שאלה
אם שופכים מים רותחים מקומקום ישירות לחלב, האם הקומקום נהיה חלבי?
תשובה
אם מערה מקומקום פרווה על צונן חלבי או בשרי– לכו"ע אין התחתון גובר ואינו נהיה חלבי או בשרי מחמתו, וכ"ש שאינו נהיה בשרי או חלבי.
אם מערה מקומקום פרווה על דבר חם חלבי או בשרי שיש לו הבל – הנה מדין ניצוק מותר, ומדין זיעה אם מגיע מהבל הקדירה אליו יש להקל מהטעם שאיידי דעסיק למיפלט והוי כאלו הכלי סגור שאינו אוסר.
אם מערה מקומקום חלבי או בשרי על דבר צונן חלבי או בשרי – אינו נאסר.
אם מערה מקומקום חלבי או בשרי על דבר חם חלבי או בשרי שיש לו הבל – אם היא דבר לח יש להחמיר מדין זיעה, ולכתחילה מדין ניצוק, ואם היא דבר יבש יש לאשכנזים להחמיר.
מקורות
יש לדון בשתי שאלות. הראשונה בדין עירוי שלא נפסק הקילוח האם נאסר העליון. השנייה בדין האדים העולים מהתחתון האם אוסרים את העליון.
טומאה וטהרה
הנה דין זה אם ניצוק הוי חיובור מצינו בהלכות טאומאה וטהרה, שבמשנה מסכת מכשירין (פ"ה מ"י) שנינו "המערה מחם לחם ומצונן לצונן ומחם לצונן טהור, מצונן לחם טמא, רבי שמעון אומר אף המערה מחם לחם וכחו של תחתון יפה משל עליון, טמא".
ופירש הרמב"ם (פירוש המשנה שם) "זכור בהבנת משנה זו מה שאמרתי לך בהלכה שלפניה, והוא שהכלי שיוצקין ממנו טהור ושיוצקין בו טמא. וטעם אמרו מצונן לחם טמא לפי שעמוד המשקה הנקרא נצוק מתחמם מחמת שקצהו בכלי החם, ויעלו האדים עם הנצוק מתוך הכלי החם שהוא טמא ויחמם את המשקה אשר בכלי העליון, ולפיכך יהיה טמא מפני שהאד החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא לטהור. ור' שמעון אומר שהדין הזה עצמו מחייב אותנו במי שיצק משקה חם טהור בכלי שיש בו משקה טמא יותר חם ממנו, מפני שזה הטמא שהוא יותר חם עולה ממנו אד חם עם הנצוק ומוסיף בחום המשקה הטהור, והוא ענין אמרו כחו של תחתון יפה משל עליון טמא. ואין הלכה כר' שמעון, לפי שאם היו שניהם חמין אף על פי שהתחתון חם יותר אין השפעתו נכרת במשקה שהוא יוצק ממנו".
הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פ"ז ה"א – ה"ב) כתב, וז"ל: "הניצוק אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, כיצד היה מערה משקין טהורין לתוך כלי טמא ואפילו על גבי השרץ הרי העמוד הניצוק טהור, ואם קלט מן המשקין הניגרין מן האויר הרי זה שקלט טהור, ואין צריך לומר שהמשקין שמערה מהן טהורין. במה דברים אמורים בשעירה מצונן לצונן או מחם לחם או מחם לצונן אבל המערה משקין טהורין צונן לתוך משקין טמאין חמין הרי הנצוק חיבור ונטמאו המשקין הצונן כולן שהוא מערה מהן ונטמא הכלי שמערה ממנו מחמת המשקין שבתוכו שהרי נטמאו, ומפני מה אמרו המערה משקין צונן לחמין חיבור מפני שעשן החמין עולה כתמרות עשן ומתערב בניצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב". כלומר שאם התחתון חם ועליון קר רק אז אומרים שניצוק הוי חיבור ועליון נטמא, ומשמע מדברי הרמב"םן שדווקא היכא שהתחתון מאוד חם אז יש איסור וכלשונו כתמרות עשן.
