שאלה

האם מותר להשתמש במזגן אינוורטר בשבת?

תשובה

מזגן אינוורטר לא צריך הכשר לשבת.

אמנם יש שהחמירו (הגר"נ קרליץ, הגר"ח קנייבסקי)  שבחדר קטן מאוד או אם החלון הוא מתחת המזגן, כך שכשיפתח את החלון יהיה השפעה מיידית על המנוע לאסור, אך לדעת הגרש"ז אוירבך ולגרי"ש אלישיב, ולמרן הרב, שרי וכן נראה להלכה כמו שהארכנו בתשובה.

מקורות

הנה לפני שניגע בנידון עלינו לבאר תחילה כיצד עובד המזגן:
המזגן עובד ע"י "גז מזגנים" שהתכונה הפיזיקלית שלו. הוא כאשר הוא קר הוא נוזל וכאשר הוא מתחמם לצורך הוא עובר למצב צבירה שהינה גז.
לצורך הדוגמא אם בחדר הטמפרטורה היא 25 מעלות, המזגן שואב את החום מהחדר כך שהנוזל שלו נהיה 25 מעלות, ואז המדחס (4) דוחס את הנוזל עד שנהיה במצב צבירה של גז, כלומר מחמם אותו לכדי 45 מעלות לשם דוגמא, וכדי לקרר את הגז הוא מוציא אותו החוצה כך שהחום שלו משתנה לחום שבחוץ נניח 25 מעלות בעוד שהמצב הצבירה נשאר אותו דבר, לאחר מכן הוא מחזיר את הנוזל לחדר ומקטין את הלחץ כך שהגז מתפשט וחוזר להיות נוזל אשר המעלות שלו נמוכות 20 מעלות כלומר 5 מעלות ואז האוויר מתפשט לחדר ומקרר אותו וחוזר חלילה.
וכדי לווסת את האוויר יש למזגן טרמוסטט – שהוא מזהה את רמת החום או הקור בחדר וע"פ זה מחליט אם להמשיך את הפעלת המזגן או לנתקו.
באינוורטר – הנו בקר שתפקידו זה בקרה על כמות המרת זרם חליפין שמתקבל מחברת חשמל לזרם ישיר עבור המכונה, כלומר הינו מחליט כמה להמיר בכל רגע נתון וכך בעצם הוא מוציא אוויר בצורה אחידה, ובעצם אינו עוצר את פעולת המדחס אלא מאט או מזרז את פעולתו לפי מידת הצורך, כלומר אין חיבור או ניתוק אלא זרם תמידי שעולה ויורד.
בעצם בפתיחת דלת אדם מכניס חום, (יש לציין שעצם הימצאות אדם בחדר מוסיפה חום), שמשנה את הטמפרטורה של החדר וכתוצאה מכך, במזגן רגיל עשוי להדליק אותו, ובמזגן אינוורטר עשוי לגרום לצריכה נוספת של חשמל.
כדי לבאר היטב את הנידון ההלכתי תחילה נדון באיסור בהפעלת חשמל או בשינוי זרם, הנה בדבר זה נחלקו גדולי האחרונים החזו"א והגרש"ז אוירבך וכדלהלן:
א- האיסור בחשמל
דעת החזו"א
דעת החזו"א (סי' נ' אות ט'): שבהדלקת או כיבוי חשמל יש משום איסור בונה "דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידים אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דווקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחושבן כשניים משתתפים בפעולה אחת, אין התקיעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח הנמוך, אבל תיקון צורה לגשם ונעשה על ידי זה שימוש, ודאי חשיב בונה". עוד כתב החזו"א במכתב (ומובא בהשמטות סי' קנ"ו – מכתב לסימן שי"ג): "יסוד הדברים שיקול הדעת, ויש חילוק בין פועל הצורה ע"י פעולה בלתי ממשית כמו מחמם ברזל באש ובין מחבר ב' פרקים ועל ידי זה נעשה כלי, ואנו נכנסים לדיון של רפוי ותקוע שאמרו רז"ל, ובזה אין אנו בטוחים למקרי רפוי בזמן שהרכבה שאנו עושים יש בה ב' תופעות: א. חיבור נפרדים לגוף אחד. ב. הבאת מעבר לזרם חשמל. ואחרי שחיבור הפרקים הוא בונה בתקיעה יש כאן בחיבור חוט החשמל בונה, וטענת רפוי אינה מושיעה כאן משום יצירת הזרם שהוא ענין תקוע וקיים וביחד מיקרי בונה". ובמכתב נוסף כתב ביאר את אות ב' יותר דהוי כהכשרת החוט ממות לחיים. והנה יש להסתפק האם צריך את שני התנאים כלומר שיהיה תקיעה חיבור וגם ממות לחיים או שמספיק תנאי אחד שמספיק שזה עובר ממות לחיים וכמו שיבואר להלן די לנו בטעם של מוות לחיים לפי החזו"א.
בשו"ת אגרות משה (ח"ו או"ח ד' סי' פ"ג, פ"ה. וע"ע שם ח"ה או"ח ג' סי' נ"ה). כ' שבהגברת זרם יש חשש איסור דאורייתא.
דעת הבית יצחק
ובשו"ת בית יצחק (במפתחות ח"ב סי' ל"א) כתב לגבי הדלקת חשמל בשבת ש"יש לאסור משום דע"י סגירת זרם החשמל נולד כח חשמל וזה אסור בשבת, דכמו בסחופא כסא אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא, ה"ה דאסור לעשות חיבור חשמלי בשבת". וכן כתב האחיעזר ח"ד סי' ו' לגבי החשמל "וגם להדליק ביו"ט הוי מוליד, דע"י הרכבת הכוחות מוליד כח וכן הנני מורה תמיד".
כלומר שהאיסור הוא מדרבנן משום מוליד, וכן ביאר במאורי אש בסוף פ"ב. וכתב עוד בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט' "ועיין גם בשערי דיעה סי' קצ"ד שאף גם הוא מתיר, אך מה אעשה שכבר הורה זקן והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל"א וכו' והדבר צריך הכרעה. שוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ' פרק ז' שמביא מחתנו של הבית יצחק גאב"ד דק"ק רישא שכתב נמי דאי אפשר לדמותו להולדת ריח, ורק הואיל וכבר יצא לאיסור מפי חותנו לכן אינו רוצה להתיר", כלומר שנסתפק ולא הכריע בדבר.
למעשה כתבו האחרונים להחמיר כמו החזוא, ובמקום הצורך גדול או בהצטרף עוד צדדים להקל כמו הבית יצחק, ראה למרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח הערה ג', בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' מ"ז. וכ"כ האור לציון ח"ב פמ"א הערה ג'.
והנה הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ב סי' י"ט הביא דעת החזו"א ולא חלק עליו. וע' בישא יוסף (ח"ב פ"ה) שכתב שדעת הגרי"ש לצרף דעת הפוסקים אשר חולקים על החזו"א לסניף לקולא.
אמנם האחרונים כתבו שיש לחוש גם לטעם שהאיסור הוא משום נולד כן כתב החזו"א, וכן כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח הערה ל"א. והגרי"ש אלישיב פסק שיש בחשמל משום מוליד, וע' בישא יוסף (ח"ג סי' ע"ח) שחילק בדעת הגרי"ש בין שינוי זרם משמעותי (או גם באיכות הפעולה הנגרמת בשינוי הזרם) לבין שינוי זרם שאינו משמעותי. אבל הציץ אליעזר ח"א סי' כ' פרק י' או' א' חולק על הסברה של מוליד עיי"ש בהרחבה שנראה דס"ל שהאיסור הוא משום עובדין דחול.
ב- שינוי זרם
