שאלה

האם יש בעיה להשתיל לב של חזיר לאדם?
אשמח למקורות בעניין.

תשובה

אסור להשתיל לב חזיר בגוף אדם אף ע"י רופא יהודי, כל עוד לא הוכח הדבר מחקרית ומדעית.
דינים נוספים:
א. אין לבצע ניתוח בחולה אם לא בהסכמת רוב הרופאים (ובהסכמת החולה) ועל פי שיקול דעת שהניתוח יצליח.
ב. אם ישנו ספק שקול מותר ועדיף לעשות הניתוח על ידי רופא יהודי, ובהסכמת המשפחה.
ג. אין לסמוך על תרופה או ניתוח ניסיוני כדי להעדיף חיי שעה על פני חיי עולם.
ד. אין לסכן חולה בניתוח למנוע יסורים אם לא יסתכן ללא כן.

מקורות

רקע רפואי
בשבועות האחרונים העולם עצר מלכת בעקבות ניתוח ניסיוני שנערך באוניברסיטת מרילנד בו הושתל לב חזיר בגופו של דייב בנט, אמריקאי בן 57. הניתוח ארך כ-9 שעות, ובמהלכו הוחלף ליבו של המטופל בזה של חזיר השוקל 240 ק"ג. "זה היה או למות או לעשות את ההשתלה הזו. אני יודע שמדובר בירייה בחושך, אבל זו הבחירה האחרונה שלי", אמר המושתל שהיה חולה לב סופני, יממה לפני הניתוח המורכב זה היה ניתוח פורץ דרך, שקירב אותנו צעד אחד נוסף לפתרון משבר המחסור באיברים. אין מספיק לבבות אנושיים להשתלה עבור הרשימה הארוכה של מי שממתינים להם… אנחנו ממשיכים בזהירות, אבל גם אופטימיים שהניתוח הזה, הראשון בעולם, יספק אפשרות חדשה וחשובה למטופלים בעתיד", אמר ד"ר ברטלי גריפית', המנתח שביצע את ההשתלה. כעת, שלושה ימים לאחר הניתוח, דייב בנט מחובר למכונת אקמו, אך המדדים מוגדרים חיוביים, וכעת המטרה היא לגמול אותו ממכונת האקמו שמחליפה את הלב ב-50% מכוח השאיבה. במשך עשרות שנים עולם הרפואה חתר בניסיונות מרובים להביא להתקדמות בתחום ההשתלות בין חיה לאדם, וזאת במטרה לקצר ואף להביא לסיומם של תורי ההמתנה הארוכים להשתלת איברים. ד"ר מוחמד מוחיודין, המנהל המדעי של תוכנית ההשתלות "בין חיה לאדם" באוניברסיטת מרילנד, אמר "אם זה יעבוד, תהיה אספקה אין-סופית של איברים לחולים שסובלים". החזירים הם בעלי אברים פנימיים הדומים לבני אדם, ולכן דווקא בהם נעשה שימוש, אבל לא הכול ורוד. בהשתלת איבר, הגוף מזהה את האיבר החדש כגורם זר ועוין, ולכן מתחיל לתקוף אותו עד הריסתו. מסיבה זו מושתלי איברים נאלצים לקחת תרופות שמדכאות את מערכת החיסון, וההשלכה היא פגיעות יתר למחלות. לכן, בניתוח שבוצע באוניברסיטת מרילנד השתמשו בחזיר שיועד מראש למטרה זו, והוא הונדס גנטית כך שהתאים שלו לא יישאו מולקולה סוכרית שאינה קיימת בגוף האדם, והיא זו שגורמת למערכת החיסון לזהות את האיבר החדש כגורם זר.