טריפה
כתב המרדכי (חולין פ"ח סי' תשטו), וז"ל: "מצאתי דאסור לשפוך מכלי כשר שיש בו שמן כשר לתוך נר דולק ובו חלב או שומן של עובד כוכבים, דתניא פ"ה דמסכת מכשירין המערה מחם לחם ומצונן לצונן [ומחם לצונן. כן מצאתי מוגה] טהור מצונן לחם טמא רבי שמעון אומר אף המערה מחם לחם כחו של תחתון יפה משל עליון אלמא דכולי עלמא צונן לתוך חם טמא והוא הדין לאסור והיתר". כלומר דלדעת ר"ש אסור אף בחם לתוך חם אמנם לת"ק מותר, והביאו באיסור והיתר הארוך (כלל כט דין ו), וז"ל "וכתב במרדכי פרק כל הבשר ואסור לשפוך מכלי שיש בו שומן בשר לתוך כד של שומן טריפה חם שדולק ונימוח מטעם דתתאי גבר ומחברו בניצוק דתנן בפ"ח דמסכת מכשירין המערה מצונן לחם טמא. והוא הדין לאיסור והיתר עכ"ל, ומסתמא דוקא לכתחילה וכן משמע קצת לשון ואסור מדלא נקט טריפה"., כלומר שכל דין של המרדכי היינו לכתחילה לאסור את הצונן הכשר שיורד לחם שהוא טריפה, אבל אינו פוסק את ר"ש וחם לתוך חם לא אומרים ניצוק הוי חיבור.
והנה בתרומת הדשן (ח"ב סי' קג) חלק וכתב "ומצאנו בתשובת הגה"ה מהר"י מולי"ן ז"ל, שהשיב למהר"ר אליעזר בן מה"ר נתן ז"ל, שכתב שבמרדכי נמצא פסק זה פרק כל הבשר. וכתב הגאון הנ"ל באותה תשובה דנראה לו שאין שייך נצוק בשאר איסורים אלא לגבי יין נסך, והאריך בראיות וטעמים. גם נראה לומר דלא שייך ניצוק אלא לגבי יין נסך, ולענין טומאה וטהרה, ומשום דהני מילי תולין בנגיעה ולא בנתינת טעם. יין נסך אסור במגע וטמא נמי במגע, וטהרה אשכחן נמי על ידי מגע כגון בהשקה ועל ידי עירוב מקוואות בקליפת השום, אבל שאר איסורין דלא תלו אלא בנתינת טעם אין נצוק אסור בהן. וגדולה מזו אמרינן גבי כלי מתכת דחם מקצתו חם כולו, ואף על פי כן פסקו רבותינו דלא אמר מוליך בליעתו בכולו, קבלה ממורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן ז"ל, דהכי נהיגי. והשתא קל וחומר אפילו כלי מתכות דחבור גמור הוא יותר מן הקילוח דמשקין, אפילו הכי אינו מוליך בליעה מצד זה לצד זה, וכל שכן האי. ופסק המרדכי דלעיל אינו לפני שהייתי יכול לדקדק בו מה טעמו, אבל אינו משום נצוק, כל כך כתב הגאון הנ"ל בתשובה גם כן", כלומר דבאיסור והיתר אין איסור מחמת שהוא ניצוק
והנה פסק רמ"א כדברי המרדכי (סי' קה סע' ג) "אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור ובדיעבד אין לחוש"., מסתימת דבריו נראה שאם התחתון חם אף בעליון חם אסור ואומרים שניצוק הוי חיבור.
וביאר הט"ז (סי' קה ס"ק ו) "הוא הטעם באו"ה דתתאה גבר ומחברו בנצוק", משמע מדברי הט"ז דאפשר גם חם על חם יש איסור, כיון שתתאה גבר, ואולם הש"ך בס"ק י"א "אסור לערות כו'. משום דההבל עולה מהנר למעלה כן מוכח הטעם מהראי' שהביא המרדכי פכ"ה ע"ש", וא"כ אפשר דווקא בצונן לתוך חם.
וכתב הפרי מגדים (סי' קה משבצות זהב ס"ק ו), וז"ל: "ויראה לי לפרש דאין כאן מחלוקת בין הר"מ והר"ש והר"ב דטעמא התם במערה מצונן לחם שהבל התחתון עולה עם הנצוק כיון דתתאה גבר מחמם לעליון להנצוק, וגם למה שבכלי העליון קצת ותו הוה ליה זיעת המשקה טמאה כמשקה כמבואר בפרק ב ממכשירין מה שאין כן אי לא היה תתאה גבר והיה הנצוק קר לא היה כח בענני התחתון לעלות למעלה ולא נטמאה משקה העליונה אלא כיון שהתחתון גובר הנצוק חם ויש כח בענני התחתון לעלות והבל וענן הוה כמשקה יעויין שם היטב והוא הדין לענין איסור דאסור לכתחלה מטעם נצוק רוצה לומר דעל ידי נצוק ההבל עולה למעלה".