הנה כתב החזו"א שבת סי' ל"ח ס"ק ד' לענין שימוש במתקני חליבה בשבת וז"ל "ונראה לפ"ז דמותר להלביש הצנור על דדי הפרה שסוף תנועת החשמל לבוא ע"י פתיחת השעון ותהא התנועה זו חולבת את הפרה שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות. וכן מותר להלביש את הצנור בזמן תנועת החשמל כשהחלב הולך לאיבוד". ולכאורה הרי בזמן שיצמיד את המשאבה לפרה וודאי שיגבר הלחץ של החשמל כיון שנמצא בווקאום א"כ יוצא שמותר לחזו"א הגברת זרם, ואין לומר שאין בהצמדתם לעיטני הבהמה שינוי זרם שלדעת המומחים דבר זה לא קיים במציאות, אמנם יש לדחות שהחזו"א כשכתב את ההיתר העלה שאלה שמא בפתיחת הברז שהחלב ילך לאיבוד ייצור שינוי לחץ שישפיע על עוצמת החליבה ואחרי שקיבל תשובה מפרופ' סמבורסקי שאין שינוי התיר, והרי שם הוא גם שינוי זרם. וכן ביאר בדעתו הגר"ח קנייבסקי (הובא בשו"ת ישא יוסף ח"ג סי' ע"ח) בשם החזו"א ששינוי זרם אסור מהתורה, והקשו מחליבה וכתב שצ"ל שהחזו"א לא ידע שיש שינוי זרם, אע"פ שאינו בהכרח משמעותי ולכן כתב להתיר אמנם באמת לשיטתו אסור.
ומכל מקום נראה שכן מסתבר לומר כיון שאין חיבור בין פרקים ואין כל כך ממות לחיים כיון שזורם שם זרם, אל"כ נאמר שכיון שיש שינוי זרם עם נפק"מ חשיב כממות לחיים וא"כ בשינוי כל דהו שאין לו משמעות אפשר דלא יהיה אסור, אל"כ נאמר דגר"ח דיבר היכא שהזרם הוא בחוט נוסף או בעוד שטח דאז יש ממות לחיים וצ"ע.
דעת הגרש"ז בדעת החזו"א
אולם במנח"ש ח"א סי' י' כתב, לגבי פתיחת מקרר "נראה דאף לדעת החזון איש שכתב בהל' שבת סי' נ' אות ט "שכיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות קרוב הדבר דזה בונה מן התורה כעושה כלי", אפשר שכל זה דוקא בשעה שעושה את עיקר החיבור של המקרר עם רשת הזרם, בזה הוא סובר שנחשב כבונה כיון שמעמידו בכך על תכונתו לזרום בשעה שמתחמם ולהפסיק בשעה שמתקרר, אבל אם האדם רק משנה את קצב פעולת המקרר ומפעיל אותו חמשים פעם ביום במקום ארבעים נלענ"ד שגם להחזו"א חשיב רק כמשתמש ואין לחשוש בזה לבונה וסותר, וגם מסתבר דאין בזה משום מתקן כיון שרגילים תמיד לשנות את הקצב ע"י המוסת של המקרר כפי רצונו של האדם בשעה זו ולאו תיקון הוא כלל".
שינוי זרם משום נולד
ולגבי שינוי זרם מדין נולד כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט'): "ברם נראה דאף אם נאמר דאסור משום מוליד, מותר להגביר את הקול ע"י הגברת עוצמת הזרם ואין לחשוש בזה לאיסור מוליד, שהרי אמרו בגמ' ביצה כ"ג ע"א שמותר למלול עשבים שיש בהם ריח משום טעמא דריחא, מיהו איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף כך גם כאן, ואף שהמג"א בסי' תקי"א ס"ק י"א אוסר להוסיף בשמים על בגד שמריח כדי שיריח יותר מפני שהוא מוסיף בבגד ריח חדש, וה"נ הרי מוסיף עוד זרם ונוצר ע"י זה כח חזק יותר שלא היה קודם, עיין בשו"ע הרב ז"ל שכתב שם בסעיף ז' שרק מין בושם אחר שלא היה כלל מקודם הוא דאסור ולא מאותו מין, ובנד"ד הרי הו"ל כאותו המין" וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק ל"ח הערה ל"ג' "ושמעתי מהגרש"ז אוירבך דאם אינו מוסיף להדליק עוד חוט או מכבהו אלא רק מגביר את הזרם או מחלישו נראה דאין בזה שום איסור הואיל והחוטים כל הזמן שחורים ולא מאדימים", ולכאורה צ"ע דאם ידלק בעבור זה עוד מנורה וכדו' למה שלא יהיה מוליד.. אמנם לפ"ז נראה שבמקום שאינו שינוי זרם אלא יעבור בחוט אחר יהיה אסור. וא"כ כל האיסור הוא שיוצר זרם חדש ולא רק מגבירו.
דעת הגרי"ש אלישיב
וכתב בישא יוסף בח"ג סי' ע"ח שאע"פ שאסר משום מוליד, אסר גם לשנות זרם שבמעלית שבתבתחילה אסר לרדת בה, ואח"כ לעלות והיינו משום שינוי זרם, ומכל מקום לענין כניסה לשרותים שמותקנת בו וונטה, ולדעת מומחים עם כניסה לחדר יש שינוי בזרם התיר להיכנס וכן במקום עם מזגן או לעמוד כנגד מאורר, וביאר שם החילוק כיון שאיסור הוא משום מוליד כשיש שינוי זרם משמעותי או שינוי באיכות הפעולה אז דמי לתוספת ריח ממין אחר, אבל אם השינוי אינו משעותי ואינו ניכר לעין הוי כתוספת ריח מאותו מין שמותר. ונראה דס"ל כיון שיש שינוי דמינכר א"כ הוי כמוליד ריח אחר ולכן אסור וא"כ ה"ה כאן.
וא"כ בחיישן שיש בו שינויים הדיגטלים שיש שמשתנים כל הזמן (הארכתי בתשובה אחרת בעניין חישנים), לחזו"א מותר כי זה שינוי בלי משמעות, ולגרש"ז אין בזה משום מוליד כיון שזה שינוי זרם, ושינוי בצבעים של המסך אינם בגדר שינוי משמעותי שאליו כיוון להחמיר הגרי"ש אלשיב.
ג- השפעה ישירה
אלא שיש לדון אם יש שינוי מעשי כלומר בהשפעה ישירה על המנוע הנה במשמרת השבת דורשים התקן שבת גם במזגן אינוורטר וכך כתבו בקונטרס משמרת השבת עמ' 20 שיש שינויים ברישום הדיגטלי באופן כמעט מיידי, ולאחר 20-30 שניות המזגן הגביר את פעילותו. וכתבו שסיבת החומרה היא "מחמת שיש סיכוי ממשי שפעולת האדם תשפיע בפסיק רישיא על שינוי עוצמת המנוע עצמו הדבר תלוי במיקום החלון או הדלת הנפתחים בטמפרטורה בחוץ, ועוד", "מזגני האינוורטר הם מזגנים חכמים ש'לומדים' את עצמם, ומתעדכנים בהיסטוריה כדי לדייק יותר את שינויי התפוקה שלהם. לכן יש כאן חשש נוסף שהרישום הוא ממושך ולא עראי".
כלומר שעיקר הבעיה היא שינוי זרם שאינו נעשה מיידי אלא מחמת פעולה מתמשכת, והנה ברור שלגרש"ז מותר כיון דהו שינוי זרם ובפרט שהוא לא ישיר, וגם לחזו"א צריך להיות מותר, בפרט ששינוי אינו משמעותי שנוכל להגדירו כממות לחיים ונראה שגם לגר"ח קנייבסקי יש להתיר.
