיח מותר לכ"ע. ודע שמה שנחלקו בו הראשנים אם מותר להשתמש בו צונן בלא הדחה, זהו כשמלח בכלי שאינו מנוקב, וכמבואר זה בדבריהם, אבל בכלי מנוקב מישרא שרי, אף כשלא הדיח. וכמבואר.
ומעתה אחר הודיע לנו האלוקים את כל זאת, ניחזי אנן כיצד הדין נוטה לעניין צלייה, והנה בשו"ת הר הכרמל חיו"ד (סי' יד) כ', שנוהגין היתר לצלות הכבד תוך התנור, ואין חוששין למה שנתבשל הכבד בדם הזב תחתיו, וגם אין חוששין להכשיר מקום התנור ע"י בליעת הדם, והטעם משום שנצלה באש והאש שואבו, ע"ש. ותשובת הר הכרמל הובאה בפת"ש (סי' עג סק"א). ובאמת שאף הגאון רבי יעקב קאשטרו בערך לחם (סי' עג ס"א) כ', שאם צלאו תוך הקדרה בלא משקה, שהכבד מותר, ע"ש. גם הרב החבי"ב בכנה"ג (סי' עו הגב"י אות כה) כ', שמותר לצלות ע"ג קרקע התנור מהטעם דנורא מישאב שאיב, ונסתייע ממה שאמרו בפסחים פרק כיצד צולין (דף עה), אמר רבי יוחנן תנור שהסיקו וגרפו וצלה את הפסח, אי"ז צלי אש, שנאמר צלי אש צלי אש ב' פעמים, טעמא דגלי רחמנא צלי אש צלי אש ב"פ, הא לא גלי רחמנא הו"א צלי אש הוא, א"ל גלי רחמנא התם וילפינן מינה, ואבע"א התם טעמא דכתב רחמנא צלי אש ב"פ הא לא כתב רחמנא צלי אש ב"פ הו"א אאש קפיד רחמנא, ואפילו גרפו נמי צלי אש הוא, אבל הכא אעצים דאיסורא קא קפיד רחמנא והא ליתנהו. ע"כ. ומבואר לתירוצא בתרא שאף שצולהו רק בקרקע התנור בלא אש חשיב שפיר צלייה. ודון מינה ואוקי באתרין ע"ש. ומצאתי כעת שאף הגאון רבי חיים משה אמאריליו בשו"ת דבר משה ח"ג חיו"ד (סי' ג דף יז ע"ב), הסכים לדברי הרב כנה"ג הנ"ל, והוסיף שהדין דין אמת אף ללישנא קמא עש"ב. ואף שהגאון הראש"ל רבי רפאל יוסף חזן בשו"ת חקרי לב חיו"ד (סי' לו דף נה ע"ב) תפס ע"ד הרבנים הנ"ל, שאין ראיה לדבריהם ע"ש, מ"מ לדינא מסכים והולך שמותר לצלות כבד ע"ג טס ממתכת באופן שיזוב הדם ממנו. אלא שבמחבת לא התיר, ע"ש. והסכים לכל זה הגאון רבי עבדאללה סומך בזבחי צדק חיו"ד (סי' עו אות ד).
כל קבל דנא, אנוכי הרואה להגאון הצל"ח בחידושיו לפסחים (דף עד) שכ', בא לידי כמה פעמים שצלאו כבד בתנור גרוף מאש, והניחו הכבד על חרסו של תנור, ואסרתי כי אין כאן מקום להדם לזוב, ודמו כפולטו כך אח"כ נבלע בתנור, ואי"ז דומה לצולה על הגחלים, דהיינו בישרא אגומרי, דמסקינן לקמן דהלכתא מישאב שאיב, דשאני גומרי שטבע האש לשאוב הדם ואינו מניחו לחזור להבלע בבשר, ועוד דשם יש מקום לדם לזוב, אבל חרסו של תנור, אף שהוא רותח מ"מ אינו אש, ואין טבעו לשאוב הדם, וגם אין מקום לדם לזוב, פשוט היה בעיני שאסור, ע"כ. גם תלמידו בשו"ת תשובה מאהבה ח"א (סי' פד דף נ.) העלה לאסור ע"ש. גם הפת"ש (סי' עג סק"א) כ', שמ"ש בשו"ת הר הכרמל להתיר מהטעם שחום התנור מכלה הדם ומייבשו, טעם קלוש הוא, שכל זה אינו אלא בדם מועט, אבל בדם מרובה לא נאמר, ע"ש. והסכים לכ"ז הגאון מליסא בחוו"ד (סי' עו ביאורים אות א), והוסיף שהוא על דרך שאמרו במליחה אסור נמי בצלייה, ע"ש.
