שאלה
מי שאוכל בשר מתורבת (שנעשה במעבדה) האם הוא בשרי או לא?
תשובה
בשר מתורבת אין דינו כבשר ונחשב כפרווה, ויכול לאכול אחריו חלב ללא המתנה כלל.
מקורות
רקע מדעי הלכתי
בשר מתורבת, מופק כיום במעבדות שונות בארץ ובעולם מתאים שנלקחו מאזור צוואר של פרות שנשחטו. התאים מנותקים מהפרה וגדלים בתוך חומר סינטטי ונסיובי שמפיקים מעובר של פרה. תאים אלה ממשיכים לצמוח ולהתרבות בקצב רגיל, בהמשך התאים ממוינים לסוגים שונים של תאים בוגרים, כאשר התאים מתבגרים מופעל גירוי חשמלי מיוחד על התאים המתרבים בחום מסויים. לסיכום, בבשר מתורבת מתבצע תהליך של התרבות עצמית של בשר הנעשה ע"י התרבות תאים. ובדבר זה עולות שאלות רבות להלכה, מה דינו של הבשר אם דינו כבשר ממש. ממילא נגזרות שאלות פרטניות בזה לענין המתנת שש שעות בין בשר לחלב, וכן אם הבשר יוצר מפרה חיה לענין אבר מן החי, ונושאים נוספים רבים.
בשר היורד מן השמים
בגמ' סנהדרין (נט, ע"ב) מובא שלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה וזאת מהפסוק )בראשית א, כט( 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' ולא חית הארץ לכם וכשבאו בני נח התיר להם וכו' ומקשה הגמ' מדברי רבי יהודה בן תימא שהיה אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו, משמע שהיה לאדם הראשון בשר, ותירצה הגמ' שמה שהיו צולין לו בשר היה בבשר היורד מן השמים, ע"כ.
ולכאורה היה מקום לדון את דין בשר סינטטי המיוצר מתאים לבשר היורד מן השמים שאינו כבשר ממש, וא"כ היה דינו כדין מאכל פרווה שאין להמתין אחריו שש שעות.
ויש ללמוד דבר נוסף מדברי הגמ' והוא שכלפי 'בשר היורד מן השמים' אין דין בשר טמא, שבהמשך שם דנה הגמ' וכי יש דין בשר היורד מן השמים, ומובא מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהיה מהלך בדרך ופגשו בו אריות שהיו נוהמים לפניו ורצו לאוכלו ואמר את הפסוק 'הכפירים שואגים לטרף' ואז ירדו לו מן השמים שתי חתיכות של בשר אחת אכלוה אריות ואחת הניחו ולא אכלו, ואת אותה חתיכה נטל רבי שמעון בן חלפתא ובא איתה לבית המדרש לשאול מה דינה ואמרו לו שאין דבר טמא יורד מן השמים, עכ"ד הגמ'.
עולה מהאמור, שכמו דלענין בשר היורד מהשמים הוי דבר כשר ה"ה הכא בבשר שנוצר ע"י התערבות 'על טבעית' אינו בגדר 'בשר' שנאמר בו כל דיני בשר בחלב.
אבר מן החי
כיוצא בזה מצאנו לענין איסור 'אבר מן החי' בגמ' סנהדרין (סה, ע"ב) הובא שרב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בספר יצירה כל ערב שבת, וע"י השמות הקדושים יצרו עגל ואכלוהו.
ויש לדון אם מותר לאכול בשר כזה ללא שחיטה, ועיין בזה בפתחי תשובה (יו"ד, אבר מן החי סי' סב ס"א סק"ב) שדן בזה מצד איסור אבר מן החי, וכתב בשם השל"ה (דף ש"ג) להתיר לאוכלה בלא שחיטה, כמו דמצינו בגמרא דברא עגלא תילתא בכל ערב שבת מותר לאכלו בעודו חי, וזה היה מעשה השבטים שהביא יוסף דבתם רעה אל אביהם שאכלו אבר מן החי כי יוסף סבר שהיא בהמה גמורה, אך כתב הפת"ש דמ"מ אסור לאכלו בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין, כדלעיל סי' י"ג גבי בן פקועה בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע וכן לכל הדינים שם. והביא בשם הפרשת דרכים שלכה"פ בעי נחירה משום לא תאכלו על הדם, עכ"ד.