הנה בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י העיר "אך יש לדעת כי בחדר אשר נמצא שם תנור חימום וגם דולקת שם מנורת נפט, הואיל ואין הרבה חמצן בחדר יכול כל אדם לראות שתיכף עם פתיחת הדלת של החדר נעשה שינוי בלהבה של המנורה והיא מאירה יותר, ונתברר לי ממומחים שהשינוי הוא לא רק במידת האור וצורת הלהבה אלא השינוי הוא גם בעצם שריפת הדלק וגם הפתיל מתחיל מיד לשאוב יותר נפט, ונמצא שהפותח דלת כזו בליל שבת הרי הוא מבעיר בכח ראשון וגם הו"ל פסי"ר דניחא לו, כמו כן שמעתי שיש תנורי חימום אשר גם בהם רואים שתיכף עם פתיחת הדלת של החדר השלהבת עולה והיינו מבעיר, אך אם נחשוש להכי צ"ע איך כופין בשבת קערה ע"ג הנר הרי אף אם יגביה אותה במקצת וישאיר מעט אויר תחתיה כדי שלא יכבה לגמרי, מ"מ בזה שממעט האויר ודאי מקטין מיד את השלהבת ומכהה אותו יותר ממי שמסתפק מעט שמן מהנר, וגם מסתבר דודאי שרי גם להסיר את הקערה אם ירצה דאם לא כן הי' אסור לכפות משום מבטל כלי מהיכנו, אף על גב דמיד כשמסיר את הקערה ומכניס אויר הרי הוא תיכף מבעיר, וגם איך מורידים בשבת קדירה מע"ג הכירה שתחתיה גחלים הרי האויר הנכנס תיכף בכח ראשון גורם מיד להגדיל את האש, ותנן נמי בפ"ה מתמיד שבשבת היה כופה פסכתר שמחזקת לתך ע"ג קב גחלים שהם בוערים כדי שלא יכוו בהם רגלי הכהנים, ומשמע דשרי גם לר' יהודה דמחייב על מלאכה שא"צ לגופה, וגם מפשטות הדברים משמע דאין בזה שום נדנוד של איסור, ואולי י"ל דכיון שהאש גדולה מאד וגם כנגד מיעוט האויר איכא נמי ריכוז חום ע"י הפסכתר לכן אפשר דאין זה פסיק רישא וצ"ע". וא"כ ה"ה הכא וראה שם עוד לגבי הגברת עוצמה של מקרר. אמנם צירפו שם מכתב של הגר"נ קרליץ פורסם שם עמ' 21 כתב לאסור מחמת ש"מושפע המנוע מיידית, ומשנה את עוצמת זרם החשמל, יש להמנע מלהשתמש בזה בשבת [וכן הנקלע למקום שמותקן מזגן זה יש להמנע מפתיחת דלת או חלון]", ולמכתב זה הצטרפו הגר"ח קנייבסקי הרב שטיינמן והרב צדקה, כלומר שהם מגדירים את השינוי זרם כשינוי משמעותי ולדעת החזו"א יהיה אסור, אמנם מה שהוסיפו ששינוי במנוע הוא מיידי האינפורמציה אינה נכונה וכמו שיתבאר.
והנה אף אם נקבל הדברים כיון דהוי פעולה שמתחילה עתה ומתשמכת שאסורה כמו שהארכנו במקום אחר.
ומה שיש לדחות כיון שאינו וודאי כפסיק רישא נראה שעכ"פ בחדר קטן יש להחמיר לפי המהרש"א שבת ק"כ ד"ה בא"ד ועוד דא"כ ה"ל שגם מה שהוא קרוב לפסיק רישא חייב בשבת, ומובא בביה"ל (סי' רע"ז ד"ה שמא יכבנו). אבל כל שאינו קרוב לפסיק רישא בכלל דבר שאינו מתכוין ומותר, גם אם הצד שלא יקרה האיסור הוא קטן מאד הרי זה בכלל דבר שאינו מתכוין. וא"צ להיות ספק השקול שלא יקרה האיסור וכלשון רש"י שבת פ"א: ד"ה אבל לא סורק וז"ל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר, וכשמשיר, דבר שאינו מתכוין ומותר. ולשון שביתת השבת (כללי דבר שאין מתכוין ופסיק רישא ג') …הוא פסיק רישא מאחר שבאופן עשייתו עתה א"א בלא עשיית איסור.
ובפרט שאין הפעולה מתחילה מחמתי אלא היא כל הזמן, שהרי הרכיב משתנה בכל שניה ובכל עת וא"כ הפעולה להגברת המזגן אינה באה מחמתי, אלא ממילא והיא תקרה בלי הקשר אלי ומה שאני מזרז את תחילת פעולתה קשה לומר שאסור, ומה שדיבר הגרי"ש במעלית זה השפעה ישירה עם שינוי זרם משמעותי.
והנה מה שיוצא שלדעת הגר"ח קנייבסקי יש להחמיר משום איסור תורה של בונה, ועיין מה שהקשנו על דבריו.
ולדעת הגרי"ש אלישיב אם יש שינוי משמעותי יש לאסור משום מוליד.
ד- לא ניחיה ליה
והנה לכאורה יש לדון את כניסת החום כפסיק רישיה דלא ניחיה ליה:
שבפסיק רישיה דלא ניחא ליה נחלקו הראשונים שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג ע"א) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". דהיינו לדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך.
וא"כ הכא הוי לא ניחיה ליה בכניסת החום לתוך החדר, שבניחיה ליה דנים על המעשה ולא על תוצאה שתגרם מחמתו, כן כתב הגרש"ז אוירבך לענין פתיחת מקרר מנח"ש סי' י', ובמאורי אש עמ' תרכ"ח כתב להקל כן אף בתנור חימום של נפש שיש בהבערתו איסור תורה, ועיי"ש שכתב להקל גם שאפשר שאוויר ישתנה ולא יהיה קר וממילא לא ישפיע על המזגן והביא ראיה מכוורת של דבורים שניתן לכסותה אם יש בה חור קטן אף שיכול להיות שהם לא יצאו דרכו, כלומר שאפי' על אפשרות קטנה אין פסיק רישיה.
ה- גרמא
והנה יש לפקפק עוד דהוי גרמא שכל השינוי הוא רק בכח שני ולא בכח ראשון וכדלהלן:
מקור הדברים הוא ע"פ מה שכתוב בגמ' (סנהדרין דף ע"ז ע"ב): "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא – גירי דידיה הוא, ומיחייב. הני מילי – בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא". ופרש"י "גיריה דידיה הוא – הן הן חציו, והרי הוא כזורק בו חץ וכדמפרש ואזיל שהמים באים בכח ראשון עליו מיד, כגון שהניחו סמוך לשפת הים והשפה מדרון. בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו. אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו", כלומר שדעת רש"י כאן ובעוד מקומות (יבואר בהמשך) שכל החיוב הוא דווקא אם באותו רגע שפותח את המחסום של המים מוצף אותו אדם אבל אם תבא לאחר זמן פטור, וממילא הכא הוי כח שני ופטור.
והנה אם זה פסיק רישיה דלא ניחיה ליה באיסור דרבנן לדעת השו"ע בסי' שי"ד מותר ואף לדעת הפמ"ג מותר, אמנם המשנ"ב שם כתב להחמיר בזה.
תריס
ואיתא עוד בגמ' (שם): "ואמר רבא: זרק חץ, ותריס בידו, ובא אחר ונטלו, ואפילו הוא קדם ונטלו – פטור, דבעידנא דשדייה ביה – מיפסק פיסקיה גיריה". ופרש"י "ואפילו הוא קדם – הזורק את החץ ורץ לאחר זריקת החץ קודם שיגיע החץ לחבירו, ונטל התריס הימנו". ופסקו הרמב"ם (שם הי"א).
וכתב היד רמה (שם): "ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו הוא ותו מאי שנא מדרבה דאמר זרק בו חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדא מפסק פסיקי גירי אלמא אף על גב דקא שקיל ליה לההוא מידעם דהוה מפסיק ביניה ובין גיריה דשדא ביה פטור וכ"ש הכא דהני גירי לאו מכחו קא אזלי ואמאי מיחייב לא תקשי לך דאע"ג דלאו כחו הוא כיון דמחמת מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. וכו' מאי אמרת סוף חץ לבא הא אמרן כל סוף הורג לבא פטור דגרמא בעלמא הוא אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת סילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן", כלומר כיון שבמים הפעולה שעושה בהסרת המונע והמים נוגעים בו, ובאותו רגע שמסיר אותו זורמים המים הוי כמו שירה חץ, ושיעור המים שנחשבים ככחו ראה בדבר אברהם (ח"ג סי' י"ג) שהעלה שכל המים שיוצאים עד שיסגור שוב (מיד) נחשב ככחו וכן כתב בשו"ת יד אברהם (ח"ג סי' י"ג אות ג') .