לסיכום
ניצוק בטריפה – אם התחתון חם ועליון צונן הוי חיבור לכתחילה אבל בדיעבד אינו חיבור.
אם העליון חם והתחתון צונן לא הוי חיבור.
וא שניהם חמים לט"ז יוצא שהוי חיבור לכתחילה ולש"ך אינו חיבור.
בשר וחלב
וכתב הרמ"א סי' צ"ה סעי' ב' "ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. (ריב"ן בשם רש"י ובארוך כלל ל"ד הביא המרדכי וא"ז). והמנהג לאסור לכתחלה, ובדיעבד מותר בכל ענין (סמ"ק וארוך). ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם, מותר לכתחלה (באיסור והיתר הארוך)". וכתב סע' ג "ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון, ואוסר אם היה בן יומו".
וכתב הט"ז (ס"ק יג) "דינו ככלי ראשון. יש להקשות הא הוה נ"ט בר נ"ט, ונראה דכיון שאנו אוסרים לעיל כיש אוסרים שהביא רמ"א סעיף זה מטעם דהוה כטעם בשר וחלב מעורבים יחד והיינו כיון ששני הטעמים מתערבים בכלי א', והכי נמי דומה לזה שאנו חושבים קילוח הערוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו, וע"כ אוסר את הכלי שהוא מערה עליו כיון שגם הוא בן יומו, אבל אם זה הכלי שמערה עליו אינו בן יומו לא נאסר, דלא גרע מההיא שכ' בסמוך דהכלי' מותרים אם אחד אינו בן יומו כן נ"ל", כלומר דמחמירים משום נ"ט בר נ"ט, והיינו דווקא היכא ששניהם בני יומם.
וביאר הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק יג) "דינו. עט"ז שכתב דניצוק חיבור, וש"ך לעיל אות ה' תמה בזה ומשאת בנימין בסימן כ' התיר בפשיטות יע"ש, ונראה דאף לרמ"א אין אוסר כ"א התחתון, ואם עליון אב"י פשיטא דהתחתון שרי גם אם נפסק הקילוח דלא הוי ניצוק פשיטא שאין מקום לחומרא זו ואפילו ראוי להגעיל אין צריך הגעלה".
שכתב הש"ך ס"ק ה' "אבל ליתן בכלי שלהם מותר לכתחלה. לכאורה משמע דאפי' ליתנן דרך עירוי מותר, וכ"כ באו"ה בהדיא וכ"כ הב"ח בסוף ס"ד שדעת הרב דמותר לערותן בכלי שלהן אפי' לכתחלה, אלא שקשה דהרי כ' בס"ג דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר, אם היה בן יומו ודוחק גדול לומר דכאן לא קאמר אלא דהמאכל מותר לערותו בכלי שלהן אבל הכלי אסור, וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי, ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דהרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירים אפילו בנתבשלו והרב בהג"ה גופי' מתיר בדיעבד א"כ נראה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב דשרי דהוו דיעבד, ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני כמ"ש הר"ן וז"ל דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעי' המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט הילכך ל"ד לדגים שנתבשלו כו' ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברי שהטעם הראשון אין מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפי' בשאר איסורים נמי נימא הכי למאן דלית לי' חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיוצא בו דהוי ב' נ"ט של היתר הלכך דוקא כשהטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אמרינן הכי אבל כאן שהטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא ודאי דאסור וכדברי סה"ת עכ"ל וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח שם דין י"ב כתב שכל דבריו נ"ל הלכה כי דברי טעם הם אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג, אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו ע"כ שוב מצאתי שגם בתשובת משאת בנימין סי' כ' פסק כן וכ' שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וע"ש ועיין ס"ק י"ז".