ונראה שבשר מתורבת גרוע דינית מבשר שנוצר ע"י ספר יצירה, מפני שאינו כמו שנעשה ע"י ספר יצירה כלל שהוא יצירה שנעשתה ע"י אדם ואינו כבריאה הנעשית ע"י ספר יצירה שנברא ע"י שמים, ולכן מצאנו בזה עוד סניף להתיר.
דין מעמיד
בענין הכנת בשר מתורבת מתאיה של בהמה טמאה, דנו הפוסקים באיסור מעמיד דידוע מש"כ השו"ע (יו"ד סי' פז סעי' יא) שהמעמיד בעור קיבת נבילה אוסר בכל שהוא. וברמ"א הוסיף שכ"ז בתנאי שלא היה גם מעמיד היתר שאז הדרא לדינא זו"ג מותר. (ובש"ך כתב שצ"ע לדינא, ובט"ז שם סקי"ב הביאו שכ"ז בתנאי האיסור יכול להעמידו לבדו בלא ההיתר, ובט"ז הוכיח כן מע"ז מט, שאין דין זו"ג אלא אם אין בא' מהן להעמיד לבדו, ונשאר בצ"ע על דברי המרדכי בזה, עיי"ש), וכיון שהתא אינו נראה הרי התא האסור מתבטל בהיתר, וצירף בזה סברא די"ל שכיון שמערבים בתערובת שאר מרכיבים הרי יש שישים כנגד האיסור והתא אינו בעל חיות כלל מצד עצמו, עוד יש לצרף סברת הפוסקים דמעמיד הוי דרבנן (מג"א או"ח סי' תמב ס"ט, שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ג), עכ"ד.
ולענ"ד יש לומר בזה דבר חדש שמשליך על כל דין מעמיד ואף על דין איסור שמתרבה כגון בשר מתורבת, כי הנה על דברי רוב הראשונים עליהם נסמך השו"ע (הלא הם: ר"י מיגש רבינו ירוחם ומרדכי) שחילקו בין מעמיד גבינה בעור קיבת כשירה שתלוי אם יש בה טעם בשר ואם לאו מותרת לבין מעמיד בעור קיבת נבילה שאסור בכל שהוא. בש"ך אחר שביאר (ס"ק לד) שהשו"ע לשיטתו בסי' צח, ס"א שסומכים על טעימת קפילא אזיל לשיטתו כאן, משא"כ לרמ"א שם שלא סמכינן אקפילא לעולם משערינן בשישים. ובהמשך (ס"ק לה) חילק בין עור קיבת כשירה שכל אחד מותר בפנ"ע ורק מחמת חידוש התורה לאוסרם בחיבורם יחד אסור לכן קל יותר ואסור בטעם, משא"כ בעור קיבת נבילה שאיסורו מעצמו נחשב לאיסור בעין ולכן קבע הש"ך שאין דין ביטול בששים בעור קיבת נבילה, עכ"ד. והנה אף שכאן הוי איסור מעצמו מעדות המדענית נראה שבתאים המתרבים אין זכר לתא הראשון והתאים המשוכפלים הינם דבר חדש לגמרי ואין בסיס הלכתי לאסור בכגון דא, אלא באופן שישנו איסור קיים בתוך הקיבה כדין עור קיבת כשירה, ובכלל אין חשיבות הלכתית לאיסור שאינו כאן כפי שנראה לקמיה.
פנים חדשות באו לכאן
ולפום ריהטא היה נראה, שכל הדין שיש לאסור בדין מעמיד הוא דווקא באופן שהאיסור עצמו מתרבה באופן טבעי אולם כפי שהובא לעיל בבשר מתורבת אין האיסור מתרבה באופן טבעי אלא 'שאין כאן איסור' אלא תאים שנוצרו אומנם מאיסור אך הם הינם היתר גמור שנוצרו מתאי גזע שאין בהם ממשות של איסור, ואם אכן ייווצרו תאים חדשים באופן טבעי היה מקום לדון בזה כמש"כ הש"ך דהוי דבר שאיסורו מחמת עצמו שיש למעמיד שלו משקל רב יותר לומר 'שהדבר בעצמותו עדיין כאן'.