ובאמת שבנידון זה רבו המתירין על האוסרים, שלכאורה דבריהם של האוסרים קשים הם, שעיקר חילוק הגאון הצל"ח לחלק בין אש ממש לבין חום התנור, צ"ע מנ"ל להגאון לחלק בכך, גם מש"כ הפת"ש לחלוק על הרב הר הכרמל מהטעם שיש כאן דם מרובה, י"ל בפשיטות שגם כאן הדם יוצא מעט מעט, ובו בפרק מתכלה הדם ומתייבש, גם מש"כ הגאון מליסא לדמות מליחה לצלייה אנא דאמרי דערבא ערבך צריך שיש לחלק בזה בשופי מהטעם שהאש או חום התנור מכלה הדם ולא רק גורם לו שיזוב ממנו למקום אחר.
ולקושטא דמילתא, דלאחר שכתבתי הנ"ל מצאתי און לי מדברי הגאון ריש גלותא דבבל רבנו יוסף חיים בבא"ח (שנה ב פרשת קדושים סעיף א) שכ', הצלי א"צ מליחה לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה, וכו', ואם צולהו ע"ג גחלים ממש, אע"פ שאין מקום אויר חלל בין הצלי לגחלים כדי שיזוב הדם לית לן בה, דמ"מ נורא משאב שאיב הדם, ואינו מניחו לחזור להבלע בבשר, ולא עוד אלא אפילו אם צולהו על הקרקע של התנור שהוא גרוף וקטום, דאין כאן אש בעין, אלא חרסו של תנור הוא חם מאוד ורותח שרי, מפני שתוקף החום לבדו נמי הוא שורף, וכו'. ואע"פ שהגאון הצל"ח מחלק בין ע"י האש עצמו, לבין החום בלבד, יש לסמוך על רובא דמתירין, וכו', ע"כ. הרי ששפתיו ברור מללו בכחא דהיתירא להתיר לצלות על קרקע התנור ולא חש לחילוק הגאון הצל"ח הנ"ל. גם בס' יד יהודה (סי' עו בארוך סקי"א ובקצר סקכ"ז), העלה להתיר מהני טעמי תריצי הנז', ע"ש. גם מה"ר גאטיניו בשו"ת צל הכסף ח"ב חיו"ד (סי' ב) הסכים להתיר בזה ע"ש. ומצאתי סמוך לחתימה שגם הגאון רשכבה"ג רבנו חיים פלאג'י בס' רוח חיים (סו"ס עו), העלה להתיר, כהסכמת מו"ז הראש"ל רבי רפאל יוסף חזן בחקרי לב הנ"ל, ודחה דברי המערערים ע"ז. ע"ש. וכן מורה ובא מורנו הגאון רבי בניהו דיין בשו"ת דברי בניהו חי"א (סי' כא).
המורם מכל האמור
דבהא נחיתנא ובהא סליקנא, שמותר לצלות כבד או בשר שלא נמלח ע"ג מחבת הקרוי פלאנצ'ה, ובאופן שיש לדם להיכן לזוב וכההיא דנדון דידן אף המחמירין בעלמא כאן מודים דרבנן להתיר וכמבואר כל זה בספרתם, ומזה הטעם יש להתיר לצלות גם דברים אחרים בזה, שכיון שאמרנו שלא רק זב ממנו כל דמו אלא נשרף הדם לגמרי ומתכלה שוב אין לאסור לצלות גם דברים אחרים.
(וכן הסכים עמדי על דבר התשובה מורינו הגאון הרב יוסף אליהו שליט"א)