ויש לדון בעצם הדין ונראה שעולות כאן כמה שאלות מרכזיות:
א. האם ישנה גושפנקא הלכתית לרופאים להציל חייו של אדם שימות באופן כמעט ודאי ע"י השתלת איבר דבר אחר בגופו ע"י ניתוח. השאלה נוגעת לנושאים רבים ובפרט לדין העדפת חיי שעה מול חיי עולם שלכאורה ללא הניתוח החולה ימשיך לחיות לזמן קצר ועל ידי הניתוח יחיה חיי עולם באחוזים גבוהים, במקרה הנ"ל לא נראה כי הרופאים העניקו סיכויים גבוהים לאי הצלחת הניתוח להשתלת לב החזיר בליבו של האדם המדובר. מצד שני כפי הנראה מדברי החולה בנידון דידן הסיכון שהוא ימות מחמת הניתוח שווה לסיכויו לשרוד ללא הניתוח.
ב. בנוסף יש לדון האם הכנסת 'דבר אחר' לגופו של אדם כמוה כאכילת דבר אחר או שהאיסור הוא על אכילה בלבד בדרך בהנאת החך.
הכנסת מאכלי איסור שלא בדרך אכילה
תחילה יש לומר שזה פשוט שמצד איסור אכילת איסור לית לן ביה כלל, משום שכל איסור התורה היה על אכילת בשר מחיה טמאה ואכילה פירושה הכנסת האוכל דרך הגרון ולא בדרך אחרת כמובא בדברי הרמב"ם (מאכ"א פי"ד ה"ג) ז"ל, כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור, עכ"ל. מבואר שהכנסת דבר האסור שלא בדרך אכילה אינו אסור.
חיי שעה מול חיי עולם
השאלה העיקרית שעולה בנידו"ד היא האם מותר לרופאים לסכן חיי שעה של חולה גוסס שנוטה למות ע"י ניתוח שאולי ימות ממנו באופן ודאי, וזאת בשביל להאריך את חייו לחיי עולם.
נושא זה נידון בהרחבה בדברי הפוסקים, הדיון נסוב סביב דברי הגמ' (ע"ז, כו, א) שם מובא במשנה שאין להתרפאות רפואת נפשות ע"י רופא עכו"ם משום שחשודים הם על שפיכות דמים. ובגמ' (שם ע"א) מובא ש'ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן (כלומר מרופא עכו"ם שהיו חשודים בימיהם על שפיכות דם ישראל) ופירש"י ז"ל, חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מרפאין מהן דעכו"ם ודאי קטיל ומוטב שיניח אולי יחיה, עכ"ל. ובהמשך הגמ' מובא 'ודאי מת מתרפאין מהן' ופירש"י ז"ל, ודאי מת היכא שידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו מתרפאין מהן דנכרי מאי עביד ליה הא בלא"ה מיית שמא ירפאנו הנכרי, עכ"ל. ושואלת הגמ' 'והא איכא חיי שעה' ומתרצת הגמ' 'לחיי שעה לא חיישינן ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו' הגמ' לומדת מהמעשה בגיחזי ושלושת בניו שהעדיפו להסגיר את עצמם למחנה ארם מאשר לגווע ברעב בשומרון.
וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנה) ז"ל, כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה) (טור וב"י בשם תוספות והרא"ש ובהגהות מיי' פ"ט ור' ירוחם ואגודה וסמ"ג (דחיישינן לשפיכת דמים ואפילו הוא ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו דלחיי שעה לא חיישינן בהא ואם אמר סם פלוני יפה או רע יכול לסמוך עליו והוא שלא יקח ממנו אותו סם, עכ"ל.
מצד שני ישנה הלכה שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואין לעשות פעולות שיכולין לקרב מיתתו וכך הובא להלכה בשו"ע (יו"ד קלט ס"א) ז"ל, הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו וכו', ע"כ. ולפי זה אין לדחות חיי שעה. אולם עיין בט"ז (יו"ד סי' קלט סק"ב) שהביא את דברי התוס' ביומא שהקשו שמפקחין עליו את הגל בשבת מפני פיקוח נפש שיש לחוש לחיי שעה יותר ואילו כאן מובא להיפך, ותירצו שבשני המיקרים עבדינן לטובתו שמניחין את ודאי שימות ומעדיפים את הספק ובמקרה שמפקחין עליו את הגל מדובר שהחיי שעה הם הספק שיחיה ואם לא ודאי שימות ולכן יש להעדיפם במקרה הזה, עכ"ד.