אחשביה
ובהיותי בזה ראיתי שיש שרצו לדמות דין זה לדין אחשביה (המובא לענין חמץ הנפסל מאכילת חלב ברא"ש פ"ב דפסחים) שכביכול כיון שקיים כאן תא שמתרבה יש לו דין אחשביה כלפי הבשר שמתרבה אח"כ. ויש שטענו שהאיסור עצמו כביכול מתרבה, ועל כן רצו לאסור בדין תאי גזע ובשר מתורבת.
אולם לענ"ד לא דמיא כלל זאת משום שבבשר מתורבת אין התא עצמו מתרבה אלא נוצרים כאן תאים חדשים לגמרי אף שהיווצרותם הינה מהתא הראשון מכל מקום התא מתרבה באופן גזעי, וכך אפשר לראות בעדות החוקרים (תחומין כרך לד – תא הגזע) בזה"ל, מדעני הקבוצה גם הודיעו כי בעתיד ינסו להכין "קציצה" מתאים רגילים, ולא רק מתאי גזע, וכך ניתן יהיה להשתמש בתאים שנלקחו מאברים שומניים שונים בגוף הפרה ולהקנות לבשר המשובט טעם זהה לטעמו של בשר אמיתי, ע"כ.
אין מבטלין איסור לכתחילה
ויש לדון בזה מצד 'אין מבטלין איסור לכתחילה' (משנה תרומות פ"ה מ"ט) שעירובו של האיסור בהיתר לא נעשה כדי לבטל את האיסור אלא כדי לקיים את התא ולגרום להכפלתו, ובצירוף הסברות לעיל אפשר להתיר, עכ"ד. ונראה שאף אם נאמר שהתא עצמו מתרבה אפשר לצרף את דברי האחיעזר שיש להתיר בצירוף שישים, ובלאו הכי יש להתיר מהסברות שהבאנו לעיל שהאיסור אינו כאן.
נידון הג'לטין
בפרט יש לדון דאף בדין הג'לטין, ג'לטין הינו חומר נעשה רק מעצמות בהמה ולא מבשר כלל, עיין בשו"ת אחיעזר (סי' לג אות ה) שהביא סדר העשיה בזה שלוקחין עצמות יבשות ושורין אותו בסיד ומלח ואח"כ שמים העצמות במים עם תמר וכן שמים העצמות בפוספאר ומבשלין ומנקין ומייבשין אותו והעצמות מתייבשין כך במשך 48 שעות וטוחנים אותו עד שניה כאבקה והביא האחיעזר דיש מקום היתר לסמוך על הרבה פוסקים שמתירים בבשר אסור ודם תולעים אם התייבשו כעץ וכל שכן עצמות שאין איסור לאו בהם כמובא ברמב"ם (מאכ"א פ"ד) וכ"ש בג'לטין שנפסל לגמרי ע"י תהליך העיבוד מחמת הסיד והמלח ואינו ראוי עוד לפליטה, ועיי"ש שהזכיר את דברי הש"ך (יו"ד סי' פז סקל"ג) שכתב ע"ד הרמ"א בעור קיבה שנתייבש שמותר למלאותו חלב דהוי כעץ בעלמא, כתב הש"ך דה"ה בשאר בני מעיים שנעשו כעץ אך לכתחילה אין לעשות כן, מכל מקום הכריע האחיעזר שבג'לטין יש מקום היתר שעצמות לא הוי כבני מעיים ואפשר לצרף את דברי רעק"א (סי' ר"ז הו"ד בפת"ש) שכל היכא דאיכא שישים ולא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חוששים לכתחילה, ובנוסף כתב דאין בזה משום 'אחשביה' שנעשה מאבק דק ואין בזה חשיבות דנאמר בזה דין אחשביה, עכ"ד. אולם דעתו של הגר"י אברמסקי (בתשובתו בציץ אליעזר ריש ח"ד) שהג'לטין אינו יצירה חדשה שנשתנה מחומר הראשון לחומר חדש לחלוטין ע"י אמצעים כימיים, אלא הוא אותו חומר עצמו ואף שנטה להתיר כתב שיש להתיישב בדבר, עכ"ד.
ועיין בפתחי תשובה סי' פז סקכ"א שמצדד לומר שבאיסור מחמת עצמו אף שנעשה כעץ מכל מקום אוסר בזה כהפמ"ג והתפארת צבי והנו"ב והשבו"י ח"ב סי' ע, דלא כלחם הפנים שכתב להתיר בזה, עכ"ד. אך ודאי שבתאי גזע בבשר מתורבת אין כאן כלל ממשות איסור מהאיסור הראשון וכמו שנתבאר.