וכתב עוד ביד רמה (שם): "ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשעה שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי"ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא". שאם התעכבו בדרך פטור.
יוצא שלפירוש הראשון רק הרוח שהיא נכנסה ישר אסורה משום כח ראשון אבל שאר הרוח שנחשב ככח שני, אבל לתי' השני יש להחשיב את כל הרוח ככח שני.
וברמב"ם (הל' רוצח פ"ג הי"ג) כתב "הכופת את חבירו והניחו במקום שאינו יכול לברוח והציף עליו מים ומת הרי זה נהרג עליו, והוא שימות מכח ראשון הבא ממעשיו". אין מכאן ראיה אם ס"ל כדעת היד רמה או רש"י.
ולמד מכאן בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן ס'): "וה"נ אם הסיר הגשר וזרם האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא, דמתחברים הזרמים כמו המים. ונראה דזה הוי ככח ראשון", ולכאורה זה לרש"י כיון שזה נגרם מיד. ומצינו בעניין רחיים שאסר המשנ"ב בסי' רנ"ב ויש עוד מה להרחיב בזה.
שפיכת מים בכח ראשון ובכח שני שבא מכוחו
ובמשנה עירובין (דף פ"ח ע"א): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה. בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ צריך לקמור, מבפנים אין צריך לקמור. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים – שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג, והמים יורדין לביב" ובגמ' כתוב "מאי טעמא? אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות – אדם רוצה לזלפן פחות מארבע – שופכן. אי דעביד עוקה – שרי, אי לא – אסור".
וכתב הרמב"ם (הל' שבת פט"ז הט"ז): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר" ובהי"ח כתב "ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב". וביאר הרדב"ז (ח"א סי' קע"א): "אם מקלח לחצר שאינה מעורבת או אפי' לכרמלית מותר לשפוך מים לתוכו דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ואם הוא מקלח לרשות הרבים אסור: ואם הביב יש בו עוגה מקום שמתקבצים בה המים ובשעה שהוא שופך מים מתמלאת העוגה ויוצאין המים חוץ מותר לשפוך על פי הביב דהוי כח כחו ולא גזרו בה רבנן", כלומר שבדבר דאתי מכחו כחו חייב כח כחו פטור.
דין זה נפסק בשו"ע (סי' שנ"ז סעי' א'), וביאר המשנ"ב (ס"ק א'): "כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רשות היחיד ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד' אמות על ד' אמות ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הוא פחות מד' אמות על ד' אמות דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", וכ"כ הכה"ח (ס"ק א'). כלומר שהוי כח כחו ופטור והיינו דווקא כאן כיון שאין מלאכת מחשבת אבל אם היה מלאכת מחשבת אפשר שכח כוחו אסור.
מים שנשפכים לחצר
כתב החזו"א (ב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב) , כתב "וכן אם סילק מחיצה שהיתה בין הגינה והמים ובאו מים והשקו את הגינה חייב אפילו באו מים בכח שני אע"ג דבפקע אש את הכלים ונשפכו המים פטור לענין שבת שאין מעשה אדם בכיבוי עדיין אבל שקיל בידקא עדיף טפי מהא דתניא שבת י"ח ע"א פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה וכו' אין ראיה דסתם פותקין מים היינו להסיר המונע ומשמע דבשבת כה"ג חייב משום משקה את הזרעים על המים שבכל היום דהא תני התם נותנין מוגמר והתם אין מלאכה אלא ההבערה".
וכתב בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן ר"ז): "ע"ד השאלה שכת"ר ראה בקיבוץ חפץ חיים שיש להם ביוב והשופכים יוצאים דרך הביוב מחוץ לשכונה, וסדרו שהשופכין מתפשטין שם ע"ג סביבה של זרעים וירקות וזה יועיל להם במקום זבול השדות, והעיר דא"כ יש לאסור לשפוך השופכין בשבת דהוי כמשקה מים לזרעים וכן לצאת לנקבים שהרי מזבל את השדות.
והשבתי לו דמלבד דהמרחק יותר מד' אמות כוונת מרן לההיא דעירובין דף פח ופסק המחבר כן בשו"ע סימן שנז סעיף ב', ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברה"ר ויש בו ד' על ד' מותר לשפוך אפי' על פי הביב אעפ"י שהמים יוצאים מיד מידו לרשות הרבים משום דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום. ולא יצטרכו לצאת לרה"ר ואם אולי לפרקים יצאו הוי דבר שאינו מתכוין י"ל דהוי כגורם לזורע. זולת זה הרי השדה כבר מלאה מים ושופכין לצורכה, ונמצא דמה שנתוסף בשבת עצמו אין בה תועלת לצמיחות יום השבת גופא וכן יש להתיר". כלומר הוא דיבר היכא שלא ודאי יצאו , וגם השדה לא צריכה להם.
ובשש"כ (פי"ב סעי' י"ט) כתב: "כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך אם אמנם אין כוונתו אליה אמנם ודאי אסור לשפוך את המים הללו שיגיעו מהכיור באופן ישיר על הזרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר גם אם אין כוונתו להשקיית הצמח". ובהערה נ"ג ביאר בשם הגרש"ז דהיינו טעמא "ואע"ג דהוי פסיק רישיה אבל מכל מקום מכיון שנעשה רק ע"י כח שני וחשיב רק גרמא" וצ"ל דהיינו כיון שנשפך לכיור ומשנה את הכיוון שבעקבות הצינור שופכין הוי ככח שני ואינו מתכוון ולכן מותר.
לסיכום
א. שפך מים לרשות הרבים אם זה מכחו חייב כח כחו אם כיוון לזה חייב לא כיוון פטור.
ב. שפך מים על צמחים כחו אסור כח כחו אם כיוון אסור אם לא כיוון מותר.
וא"כ הכא השפעה על האוויר הוא בכח שני, ולא ניחיה ליה ועכ"פ לא אכפת ליה, וא"כ מותר אף לגר"ח בשיטת החזו"א, ולגרי"ש ברור שאין שינוי משמעותי מחמת כן, ובפרט שהוא באיסור נולד דשרי פס"ר דלא ניחיה ליה.
אמנם בחדר קטן מאוד או שהחלון ממש מתחת המזגן, שאז אין דין גרמא, לכאורה לדעת הגר"ח שאיסורו מהתורה יש להחמיר אבל לדעת הגרי"ש לא ברור שיש בזה שינוי משמעותי.
שרשרת