ובכל זאת בפתחי תשובה (שם סק"א) הביא את דברי השבות יעקב (ח"ג סי' עה) אודות החולה שהוא מסוכן למות וכל הרופאים אומרים שבודאי ימות אחר יום או יומיים אך אומרים שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא ממנה אך לא באופן ודאי שאפשר שימות ממנה האם חוששים לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף או לא, והשיב שודאי חוששין לחיי שעה ואפי' בגוסס ממש ולכן הדין שאין קושרין את לחייו וכו' כל זה שאין אפשרות אחרת מוטלת על כף המאזניים והוא ימות באופן ודאי אין לזרז המיתה וחוששין לחיי שעה, אולם באופן שיש ספק שאולי על ידי הרפואה הזו יחיה באחוזים גבוהים בודאי שלא חוששין לחיי שעה. וזאת מוכח מהגמ' בע"ז הנ"ל וכן מתוס' (שם ד"ה לחיי שעה) אך קבע השבות יעקב במסקנתו 'ומכל מקום צריך להיות מתון מאד בדבר לפקח עם רופאים מומחין שבעיר ויעשה ע"פ רוב דעות הרופאים עם הסכמת החכם שבעיר' עכ"ל.
לאחר עיון בדברי האחרונים נראה שרובם נטו להכרעת השבות יעקב שאין לעשות שום פעולה שאין לה סימוכין מ'רוב הרופאין עם הסכמת החכם שבעיר' שלא תסכן את חיי החולה באופן גבוה, וכך יש לנהוג בכל שאלות מסוג זה. וכן כתבו הגר"ש איגר בגליון מהרש"א (יו"ד סי' קנה) וכן כתב הבנין ציון (סי' קלא) ובשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' טז אות ו) ושם כתב שכל שיחיה תוך שישה חודשים הוא בגדר חיי שעה. (ועיין בדברי החכמת שלמה לקמן) ובשו"ת כפי אהרון (אפשטיין סי' יח) ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' נח) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתסג).
אולם מדברי ספר החיים לר"ש קלוגר (או"ח סי' שכט קונ' חיי נפש פ"ח מו, ע"ב) נראה להיפך שאף אם ישנו מיעוט רופאים שאומרים שהניתוח יציל את החולה ורובם אומרים שלא יש להתיר לבצע את הניתוח וזאת ע"פ הדין הנאמר ביומא (פג, ע"א) שאף אם מיעוט רופאים קובעים שיוכל לסבול את הכאבים יש לנתחו זאת משום ששנים נחשבים כמאה, ואם כולם מסכימים שיש לנתח ובלא זאת ימות יש לנתח ג"כ, עכ"ד. (ועיין בזה בשו"ע ונו"כ הל' יוכ"פ סימן תרי"ח). וכן כתב במשנת חכמים (דף קח ע"א) שבאופן שימות החולה כמעט בודאי ע"י הניתוח לא חוששין לחיי שעה אך כתב שכל ההיתר הוא דווקא ע"י רופא גוי ולא ע"י רופא יהודי, עכ"ד.
ודבריהם שאסרו בזה ע"י ישראל הם דלא כהשבות יעקב והכפי אהרון שנראה שהיתרם הוא אף ע"י רופא יהודי באופן שיש חשש כמעט ודאי שימות ע"י הרפואה כמ"ש בכפי אהרון שם. וכ"כ בשו"ת בנין ציון (סי' קיז) ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' עו) שאין לחלק באופן הנ"ל בין רופא יהודי לגוי, ובשו"ת אחיעזר (שם) כתב שאדרבה עדיף שרופא יהודי יעשה את הניתוח. וכן כתב בשו"ת אגרות משה
אך עיין בשו"ת תשובות והנהגות (שם) שאם גם הסיכוי של החולה אליבא דהרופאים הוא פחות מחמישים אחוז לחיות ע"י הניתוח ויש שני רופאים מובהקים שמסכימים לזה בזה תלוי הדבר ברצון המשפחה אם רוצים לנתח או לא וזה באופן שהניתוח יצילו בוודאי, עכ"ד.