והנה חזינן דאף בג'לטין דגריעא מנידו"ד דנו הפוסקים בכשרותו, ואף האוסרים אסרו בדוחק ואף ששם האיסור קיים כאשר אינו כבתחילה התירו ונראה דכ"ש הכא שאין האיסור קיים כלל כפי שהוכח מדברי המדענים שמייצרים את המוצר.
תא הגזע כפירשא בעלמא
והנה נראה שיש כאן היתר בתא הגזע המשוכפל ע"י הגירוי החשמלי כפי שהזכרנו בהקדמה למאמרינו, ממילא יש מקום לדון את תא הגזע הראשון 'שמייצר' תאים חדשים כפירשא בעלמא, ולא שנא מדין מוס"ק שמותר באכילה משום הכי.
הרא"ש (ברכות פ"ו סי' לה) כתב בשם רבינו יונה וז"ל, שהמוסק הניקח מתוך חיה ידועה שיש לה חטוטרת בצוארה, ומתקבץ לשם תחלה כעין דם, ואח"כ נעשה מוסק שיש בו ריח טוב ונותן טעם לשבח בתבשיל ובמרקחות, יש טעם להתירו באכילה, משום, דפירשא בעלמא הוא, ואף על פי שמתחלה היה דם, אין לחוש לכך, דבתר השתא אזלינן, שהרי הדבש שנפלה לתוכו חתיכת איסור אף על פי שנימוחה בתוך הדבש, כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנופל לתוכו דבש, כדין דבש דיינינן ליה ומותר, וה"נ אע"פ שמתחלה היה דם, כיון שיצא מתורת דם, בתר השתא אזלינן, הילכך אע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ובמרקחות מותר, עכ"ל.
מבואר דכל מה דדיינינן אגב אביהן זה רק בדבר שהוא דבר ממשי כגון דבש ולא במוס"ק שבתחילה היה דבר ממשי אבל השתא יצא מתורת דם ולכן הוי פרש בעלמא ומותר, שבזה אין הדין שנותן טעם לשבח אסור כדבש שהוי פרש בעלמא אף שבתחילה היה דם ממש ואין בכוחו ליתן טעם לשבח בתבשיל.
וכן מובא להלכה במשנ"ב (או"ח סי' רט"ז ס"ק ז) כתב וז"ל, ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה. והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל, עכ"ל.
והנה אף אם נאמר שהאיסור שהיה כאן בתחילה התרבה מכל מקום יש לדון את התא החדש כפירשא בעלמא, וכמו שמבואר בדין המוס"ק להיתר.
איסור תורה במה שאין העין שולטת
והנה ההנחה המקובלת היא שהתורה לא אסרה בדבר שהעין אינו שולטת בו, שאם כן היה אסור לבנ"א לשתות מים ואף לנשום אויר מפני שהוא מלא בשרצים קטנים שאינם נראים, וכפי שמובא בספר ערוך השולחן (יו"ד סי' פ"ד סעי' לו) זה לשונו: יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים והנה בחומץ אין חשש כמו שנתבאר דהתולעים המתהוים בתלוש התירה התורה אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים ולפ"ז איך אנו שותים מים שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור, עכ"ל. וכן כתב לענין התולעים בשו"ת אגרות משה (ח"ב סי' קמו) שכל דבר שאינו נראה לעין אנושית אינו נחשב לאיסור מבחינה הלכתית. ויש לדון בזה שכאן ע"י ייצור התאים לכאורה הוא דבר שאינו נראה לעין אנושית אלא ע"י הגדלת מקרוסקופ ולא שנא מדברים שלא אסרום מצד שאינם נראים בעין רגילה.
חשיבות הלכתית לדבר שאינו נראה לעין
כיוצ"ב כתבו הפוסקים לענין חשיבות הלכתית בדברים מסויימים שאינם נראים לעין. עיין בתפארת ישראל (ע"ז, פ"ב מ"ו) שכתב, שדג שאין הקשקשים שבו נראים אלא ע"י זכוכית מגדלת נחשב לדג בלא קשקשים ואסור. וכן לענין אותיות בס"ת מובא במועדים וזמנים (ח"ב סי קכד) שאם האותיות הנראות לעין דבוקות זב"ז, אך במציאות הם חלוקות ומוקפות גויל ואפשר לראות את הדבר ע"י זכוכית מגדלת נחלקו בזה גדולי הפוסקים ונראה להלכה לסמוך על המתירים.