והנה אף לגר"ח יש לדון אם פעולת שרשרת שהקור משמפיע על החיישן שישפיע על פעולת המנוע זה נחשב ככח שני או לא וכדלהלן:
יין נסך – תגובת שרשרת
כתוב בגמ' (ע"ז דף ס' ע"א): "אמר רב פפא: האי עובד כוכבים דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחוריה, מליא שרי – דלא מקרקש, חסירא אסיר – דלמא מקרקש; כובא, מליא אסיר – דלמא נגע, חסירא שרי – דלא נגע. רב אשי אמר: זיקא, בין מליא ובין חסירא שרי, מ"ט? אין דרך ניסוך בכך. מעצרא זיירא – רב פפי שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי – בכח כחו. איכא דאמרי: בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי – בכחו. הוה עובדא בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד". ופרש"י "כח כחו – כגון שמגלגל הגלגל שקורין ווי"ץ והיא מפלת הקורה".
וכתב הטור (ביו"ד סי' קכ"ה): "וכח כחו ככחו דמי ורש"י היה מסתפק בגת שלנו שיש בו שלשה כחות כמו הדפין והקורה והגלגל אם חשיבי ככחו והרשב"א כתב אפי' עשר כחות דיינינן להו ככחו לאוסרו בהנאה לסברתו שאוסר כחו בהנאה וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה על הקורה שגלגלה נכרי לבדו ראיתי רבותי מתירין לפי שיש כמה כחות וכן אני מתירו אפי' בשתיה".
וכתב הב"י "והתוספות (שם) כתבו בשם רשב"ם שאם גלגל גוי לבדו הקורה אם יש הפסד מרובה יש לסמוך על איכא דאמרי שמתיר בכח כחו ובהני מעצרי דידן איכא שלשה כחות מקל וגלגל וקורה ועוד כח רביעי כשמשימים דפים על הענבים ומיהו למאן דאסר לא מצינו חילוק בין שלשה כחות לשנים. וז"ל הרא"ש (שם) ובגת שלנו כתב רשב"ם בשם רש"י שיש ארבעה כחות הדפין והגלגל והקורה והמקל אך לא ידע רש"י אם יש חילוק בין שני כחות לשלשה ונראה דהאי דאסר לכח כחו דהיינו דוקא בשתיה עכ"ל: והרשב"א (תוה"ק ב"ה ש"ב מג:) כתב כח כחו הרי הוא ככחו אפילו כח עשירי ואפילו למעלה מכאן אסור ככחו כיצד היו ענבים בגת וגלגל גוי את הגלגל בכחו ובכח הגלגל נתהדקה הקורה והקורה סחטה ענבים ונמשך היין מהם הרי זה אסור כאילו סחט הגוי בידו את הענבים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל וכו' [וכתב לבאר החילוק בין שני כוחות לשלוש] ונראה שטעמם הוא משום דאיכא למימר דהלכה כלישנא בתרא דשרי נהי דמשום דרב יעקב עבד עובדא ומעשה רב פסקינן לאסור היינו לכתחלה אבל בדיעבד סמכינן אלישנא בתרא דשרי וכטעמא דרשב"ם ועוד דדילמא אפילו רב יעקב לא אסר אלא בשני כחות אבל בשלשה או בארבעה לא הילכך סמכינן אהני טעמי ושרינן ליה בדיעבד: ודע שהרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה ומשמע לי שהם סוברים דהלכתא כלישנא בתרא ולפיכך לא הוצרכו לכתבו דללמד דכחו אסור כבר כתבוהו לענין מערה יין מכלי אל כלי. ומיהו ממה שכתב הר"ן סוף פרק רבי ישמעאל (כט. ד"ה גרסי' בגמ') גבי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך משמע שסובר הרמב"ן (ס: ד"ה הא דא"ר אשי) שדעת הרי"ף לפסוק כלישנא קמא ולפי זה צריך טעם למה השמיט הרי"ף הא דמעצרא זיירא: ולענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הרא"ש ורבותיו לסמוך עליהם בדיעבד".
כתב השו"ע (ביו"ד סימן קכ"ה סעיף ב'): "כח כחו ככחו דמי. ואם הוא כח כח כחו, כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים, שיש שם ג' כחות הדפין והגלגל והקורה, בדיעבד מותר אפילו בשתייה" וכתב הש"ך (ס"ק ד'): "אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר כן משמע בטור ופוסקים". וכתב בביאור הגר"א (ס"ק ו'): "אבל תוס' שם סד"ה הוה כו' והרא"ש בפסקיו שם והמרדכי והרשב"א וש"פ אוסרין אפילו בהרבה כחות". כלומר דנחלקו בכמה כוחות שכולם בעצם פועלים מכחו הראשון כתגובת שרשרת ובנוי כך שלפי השו"ע מותר בדיעבד (כיון דהוי איסור דרבנן) אמנם באיסור דאוריתא יהיה אסור ולגר"א אסור גם בדיעבד.
זריעה וחרישה – פעולת שרשרת מכוחו – וכח שני בדרכו בכך
וכתב החזו"א (בב"ק סי' י"ד ס"ק י"ב): "החורש והזורע בשבת במכונה המתקונת לכך והאדם לוחץ לחיצה ראשונה ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכך חוזר חלילה נראה דכל חרישה וזריעה חשיבא גירא דליה ומעשיו כמו שכתב בנמק"י באש דכל המשך הוא מעשיו אלא שמלאכת הכל נעשית בשעה הראשונה ואם מסיר את המונע אפשר דדוקא כח ראשון הוא מעשיו ואפשר דגם כח שני חשיב מעשיו וכמש"כ לעיל [שיש מלאכות שכן דרך המלאכה כמו אפיה ובישול] ועוד דעיקר חרישה וזריעה היא ע"י שור ואין האדם רק נועץ את יתד המחרישה ומחזיקו וכו' אע"ג שעיקר המלאכה נעשה בכח השור המושך דכיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה וכן אמרו בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ז דחורש בבהמה בשבת הוא נסקל על ידה מבואר דחייב על החרישה של הבהמה מיהו במלאכה שעיקרה בכחו אינו חייב על מעשה בהמתו דהא אמרו בשבת קכ"ב ע"א מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת אע"ג דלעניין נזיקין חשיב אדם המזיק דעת הרשב"א אלא במזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח אדם במלאכת חול וכמש"כ לעיל ומיהו בעיקר המלאכה כך חייב על ראשית גרמו". כלומר שכך צורת המלאכה חייב אפי' שזה פעולת שרשרת דהוי כללי בידו, אמנם אם מסיר את המנוע חייב רק בכח ראשון אלא א"כ כך מלאכתו .
כתב בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ"ה): "והנה שם בדין המקוה הבאתי שם הוכחות על כח כח, דאינו חשוב כלום, והבאתי מדין יין נסך דסי' קכ"ה ס"ב, דאתמר שם כח כוחו כגופו דמי ואסור, ואם הוא כח כח כוחו, כגון קורת הגת שגלגלה הגוי ע"י הגלגל, שיש שם שלשה כוחות, שהגוי מגלגל הגלגל, והגלגל מפיל הקורה על הדפים המונחים על הענבים, ונסחטין הענבים ע"י הדפים, דהוי כח כח כוחו, שהוא הגלגל והקורה והדפים, מותר בדיעבד אפילו בשתיה, וכתבו דלכתחילה אסור אפילו בעשרה כוחות ויותר. ונתקשיתי בזה, ואמרתי דיין נסך שהוא משום סרך ע"ז שאני, דאחמירו ביה טפי, דהא חזינן ביה חומרות אחרים שלא נמצאו בשאר איסורים.