גדר חיי שעה
בחז"ל לא מצאנו הגדרה ברורה מהם 'חיי שעה' בחכמת שלמה על הגמ' ע"ז (שם) כתב ששיעור חיי שעה לא נתפרש, וכתב שהוי כמו טריפה שכיון שאינו חי י"ב חודש מוכח מזה שכל שאינו יכול לחיות י"ב חודש ועד אז הוי בגדר חיי שעה, עכ"ד. ובשו"ת אחיעזר (ח"ב סי' טז אות ו) כתב שאם יחיה ללא הניתוח תוך ו' חודשים הוי חיי שעה, עכ"ד. וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סי' לו) אולם בשו"ת משפט כהן (סי' קמד אות ג) כתב שכל שמצב הסכנה שמכניסים את החולה אליו מקרב את מותו במוקדם או במאוחר הוי חיי שעה. ובביה"ל (או"ח סי' שכט ס"ד ד"ה אלא) כתב שחיי שעה פירושו שאפי' מיעוט שבמיעוט אינו נשאר בחיים וגרע מגוסס שיש מיעוט ודאי שנשאר בחיים, עכ"ד.
ולכן כאשר ישנו חשש כל שהוא שע"י הניתוח להשתלת לב חזיר בלב האדם הדבר יזרז את מותו והוי בגדר חיי שעה שאינו ברור אם אפשר לסכן אותם בכל מקרה ובכל אופן, וכפי שהובא לעיל בשם השבות יעקב מדברי הגמ' בע"ז שם ורוב האחרונים שאין לעשות את הניתוח אם לא בהסכמת רוב המומחים שבעיר שהניתוח יכול להצילו.
הסכמת החולה
בכל מקרה מובא בפוסקים כי יש לבצע את הניתוח באופנים המותרים רק כאשר החולה מסכים וכיון שהסכמת החולה מועילה אין זה נחשב כאיבוד עצמי לדעת, וגם להיפך אם החולה מסרב יש להתחשב בדעתו. (ספר החיים או"ח סי' שכח, שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו, שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג, שו"ת לב אריה ח"ב סי' לה).
ניתוח כדי להציל מיסורים
בשו"ת כפי אהרון (שם) וכן בשו"ת תשובות והנהגות (שם) כתבו שאם ע"י הניתוח חוששין שימות וללא הניתוח ישאר רתוק למיטתו, ומטרת הניתוח כדי שיקום ממיטתו ויוכל ללכת אסור מדין תורה לנתחו שכל דברי הגמ' בע"ז מיירי דווקא במקום שיש חשש אמיתי לסכנה בחיי שעה, עכ"ד. וכ"כ בשו"ת אחיעזר (יו"ד סו"ס טו). אך בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סי' יג אות ב) כתב שאף באופן זה מותר אם החולה חפץ בכך מותר לו להסתכן בניתוח כדי למנוע יסורין קשים אף שלא ימות בוודאי ללא הניתוח, עכ"ד.
ספק שקול
מקרה נוסף שבו יש להסתפק כאשר ישנו ספק שקול בין אם ינתחו הרופאים את החולה ובין אם לא שהספק בניתוח עצמו לכאן ולכאן וגם אם לא הספק אם החולה יחיה או לא והיינו שיש ספק גם בחיי עולם וגם בחיי שעה באותה מידה, עיין בשו"ת כפי אהרון (שם) שאחר שהביא את דברי השבות יעקב הנ"ל הוסיף לומר בזה להלכה שאם ישנו ספק שקול אם יחיה בין אם הניתוח ובין אם לא (ובתוך זה כתב דיש להסתפק עוד באופן שאם ינתחו אותו יחיה חיי נחת ללא יסורין ואם לא ינתחו אותו יסבול יסורין) ויש חוות דעת רופאים לכאן ולכאן גם בזה יש להתיר ע"י רופא ישראל דווקא ולא ע"י רופא גוי שהם חשודים על שפיכות דמים, והוכיח כן מדברי רש"י ע"ד הגמ' 'ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן' פירש"י 'דעכו"ם ודאי קטיל ליה' וכו' משמע מדבריו שדווקא באופן שיותר קרוב שימות ביד הגוי מאשר שימות בלעדי הרפואה שלו אז אין להעדיף חיי עולם אבל באופן שיש ספק שקול מותר להתרפאות מרופא גוי אומנם הר"ן על הגמ' כתב ז"ל, ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן דאיכא למיחש דלמא עובד כוכבים קטיל ליה ומוטב שינוח אולי יחיה, ע"כ, מבואר מדברי הר"ן שאפי' בספק השקול שהחולה ימות בין אם ע"י הרופאים הגויים ובין אם יניחו את החולה כך מותר לרפאותו ולא חיישינן אף בזה לחיי שעה, אך למעשה כתב הכפי אהרון לחוש לדברי רש"י, עכ"ד.