ובהיותי בזה ראיתי מה שכתב בזה מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמר מרדכי סת"ם החדש פ"ח ס"ד) באותיות שיש ספק אם יש דיבוק קל בניהם ובזכוכית מגדלת בגודל (10X) נראה הפרש גויל בניהם, כשר, אולם יש לתקנן אח"כ. ובהע' שם הובאה מחלוקת האחרונים הנ"ל דהגאון מטשיבין סי' א' כתב שאם נראה ע"י עין רגילה חשוב כנגיעה, עיי"ש, לעומתו בשארית ישראל (מינצברג, סי' יא – יב) שכל שניכר הפסק בין האותיות ע"י זכוכית מגדלת יש להכשיר. ודעת מרן הגרמ"א זצוק"ל התבארה שם דס"ל שכיון שאין ראיית בני אדם שווה וכיום חדות הראייה ירדה לכן יש להתיר לבדוק ע"י זכוכית מגדלת פי 10 שממקדת את העין למקום הדיבוק וכן העיד בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו קונ' משיבת נפש פי"ד), עכ"ד.
מראית העין
ויש לעיין בזה מצד איסור מראית העין שנראה כבשר לכל דבר והנה מצאנו לענין היתר אכילת עוף עם חלב שקדים ברמ"א (יו"ד סי' פז ס"ג) כתב וז"ל, ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן. אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם, עכ"ל. ואף שהש"ך (סק"ו) הביא שהרש"ל חלק על הרמ"א וכתב שבאיסור דרבנן כגון עוף יש להניח שקדים בצידו שלא יבואו להתיר בבשר עוף בחלב אפי' מדרבנן כר"י הגלילי, וכתב שכן נראה להלכה וכ"פ האחרונים, עכ"ד, עיי"ש. וכ"כ הט"ז שם לאסור מפני מראית העין אף בעוף עם חלב שקדים, ואף הכה"ח (ס"ק כה) פסק כדברי הש"ך אף באיסור דרבנן כגון בשר עוף שיש להניח שקדים ליד החלב שקדים, מכל מקום ציין לדבריו לקמיה (ס"ק כח) שם סייג דבריו דכ"ז דווקא בפני הרואים כגון בסעודות גדולות אבל בביתו התירו הפוסקים לכתחילה, כ"כ הנחלת צבי (סי' פ"ז ס"ג) ובפתחי תשובה אות י, ובזבחי צדק אות כג. ובפרט בכל מה שנוגע כיום להוספת גזירות חדשות מפני מראית העין יעויין בפר"ח (יו"ד סי' פז סק"ז) שאין להוסיף גזירות יותר ממה שאסרו חז"ל מפני מראית העין וכל האיסור בחלב שקדים הוא דווקא בבשר בהמה דהוי מן התורה ולא בשר עוף שהוי דרבנן עם חלב שקדים, עכ"ד. ועיין בפליתי (שם, ס"ג) שכל מה שגזרו חז"ל מפני מראית העין הוא דווקא בשתיית דם דגים שכנסו בכלי כמובא בכריתות כא, ב, שאינו מצוי והרואה יטעה שהוא דם בהמה ועוף שאסור, וכן הדין בחלב אישה שאינו מצוי יבוא הרואה לטעות כמובא בדברי הרשב"א (בתשובה ח"ג סי' רנז) משא"כ בחלב שקדים שהוא דבר מצוי שרגילים לבשלו עם בשר אין חשש למראית העין, עכ"ד. וכן מובא ברוב הפוסקים שאין לאסור לאכול בשר מיד אחר חלב שקדים מפני מראית העין, כ"כ בכנה"ג (סי' פז הגהות ב"י אות ח) והעיד על כך שכן נהגו בקושטא לאכול אורז מבושל עם חלב שקדים אחר אכילת תבשיל של בשר וכתב שכן נהגו גדולים בזה ואין פוצה פה, עכ"ד. וכן דעתו של החיד"א (מחזיק ברכה סי' פז אות ו), עיי"ש.
העולה לדינא
בשר מתורבת אין דינו כבשר ונחשב כפרווה, ויכול לאכול אחריו חלב ללא המתנה כלל.