אשר על כן בנ"ד דהוי כח כוחו יש להתיר, יען דהיושב בזה הגאר"י אינו דוחה הגלגלים עצמן ברגליו, אלא הוא דורס בשתי חתיכות המחוברים בזה הגאר"י, שנקראים בשם יאי"י וזה היאי"י דוחה את הגלגלים, והגלגלים מושכין ומהלכין לזה הגאר"י שהאדם יושב בו. ומה שתופס זה היושב בידו את העמודים של ברזל, שהם מגופו של זה הגאר"י אין תפיסתו בהם עושה פעולה בעיקר ההילוך והעברה של זה הגאר"י, כי אם רק כדי להטותו אל המסלה שרוצה לדרוך בה, אבל פועל ההילוך כולו נעשה ע"י הגלגלים, והרי זה נעשה בכח כוחו, דקי"ל בדיני הוצאה וטלטול מרשות לרשות בשבת, דמותר לכתחילה בכח כוחו גם ברשות הרבים". כלומר שבפעולת שרשרת אף באיסור תורה (ד' אמות ברה"ר ) פטור וכל החומרה בפעולת שרשרת זה רק משום סרך ע"ז.
כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י'): "אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא". יוצא שבפעולת שרשרת גם בדרבנן בשבת עכ"פ אסור ואף שאינו מכווין עליה, וכתב מסברא לחלק שאם המים זורמים ורק הגביר את כוחם ומחמת ריבוי מים ולא כוח מרוצתם שינו מותר וכתב שאין לו בזה הכרעה.
לסיכום
א. פעולת שרשרת שבא מכחו כגון שהוא מסובב דבר שמסובב דבר אחר – במלאכה דאורייתא אפי' עשר גלגלים חייב- בעלמא, בשבת נחלקו האחרונים יש אומרים שפטור ויש אומרים שחייב וכן ההלכה.
ב. במלאכה דרבנן – לכתחילה יש להחמיר, בדיעבד לדעת השו"ע מותר לגר"א אסור. אמנם בשבת כיון שזה דרך המלאכה חייב.
וא"כ הכא זה וודאי לא נחשב כדרך המלאכה, וא"כ לא מביעי לשו"ע, ולרב פעלים דשרי, אלא אף לחזו"א, וא"כ יש להתיר הכא, אבל בכזה מקרה שברור שיש השפעה מיידית על המנוע הגר"נ קרליץ אסר.
ו- רשב"א
ונראה עוד יש להסתמך על דברי הרשב"א הביאו הבית יוסף (סימן שט"ז), וז"ל: "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו".
וכתב החיי אדם (כלל ל' סעי' ב'): "צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח, אף על גב שאינו ניצוד שם – מכל מקום אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונראה לי דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר – מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף, דשייך בו צידה מדאורייתא – אסור, אע"ג שאין מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". ובנשמת אדם שם (ס"ק א') כתב: "עיין בב"י סוף סי' שט"ז כתב בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו, אף על פי שעל ידי זה ניצוד הצבי, כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי, והר"ן תמה עליו שהרי הוא פסיק רישא, ע"ש. ונ"ל דס"ל לרשב"א דכיון דהוי פסיק רישא, דלא אכפת ליה כלל אם יצא, ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר, כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל, דאזיל לשיטתו שכתב בפרק ח' שרצים, ודחה ראיות הערוך. ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א, מ"מ בצפור דרור, דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים, יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור, דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן". וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק ד') שהביאו דבריו להלכה.
ז- הרב המגיד
ועוד יש לצדד אינו בכלל עושה מלאכה כיון שאינו מתכוון לכך כלל, שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה שם בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב המגיד משנה בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
והנה נראה ברור שבחדר גדול אין לאסור, ואם החלון קרוב למזגן או בחדר קטן שאז שייך לומר דהוי דבר שקרוב לפסיק רישיה, ואין כאן יצירת זרם חדשה אלא תוספת זרם, ושינוי זרם מחמתו שאינו משמעותי (ויש לדון בכלל אם ניתן להגדיר דבר כזה כניחיה ליה, ואם לאו יש לצרף דברי הערוך) כך שמלבד הגר"ח קנייבסקי אין איסור, ואף הגרי"ש אלישיב שאסר היינו מדרבנן בשינוי זרם משמעותי שכאן אין ועכ"פ אינו מיידי, ובדבר שוודאי יקרה בלי קשר אליו ראה שש"כ פכ"ג הערה קס"ו כי המזגן כל הזמן משנה את עוצמתו. כאשר אינו מכווין כלל לפעולה וכדברי הרב המגיד, ויש לצרף את דברי הרשב"א שהוא מכוון לפתיחת הדלת בכלל.
ונראה שע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי פקי"ח "מותר לפתוח דלת או חלון בחדר שפועל בו מזגן [עם טרמוסטט] אף שגורם להפעלתו בזמן קרוב יותר".
ולכן נראה ברור שלא צריך התקן לזה, ובפרט למי שסובר כגרש"ז וכן דעת מכון צומ"ת, ומכון הטכנולגי של הלפרין.
ח- בונה בזיכרון
שהנה מצינו לגבי מכשיר שעיקר שמשו עבור הקלטות, שזמן שימורן הוא ארעי, כיון שמיד מעבירים את המידע שעליהם למקום אחר, כתב במאורי אש ח"ב עמ' תשל"ה (תשובה משנת תשל"ב) "ומעתה בנידון דידן בסרט שמקליטים עליו, אשר אם היתה הקלטה היתה נשארת עליו הוה ליה קלקול גמור, וכל חשיבותו הוא מפני שיכולים למחוק ולחזור והלקליט הרי זה דומה לכותב על לוח שעומד תמיד למחיקה וכתיבה דכ"ש הוא שאין לחשבו כעושה כלי". א"כ הזיכרון פלאש הזה עומד להימחק בסוף כל תקופה וזהו שימשו וא"כ נדון בו משום כותב ולא משום בונה כיון שאין בכך עושה כלי אלא שימוש בכלי (כהגדרת הגרש"ז לעניין שימוש בחשמל).
וכתב עוד בתשובה לפרופ' אברהם ח"ד עמ' נ"ח לגבי חולה שעושים לו בדיקה של א.ק.ג. הבדיקה נמשכת 24 שעות ולאחר מכן מדפיסים את הנתונים או שמעבירים למחשב "כי אין הרישום על הטייפ נחשבת ככתיבה וגם אין איסור של בונה כי אין חשיבות על מה שנרשם על הטייפ רק באופן זמני ואינו הופך להיות כלי שמשתמש בו תדיר". כלומר כדי לראות את התוצאות הבדיקה אלא מטרת הזיכרון בו היא ארעית והינו מיועד לשימוש חוזר.
והוסיף באות ב' "אם אין הקלטה עומדת להתקיים ואחרי שבת יחזרו ויקליטו על הקיים מותר להשתמש בה עבור גם בעבור חולה שאין בו סכנה", [והסיף השמירת שבת שם