וכתב הפמ"ג בשפתי דעת "אבל. עש"ך ומ"ש שהמאכל שרי והכלי אסור לא ידענא מאין הרגלים לומר כן והלא כל עצמו של איסור זה כתב הט"ז אות י"ג דהוי ניצוק חיבור ולענין דינא בהפסד שרי ובמ"י כלל נ"ז אות כ"ד היקל ג"כ ולכן לעת הצורך אין להחמיר כ"כ ועיין כרתי ופלתי".
כלומר דכיון דהוי נ"ט בר נ"ט, לדעת הט"ז יש להחמיר דאוסר התחתון היכא שהוי בן יומו כיון דניצוק הוי חיבור ולדעת הש"ך מותר.
המערה על שניהם כאחד
והיכא שמערה על שניהם יחד כתב הרמ"א "אבל אם עירה מים רותחים שאינן של בשר ולא של חלב על כלים של בשר ושל חלב ביחד, ואפילו שומן דבוק בהם, הכל שרי, דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם, יבלעו זה מזה".
וכתב הש"ך בס"ק כ "דאין עירוי ככלי א' ממש כו'. קשה לי דהא משמע מדברי הרב בהג"ה סי' ס"ח ס"י דעירוי מבשל כדי קליפה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג ד"ב וצ"ל דס"ל להרב דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כאחת בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד סי' נ"ז בשם מהר"ש ומביאו בת"ח שם דנאסרו דכיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמו שיתבאר בסי' ק"ה ס"ק ד' א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי והכי מוכח מדברי המרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים דאפילו למ"ד כלי שני מבליע ומפליט אין סברא לחלק בכלי שכתבו על מ"ש ה"ר חיים כהן דתרנגולים שנמלגו בכלי שני אסורים וזה לשונו ולפי דבריו היו נאסרים כל הכלים שמולגין בהם התרנגולת מחמת הדם שפולטת התרנגולת ונבלע בכלי עכ"ל א"כ כ"ש דלמאי דקי"ל דעירוי מבשל דמבשל אפי' לכלי וכ"כ מהרש"ל בספרו פכ"ה ס"ס ס"ד וז"ל היכא שעירו מים רותחים על הקערות צריכים לדקדק ולשאול אם היו שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע כדי קליפה עכ"ל וגם הרב בת"ח שם כ' שלא נהגו להקל בזה ושיש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ואו"ה דהתיר אפילו שומן דבוק בהן היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דעירוי אינו מבשל ולא מפליט ומבליע אפי' כדי קליפה אלא בולע כדי קליפה קודם שמצננו וכמבואר בדבריו להדיא אבל למאי דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה נראה כמו שכתבתי מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם וכדמשמע מדברי מהרש"ל אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם נראה דאפילו נקי אסור וצריך עיון בזה דאפשר דאפילו מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שאחד מהן נקי ואחד מהן אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה כי נראה כיון דמבשל חשיב ממש כבישול והכי משמע בהגהת ש"ד הישנים שנדפסו בקושטנדינ"א שנת שוב"ה (סי' ל"ג) דאין חילוק ע"ש".
אולם הפר"ח בס"ק יז כתב "ואם עירה כו' דינו ככלי ראשון ואוסר כו' אבל אם עירה כו' הכל שרי. אני תמה עליו דבתר איפכא קאזיל דבדבר שהוא פשוט התירו אסר ודבר שפשוט איסורו התיר, שהרי בדין עירה מכלי של בשר על כלי חלב פשוט התירו לדעת רוב הפוסקים משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא, ואף על גב דאיכא מאן דמחמיר בדגים שנתבשלו הרי איהו גופיה פסק לעיל [סעיף ב] דבדיעבד מותר בכל ענין ולאסור הכלי הוי דיעבד ויש לנו לסמוך בפשיטות על דעת המתירין וכמו שכתבתי בס"ק ו' שכן דעת האחרונים ז"ל בזה. ודין עירה מים רותחים על כלים של בשר ושל חלב דהכל שרי הוא יותר תמוה, שהרי הוכחנו לעיל בסימן ס"ח [ס"ק יח] דערוי לפחות מבשל כדי קליפה וכל שכן שמפליט ומבליע, וא"כ אפילו שהכלים יהיו מקונחים יפה אם הם בני יומן הרי המים מפליטים מהם הבלוע בהם ונאסרים המים לשיטתו שפוסק הפך דעת המחבר בדין קערות וחוזרים המים ואוסרים הכלים והוי דומיא דרישא, וכל שכן אם יש שומן דבוק בהם דאז פשיטא שנאסרים המים לכולי עלמא ונבלעים בכלים ואוסרין אותם, ואם הוא כלי איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא אפילו נקי אסור מפני שמפליט ומבליע אף בכלים, וכן דעת מהרש"ל [ים של שלמה] בפרק כל הבשר [חולין פ"ח סימן סד] וכן עיקר. ודלא כהש"ך [ס"ק כ] שמיקל בדין זה במקום הפסד מרובה וליתא". וכן כתב הכרתי בס"ק י"א, וכן נראה שמצדד הכה"ח בס"ק נ"ב והיינו כדי לאסור כדי קליפה, ואפי' עירה כמה פעמים אינו נאסר אלא כדי קליפה כה"ח סי' ס"ח ס"ק מ"ד.ומשמע דכל האיסור דווקא היכא שמתערבים להם, אבל אם לאו יהיה מותר.