ניתוח מסוכן כשיש מחלת נפש שיכולה להמית
נידון נוסף הובא בשו"ת כפי אהרון שם לענין 'חולי נכפה' בשאלה שהובאה בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' עו) שדן אודות עלמה בת י"ח שוטה שנכפית בחולי נכפה רח"ל ומצאו לה הרופאים רפואה שעלולה למות על ידה האם מחלתה הנפשית היא בגדר סכנת נפשות ומסיק להלכה שאם אין במחלתה הנפשית משום סכנת נפשות אסור להסתכן ברפואה מסוכנת גם אם יש לה יסורין על ידי זה, וטעמו שם שדעת מהרש"ל בטו"ז יו"ד סוס"י פד שנכפה הוא סכנת נפש ומותר להאכילו שרץ לרפואתו אך להרא"ש חולי נכפה אינו סכנת מיתה, מכל מקום כתב לאסור אפי' לרופא ישראל, ושם חילק הכפי אהרון דאולי לא דמי למש"כ קודם בספק השקול דגם הכא הוי ספק השקול, מכל מקום דחה זאת דיש לחלק בין 'חולי נכפה' שלדעת הרא"ש לא הוי בגדר סכנת מיתה בזה וכתב שעיננו הרואות שכמה חולים נכפים מאריכים ימים ושנים ולכן לא הוי בגדר ספק שקול ואין למסור עצמו בשביל זה (אף שלדעת מהרש"ל אינו כן) וחוששין לחיי שעה, משא"כ בדין ספק שקול במחלה רגילה כנ"ל שיש ספק בין ע"י הניתוח ובין אם לאו שיש להתיר ע"י רופא ישראל ולא ע"י גוי שכל ההיתר רק באופן שימות ודאי אם לא נרפא אותו ע"י הניתוח, עכ"ד.
תרופה (או ניתוח) נסיונית כשיש סכנה לחיי שעה
ידועים בזה דברי המור וקציעה (סי' שכח) ז"ל, אבל יש שבוחרין בספק נפשות כדי להציל עצמם מיסורין קשים כאותן שמוסרין עצמן לחתוך מפני אבן שבכיס ובגיד וחצץ הכליות וכו' ולאלה מניחין אותן לעשות חפצם בלי מוחה מחמת שכמה פעמים נושעים ונרפאים וכו' וכל שאין סכנה בכאב לא שפיר עבדי וכו' אף על פי שהרב עשו כן וניצולו גם רבים קרבו מיתתם ע"י החיתוך לפיכך לא הותר לגמרי אפילו בחול, עכ"ל. וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שיעורי תורה לרופאים ח"ג סי' קסו) בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א שכל ההיתר לסכן חיי שעה כדי להאריך חייו של חולה לחיי עולם הוא דווקא בתרופה שהוכחה מבחינה מחקרית ולא בתרופה ניסיונית שלא הוכחה מבחינה מדעית ורפואית, שכל ההיתר של הפוסקים הנ"ל הוא דווקא באופן שהרפואה קרוב לוודאי תצליח וכן חוו"ד של רוב הרופאים, כדוגמת המצורעים שעמדו מול מחנה ארם שהצלתם היתה קרובה לודאי, אך באופן שהכל רק בגדר נסיון ולא הוכח דבר זה עדיף לנקוט בשב ואל תעשה. כראיה לדבריו מביא הגר"י זילברשטיין את דברי הספר חסידים (סי' תסז) ז"ל, נשים היו לוקחות עשבים לבשל כשחלו ועושות אם יחיה שבעת ימים יתרפא ואם למות שימות בתוך השבעת ימים וכן מי שנכפה היה אחד מלחש לחישות אם יתרפא יתרפא תוך תשעה ימים ואם לא היו מתים