אם המכשיר פועל או יופעל על ידי גוי].  כלומר נראה מדבריו שגם אם זה לא נשמר יש בזה איסור דרבנן של כותב כמו שכותב על גבי אדים וכדו' וראה לקמן מה שנכתוב בזה.

ובמאמרים ותשובות שם עמ' תשל"ט א' "כמו שהעושה תקליט של גרמפון חשיב בונה כך גם קלטת הואיל ונהפך לכלי שאפשר לחזור ולהשמיע אותו הדבר הרבה פעמים דחשיב נמי כעושה בדיבורו בשבת תקליט דחשיב כעושה כלי". כלומר שדבר שעושה כן תמיד חשיב כבונה.

ונראה שגם לחזו"א יהיה מותר כיון שהשינויים הם כל הזמן לצורך פעילות המכשיר, וא"כ הכל הוי בכלל השתמשות, ושרי וכן נראה דעת מרן הרב מרדכי אליהו.

ט- כותב

ואם יש במזגן את המספר מעלות בחדר אם יש בזה משום כותב:

הנה מצינו שכתב בשו"ת בית יצחק במפתחות לסי' ל"א שכתב שאדם שמקליט עצמו על גבי תקליט עובר איסור משום כותב וחלקו עליו וכתבו כיון שאין זה כתב שראוי להקיקרא על ידי אדם אלא רק בעזרת מכשיר יעודי לכך לא נחשב כותב. ולכאורה כאן זה יותר קל כיון ששם היה מתבצע חריטה ע"ג התקליט משא"כ הכא שכל השיינוי הם מגנטיים ואינם נראים לעין אפשר שגם לבית יצחק לא יהיה בזה משום כותב וכן העידו בשם הגר"צ פראנק ראה קרני אורה עמ' תתקכ"א הערה 81.

אמנם אם הכתיבה הנ"ל מופיעה על הצג מיד הוי ככתיבה הראויה להשתמש ע"י בני אדם ואע"פ שמיד היא מתחלפת בנתון אחר יש לדון ככתיבה על האדים שאסורה מדרבנן ראה שו"ע סי' ש"מ סעי' ד' וכדלהלן:

כתב הגרש"ז במאמרים ותשובות עמ' תשל"ט שכתב לגבי כתיבה שמופיעה על המסך "ירי של אלקטרונים אין זה חשיב מן התורה לכתב" משמע שיש בכך איסור דרבנן.

וכן משמע שם תשמ"ג אות ב' שכתב "מותר להציג נתונים של חולה רק שיש בו סכנה".

וכן לגבי שמוש בגלאי חום כתב בשמירת שבת כהלכתה פ"מ הערה ח' בשם הגרש"ז "אך בגלאי חום כזה שהאותיות לא ניכרות [ועל ידי ניתנת על מצח האדם ניכר המספר] נראה דאף שהנותן נייר ע"ג האש ופולט ממנו מה שנכתב ע"י חלב או מי לימון פטור וכמובאר בסי' שמ בפמ"ג משב"ז ס"ק ג' מכל מקום נראה דמדרבנן אסור לעשות כך אפי' עבור חולה שאין בו סכנה ואע"ג שהכתב נעלם תיכף ואינו מתקיים מכל מקום אפשר דגם בזה אסור, וגם יתכן בנידון דידן חשיב ככותב בתחילה בכל פעם על משום שהוא רגיש להיות בולט וניכר כשנעשה חם עכ"ד". כלומר שכתיבה הניכרת מיד אע"פ שמיד נמחקת אסורה מדרבנן.