זיעה
והנה יש לדון בזה מצד זיעה, שאם המאכל התחתון חם זיעתו שעולה לקמקום תאסור את הקומקום, שכתב השו"ע סי' צ"ב סעי' ח' "מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה. הגה: אם היה חלב במחבת, בעינן ס' בתבשיל שבקדירה נגד החלב שבמחבת. וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו לקדירה שעליה (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך שהיד סולדת בזיעה במקום שנוגע בקדירה. אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי. ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פסקי מהרא"י סימן ק"ג)".
וכתב בביאור הגר"א לבאר בס"ק ט"ו על פי מה שכתב השו"ע בסעי' ב' "נפל חלב לתוך קדירה של בשר, טועמין החתיכה שנפל עליה החלב, אם אין בה טעם חלב, הכל מותר. ואם יש בחתיכה מטעימת חלב, נאסרה אותה חתיכה. ומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדירה מהחתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל, החתיכה אסורה והשאר מותר. במה דברים אמורים, בשלא ניער הקדירה בתחלה כשנפל החלב, אלא לבסוף, ולא כיסה. אבל אם ניער מתחלה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה ועד סוף, הכל מצטרף לבטל טעם החלב", כלומר שאם כיסה דנים כאלו כל המכסה בלע ולא רק היכא שנגע ההבל דמתפשט על פני כולה.
וכתב הפת"ש בס"ק ו' "הזיעה עולה ונבלע. עיין בפמ"ג א"ח בהנהגת הוראות או"ה סדר שני אות ל"ז שכתב דברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דין ד' מבואר דדוקא זיעת משקין כמוהו אבל אוכלין כמו חלב המהותך אין זיעתו כמוהו א"כ יש לדון טובא אם היה מחבת מחלב למטה חם ולמעלה סמוך דבר כשר והזיעה עולה אפי' יד סולדת בזיעה אפשר יש להתיר ע"ש ועיין בתשובת ב"ח החדשות סי' כ"ד".
ב
וכתב הפמ"ג במשב"ז ס"ק כ"ט "והנה בדין המחבת ראיתי לבאר קצת דע דהרא"ש בתשובה הוכיח דזיעה כממש ממכשירין וע"פ זה הוא כך אם מחבת למטה ואין בו חלב אף שהוא בן יומא אין אוסר עליונה וכן הוא בת"ח נ"ו דין ח' להדיא ואם בתחתונה יש מים יראה להתיר עליונה דהוה נ"ט בר נ"ט ואף לקמן סי' צ"ה ס"ג אוסר רמ"א עירה מכלי בשר לחלב התם ניצוק חיבור כמו שנבאר שם עיין ט"ז שם י"ג וש"ך משא"כ הזיעה הוה נ"ט בר נ"ט ובכלי איסור אסור. ודע עוד ב' קדירות נוגעות אפילו הזיעו שניהן מותרות אם נוגעות בחוץ שכן כתב שם בת"ח דין ח' דאם תחתונה מכוסה אין הזיעה אוסרת הרי כדברי יע"ש. ואם הזיעה עולה לעליונה והקדירה עליונה חמה אף שאין יס"ב בזיעה אסור. ובצוננת בעינן יד סולדת בה בזיעה תרומת הדשן סימן ק"ג בפסקיו וכן הביאו המנחת יעקב כלל נ"ו אות כ"ז. ואם הזיעה נופלת למחבת גם המחבת אסורה וכן הוא לקמן צ"ג כיסוי קדירה אם התחיל להזיע שניהן אסורות. ואם יש ס' בעליונה נגד החלב שבתחתונה התבשיל מותר והקדירה אסורה כמו נפלה נגד הרוטב עיין בת"ח שם כל זה פשוט. אך הדבר הקשה עלי הוא דאם יש ס' נגד חלב שבמחבת שרי לא בעינן נגד כל הבלוע שבמחבת שוב ראיתי שאין קושיא דבלוע הוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין הכי נמי באיסורא צריך לשער נגד כל הכלי התחתונה וכדאמרן", וכן כתב הפרי תואר ס"ק ט"ז, וראה עוד בכה"ח ס"ק צ"ג. בס"ק צ"ח, וא"כ הכא אע"פ שהזיעה מסתמא התקררה מכל מקום הכלי חם בשיעור יד סולדת בו וא"כ יש לומר שבכה"ג בבשר וחלב אסור.