תוך תשעה ימים אמר החכם עתידים ליתן את הדין שממיתים את האדם קודם זמנו זה דומה לרבי חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו כששרפוהו שלא לקרב מיתתו, עכ"ל ובהשקפה ראשונה היה נראה שסותר למש"כ השבות יעקב אך ע"פ דברי הגריש"א יישב את דבריו כי יתכן שכיון שאותם העשבים אינם מרפים באופן ודאי את המחלה ולא ברור אם הם מועילים למחלה זו אין כל רשות להשתמש בתרופה זו אף שקיים חשש לסיכון חיי שעה של החולה, ראיה נוספת הביא שם מדברי המג"א (או"ח סי' שכח סק"א) ז"ל, מה שמותר לחלל שבת עבור חולה מסוכן היינו דוקא כשהתרופה ידועה אבל על תרופה שאינה ידועה אין מחללים שבת, ע"כ. וכתב הפמ"ג ז"ל, צ"ע דבספק נמי ספק פיקוח נפש להקל. ובשו"ע הגרש"ז רצה להשיב על שאלת הפמ"ג וכתב 'אפילו בודאי סכנה אין מחללים אלא ברפואה שהיה ידועה לכל או על פי מומחה וכשהיא רפואה ידועה אף שאין ידוע אם זה יתרפא בה אם לאו מחללין שבת מספק', משמע שבכדי לסכן חיי שעה של החולה צריך הוכחה ברורה ע"י רופאים מומחים או שהתרופה ידועה ובתרופה שאינה ידועה אין כל היתר.
ועיין בזה בספר משנת פיקוח נפש (סי' ז) שכתב בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שבחולה שזריקת מורפיום עלולה להורגו אין ליתן לו את הזריקה כלל להצילו מיסורים, עכ"ד.
וכן נראה הלכה למעשה בנידון דידן כפי שרואים מדברי החולה עצמו ומדברי הרופאים כל הצלת החולה ע"י השתלת לב הדבר האחר בגופו היה לוט בערפל (השתלת לב אנושי לא התאימה למטופל זה) והרופאים נכנסו במודע לסיכון ממשי והגדירו טיפול זה 'כנסיוני ביותר אשר עלול לסכן את חייו' וזאת בהסכמת המטופל כפי שהגדיר זאת בעצמו 'יריה בחושך' ואף שהנתונים של לב החיה הותאמו במלואם מבחינה גנטית ללב האדם, היה חשש גדול (ועדיין ישנו) לעצם הניתוח והוא הוגדר כ'נסיון' מול מיתה ודאית של החולה, כפי שהגדיר זאת אחד הרופאים כי 'הם אינם יודעים מה יהיה מחר כי הדבר הזה לעולם לא נעשה עד כה', ולכן פשוט שלכתחילה אין להתיר לגשת לניתוח כזה לכתחילה אלא אם כן הרופאים היו נותנים סיכויי הצלחה ממשיים לניתוח אז היה מקום לדון בהיתר ע"פ האמור.
העולה לדינא
אסור להשתיל לב חזיר בגוף אדם אף ע"י רופא יהודי, כל עוד לא הוכח הדבר מחקרית ומדעית.
דינים נוספים:
א. אין לבצע ניתוח בחולה אם לא בהסכמת רוב הרופאים (ובהסכמת החולה) ועל פי שיקול דעת שהניתוח יצליח.
ב. אם ישנו ספק שקול מותר ועדיף לעשות הניתוח על ידי רופא יהודי, ובהסכמת המשפחה.
ג. אין לסמוך על תרופה או ניתוח ניסיוני כדי להעדיף חיי שעה על פני חיי עולם.
ד. אין לסכן חולה בניתוח למנוע יסורים אם לא יסתכן ללא כן.