וראה במאמרים ותשבות שם ששאל פרופ' אברהם את הגרש"ז מה הבדל בין כתיבה על גלאי חום לבין כתיבה על מסך וענה לו "זה שמניח את המודד על גוף האדם חשיב ככותב בידים כתב שאינו מתקיים הואיל ובמעשיו הוא עשה כתב שמתקיים מאליו זמן קצר ודומה למבשל בשבת על האש "רק התם דרכו בכך ולכן יש לדון בנידון דידן חשיב רק כגרמא) מה שאין כן כתב על גבי מסך זקוקים מתחיל ועד סוף אך ורק לירי האלקטרונים". גם אמר לו הגרש"ז אוריבך "שמכיון שלחולה שאין בו סכנה מותר לעבור איסור דרבנן רק בשינוי וכאן שאפשר על ידי מד חום רגיל אסור להשתמש בגלאי חום הנ"ל אך בבית חולים שמשתמשים בגלאי חום בלבד נראה דיהיה מותר". וביאר שם הגר"י נוירביט ":שבכתיבה על מסך כל רגע ורגע  מתחדש הירי אלקטרונים משא"כ בכתיבה בגלאי חום שמחמת החום הם מתקיימות לזמן קצר".

כלומר יוצא שכתיבה על הצג אין איסור לפי גרש"ז כיון שלא מתקיים כלל וכל שניה ושניה מתחדש.

אמנם לגבי לעבור לפני מצלמת אבטחה, ראה בשולחן שלמה סי' ש"מ אות י"ב שכתב "בית שמותקן בו וידאו בטיחון בכניסה לבית אשר דרכו ניתן לבדוק כל מי שנכנס לבית ותמונת הנבדק מופיע על המסך אם השאירו את המכשיר פועל מערב שבת וכו' מותר לעבור דרך שם". לכאורה דיבר היכא שאין הנתונים נשמרים והמצלמה משמת רק כמראה ובזה התיר לעבור דרך שם כיון שהוי פיסיק רישיה דלא ניחיה ליה וכלאחר יד. [וראה עוד בקרני אורה עמ' תתקמ"ג הביא ששאלו את הגרש"ז לגבי עשיית צורות על ידי צל משמש וענה שמותר וא"כ ה"ה לכאן אמנם ראה בחוט השני ח"א עמ' קנ"ח שדעתו לאסור הטלת צל ולפ"ז הכא יאסר].

וכתב הגרש"ז שם עמוד תשל"ז הובא ברבבות אפרים "נראה דאף הכותב במי מלין בשבת חייב אע"ג שהכתב נבלע מיד ולא ניכר כלל היינו משום דלרגע קט ניכר וכו' חשיב שפיר כיכול להתקיים דאפשר לעשותו ניכר ע"י מיא דנורא משא"כ בנידון דידן שגם בתחילתו אינו ניכר, ואע"ג דמסתבר שמדרבנן ודאי אסור מכל מקום בכה"ג נראה להקל בפסיק רישיה דלא ניחיה ליה דה אחשיב נמי כלאחר יד". כלומר א' סבירא ליה שגם אם לא נראה על הצג יש בזה משום כותב מדרבנן ואם רואים את זה על גבי מסך אע"פ שזה ירי אלקטרונים הוי איסורו דרבנן ואסור אף אם יעבור שם ויהיה כלאחר יד.

אמנם ראה במאור שבת פי"ד הערה ר"ו שהביא בשם השלמי ניסן עמ' של"ט סעי' ל"ג שגם היכא שהנתונים נשמרים ומוצגים על גבי מסך יהיה מותר ולא נחשב ככתיבה כלל. וזה לכאורה מסתדר עם מה שהביא פרופ' אברהם בשם הגרש"ז אמנם מתשובת הגרש"ז מוכח לא כן וכן משאר התשובות, ואף שלמי ניסן סייג שרק במקום חולי פיקוח נפש יש להקל בכתיבה במחשב.

ולכן למסקנא גם לדעת הגרש"ז היכא דנשמר ומוצג ע"ג מסך יש בזה איסור דרבנן של כותב.

כתב בשו"ת שבט הלוי חלק ו סימן לז [עיי"ש שנשאל לגבי כתיבה במחשב] "ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא, ושני ריעותות דאיכא כאן לכאורה היינו שאין מלאכתו מתקיימת, ושהוא רק דרך גרמא באמת אינה סבה לפוטרו מכותב דאורייתא בנ"ד, דמטעם אין מלאכתו מתקיימת כיון דמתקיים בשעתו ועושה פעולה הנצרכת בשלמותה דהיינו כתיבה המבוקשת זה כבר בגדר המתקיים, וכמו הכותב על בשרו בשבת ק"ד ע"ב דחייב וכלשון הרמב"ם כי"א משבת הט"ז דאע"פ שעובר לאחר זמן ה"ז ככתב שנמחק וה"נ נעשה פעולה חדשה למחקו מיד, אבל מעצם הכתיבה ה"ז מתקיים נקרא, ומה שצריך לו נעשה בשלמות וכה ראיתי להגאון רבי מנחם בספר תוצאות חיים סי' י"א – ג' כ' כדברינו לענין כותב על בשרו דחייב דמצד הכתיבה היא כתיבה גמורה, והמחיקה פעולה שנתחדשה אח"כ, וכ"ה ממש בענינינו". וכן כתב בשו"ת ישא יוסף ח"ד סי' פ"ב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ס' חוט שני פ"כ סק"א,

דעת מרן הרב

כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח סעי' נ"ג "מצלמת אבטחה השומרת נתונים, וה"ה מצלמת אבטחה שנדלקת כאשר מזהה תנועה – אסור להשאירה פועלת מערב שבת כדי שתצלם בשבת. ומכל מקום במקום צורך בטחוני – מותר להשאירה דולקת". וביאר מרן הרב בהערה ל"ט "כתוב בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "הצר צורה – הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע". וביאר הפני משה: "הצר צורה – ודרך הוא שאחד מסמן הצורה באבר או באיזה דבר ואח"כ נותן בהסימן הצבע שהוא רוצה, הרי הראשון שעשה הסימן חייב משום כותב, והשני הוא שחייב משום צובע, דבצביעה זו אין הסימן של הראשון ניכר, ולפיכך לא שייך אצלו אלא משום כותב", ופסקו הרמב"ם (שבת פי"א הי"ז): "רושם תולדת כותב הוא, כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים – הרי זה חייב משום כותב". וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה במשקין) שכתב שמקורו של הרמב"ם הוא מירושלמי הנ"ל, וכתב עוד: "בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע, ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר" [וראה עוד בבה"ל בד"ה מותר]. ואע"פ שהוא הולך בעלמא והמצלמה מצלמת ממילא, מכל מקום יש להחמיר להחשיבו כמעשה". וציין להערה כ"ד כ"ה ששם הביא ראיה מפותח את הדלת ויש נר מאורחי הדלת.

ובפרט שאין השינוי מיידי, לכן נראה שאין בזה משום כותב.

העולה

מזגן אינוורטר לא צריך הכשר לשבת.יש שהחמירו (הגר"נ קרליץ, גר"ח קנייבסקי) – שבחדר קטן מאוד או אם החלון הוא מתחת המזגן, כך שכשיפתח את החלון יהיה השפעה מיידית על המנוע לאסור, אמנם לדעת הגרש"ז אוירבך ולגרי"ש אלישיב, ולמרן הרב, שרי וכן נראה להלכה כמו שהארכנו בתשובה.