ג
והנה נדון כמה זה שיעור יד סולדת בו דין זה נפתח בגמ' שבת דף מ' איתא "אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית". ופסקו בשו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף י"ד כתב דשיעור יד סולדת "היינו שכריסו של תינוק נכוית בו", וכן כתב הב"י בטור יו"ד סי' ק"ה.
ה"דרכי תשובה" על יו"ד סימן ק"ה ס"ק נ"א ציטט את שיטת בעל הלכות גדולות, ולפיה חלב הנחלב מבהמה נידון כ"צונן". ובדקו ומצאו כי טמפרטורת החלב בשעת החליבה היא כ40 מעלות צלזיוס, וא"כ פחות מזה הוי ודאי אין יד סולדת בו.
וכתב הבן איש חי שנה שניה פרשת בא סעיף ה "ודין חמין שהיס"ב אין משערין באצבע, אלא כל שכריסו של תינוק נכוית בהם חשיב יס"ב, ואם תאמר איך ידע האדם לשער בכך מדעתו, הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה, שאין האדם נמנע מכח רבוי חמימותו הרי זה לא חשיב יס"ב, ואם ימנע מלשתותו או לאכלו מרוב חומו הרי זה נחשב בכלל יס"ב"/
ובשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן צא כתב וז"ל "ועיין בפת"ש שם סק"ז שהביא מהבכור שור שכתב: דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר, ואפי' בדרבנן צריך חקירה על זה, ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שאי אפשר להחזיק בו מחמת חום מיקרי יד סולדת בו לא זולת דליתא עכ"ל, וגם הובא בפת"ש סי' צ"ד סק"ב מתשו' חות יאיר סי' ק"ד דכל שהוא חם יותר מפושרין שהוא יותר מחמימות הרוק יש להחמיר מספק שמא הוי בכלל יד סולדת בו, אולם בעל דר"ת שם בס"ק נ"א העיר ע"ז דכיון שכתב הבה"ג (הובא שם בפת"ש סי' ק"ה) דחלב אפי' בשעתא דחולבין לי' צונן הוא, מבואר להדיא דאף שהוא יותר מכדי חמימות הרוק ג"כ הוי בכלל צונן, ולכן כתב שאפי' באיסור דאורייתא אין להחמיר יותר משיעור חום של חלב בשעת חליבה. והנה ידוע דמדת החום של חלב פרה ועז בשעת חליבה אינו עולה בשום פעם על יותר מארבעים מעלות "צלזיוס" וכו'.
ברם נלענ"ד ראי' ברורה דעד ארבעים וחמש מעלות צלזיוס אין לחוש כלל שהיד סולדת בו גם בדאורייתא, שהרי נחלקו אמוראי בגמ' חולין דף ח' ע"ב אם בית השחיטה צונן או רותח, ולפי "האיכא דאמרי" שבגמ' שם מודו כו"ע דבית השחיטה צונן, ודעת רש"י והרא"ש שם הוא ברור דקיי"ל בית השחיטה צונן, ולפיכך סברי דסכין ששחט בה אינה בולעת דם ומותר לחתוך בה בשר רותח ע"י הדחה או קינוח היטב, ואף אם שחט בה טריפה ג"כ אין הסכין בולעת מבשר הטריפה, אולם דעת התוס' שם דרק לשחט בה פעם אחרת הוא דשרי גם בסכין ששחט בה טריפה, משום דבלא"ה יש הרבה דם בבית השחיטה ולא בלע לי' משום דטרידי סימנים לפלוט דם, אבל לחתוך בה רותח אפילו רק שחט בה כשרה אסור, ועיין בשו"ע יו"ד סי' י' סעיף ב' שפסק כהתוס' דצריך הגעלה, אבל מ"מ כתב שם הרמ"א דסגי נמי בעירוי אף על פי שאינו ככלי ראשון, וטעמו של דבר הוא משום דחום בית השחיטה אינו ממש ככלי ראשון שהיס"ב שמבשל ומבליע בכל הסכין, רק יש חשש שמא בלע קצת, אבל פשוט הוא דאינו יכול לבלוע יותר מכדי קליפה, ולכן אף על גב דעירוי אינו מבשל ככלי ראשון אבל מ"מ שפיר מפליט כדי קליפה, וגם עיין שם בש"ך שפסק דרק לכתחלה צריך הגעלה אבל בדיעבד אף אם שחט בה טריפה מ"מ אם הדיח את הסכין וחתך בה רותח לא נאסר, ואף להחולקים שם ע"ז מ"מ מבואר דגם הם לא סברי דבית השחיטה חשיב ממש כרותח אלא כיון שרותח קצת לכן בצירוף עם טעמא דדוחקא דסכינא חיישינן שמא בלע פורתא עיין שם.
איך שהוא מבואר עכ"פ דקיי"ל בית השחיטה צונן, ואפי' למ"ד ביה"ש רותח מבואר שם בגמ' דאין הסכין בולע אלא בגמר השחיטה דרק אז רותח אותו מקום, אבל לפני גמר השחיטה ליכא כלל שום פלוגתא ומודו כו"ע שהוא צונן ובההיא שעתא אין הסכין בולע כלום, ומעתה כיון דלא נזכר כלל בפוסקים שום חילוק בין סכין ששחט בה בהמה לסכין ששחט בה עוף, פשוט וברור דשקולין נינהו ואין שום מקום לחלק ביניהם, והנה בזמננו ידוע ומפורסם דשיעור מדת החום של ברווז חלוק מבני אדם שהם בערך שלושים ושבע מעלות, וגם לא כשור ופרה שאין החום שלהם עולה על ארבעים מעלות, אלא מדת החום של ברווז בריא הוא קרוב לארבעים וחמש מעלות, והדם היוצא מבית השחיטה עולה לפחות במעלה אחת, וכשהוא חולה עולה החום לפחות בשתי מעלות, וכיון דחזינן בגמ' דבשעת גמר שחיטה חיים טפי ואפי"ה קיי"ל שהוא צונן, וגם לא נזכר שיש חילוק בין שוחט בריא לשוחט חולה, א"כ אפשר דמוכח שעד ארבעים ושמונהמעלות ג"כ חשיב צונן, אך אף אם יתברר דברווזים לא חיימי טפי בשעת שחיטה, גם לא נדון מאלו המקרים שהחום עולה אצלם כשהם חולים, מ"מ כיון שדבר זה עכ"פ פשוט וברור שאין לחלק בין סכין ששחט בה שור ובין סכין ששחט בה ברווז, וגם בשוחט את הברווז נקטינן דבתחלת שחיטה הוה לכו"ע צונן גמור ואין הסכין בולע כלום, א"כ מוכח ודאי דעד שעור של ארבעים וחמש מעלות "צלזיוס" אין לחוש כלל דשמא היד סולדת בו, ועיין בטור יו"ד ריש סי' ק"ה בשם הרשב"א שאינו מחלק בין חום בית השחיטה לבין חום מחמת האש, וכן ממש"כ הריטב"א (הוצאת רייכמן) בשבת דף מ"ב ע"א שגם למ"ד בית השחיטה רותח מ"מ "לא רותח הוא שהיס"ב", משמע קצת דכך הוא בכל השחיטות ולא רק בבקר וצאן, גם ע"ש בראש יוסף שכתב: דאילו היתה היס"ב מהחום של בית השחיטה היה ודאי חשיב לכו"ע רותח, ולא נחלקו אלא אם טבע של בית השחיטה לבלוע אף בחום שהוא פחות מהיס"ב, עכ"ל". כלומר שלשיטתו עד ארבעים וחמש מעלות ודאי לא נחשב יד סולדת ומעל ספק.
ובשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עד כתב "מהראוי להחמיר כמדומני בשיעור ק"י (מ"ג מעלות צלסיוס) הוא כבר חום גדול שיש לחוש ליד סולדת כפי מה שבדקנו בעצמנו. והספק יש לחוש עד ק"ס (ע"א מעלות צ') כי מדת ק"ס הוא ודאי יד סולדת אף לקולא"
וראה במאמר מרדכי שבת ח"ג פנ"ב סעי' ל"א שמשמע שמרן הרב מחמיר כשיטת בעל דרכי תשובה.
ד
והנה בדבר יבש כתב הרמ"א בסי' ק"ח שאין בעיה משום האדים מכל מקום יש בעיה מצד ריחא מילתא שכתב השולחן ערוך יורה דעה סימן קח סעי' א' "אין צולין בשר כשרה עם בשר נבלה או של בהמה טמאה בתנור א', ואף על פי שאין נוגעים זה בזה. ואם צלאן, הרי זה מותר. ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה. וכו' ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו, מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום", ובסעי' ב' כתב שהיינו דווקא בצלי ולא בבישול (שאז מותר גם במגולה) וראה בכה"ח ס"ק מ"ז שיש לדונו כקדירה ולא כצלי , ולכן לספרדים מותר, ראה כה"ח ס"ק נ'.
לאשכנזים, וכתב הרמ"א על סעי' א' "ונוהגין להחמיר לכתחלה, אפילו בתנור גדול; ובדיעבד, להקל אפילו בתנור קטן. וכו' י"א דאין מתירין ריחא, אפילו בדיעבד, אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך). ובמקום הפסד אין להחמיר, בדיעבד (כי כן נראה מהפוסקים וכ"פ ב"י), אפילו סתום לגמרי וכו' אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי' סוף הלכות מ"א ותשובת ר"י ואו"ה), אלא אם כן הזיע המחבת משניהם, דאז אסור אפילו בזה אחר זה, אם היו שניהם מגולין, דהוי ככיסוי של קדרה ".
והנה כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' פא אות ג) "וצריך לומר דאף דבדין דמחבת אסור אפילו בדיעבד, מכל מקום שאני התם דההבל בעצמו יד סולדת בו, במקום שנוגע בקדירה, מה שאין כן בהאי דנצוק, דזולת הנצוק, לא היה ההבל בעצמו מגיע או לא היה יד סולדת בו במקום שמגיע להעליון, על כן בדיעבד שרי".
ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' רד אות א) העלה להקל בקומקום וז"ל, "הנה מטעם ניצוק לפע"ד אין לחשוש, וכמו שביאר הפרי מגדים בס"ק ו' במשבצות שם, דעיקר הטעם במערה מצונן לחם, שההבל התחתון עולה עם הניצוק, לפי שתתאה גבר מחמם להעליון להניצוק וכו'… דדוקא לענין יין נסך וטומאה דתליא בנגיעה, חשבינן לניצוק חיבור, ולא לענין שאר איסורין. וזה שלא כמנחת יעקב (כלל כג ס"ק יב) דדעתו דזה דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה אף בשאר איסורין יש להחמיר מטעם ניצוק… אלא, עיקר הטעם משום ההבל והניצוק, וכביאור הפרמ"ג הנ"ל, וממילא בנידון דידן דלא שייך עוד טעם דהבל, וכמו שעינינו רואות דבשעה שהמים מקלחין ושותתין מהברזא אי אפשר לההבל שמתחתיו להיכנס לתוך הברזא שמשם יוצאין המים (כעין איידי דטריד למיפלט לא בלע) רק ההבל עולה סביבות הברזא, באופן דלא דמי להאי דינא דאסור לערות מכלי שיש בו שומן לאיסור, דבשם ההבל שמתחתיו סביבת השומן הנזחל, ובנידון דידן רק סביבת הברזא, כי לתוך הברזא ההבל אינו נכנס מחמת דחיקת העמוד של מים השותת וזוחל וזה ברור"., וא"כ טעם זה שייך אף במערה על דבר חם.
העולה
אם מערה מקומקום פרווה על צונן חלבי או בשרי– לכו"ע אין התחתון גובר ואינו נהיה חלבי או בשרי מחמתו, וכ"ש שאינו נהיה בשרי או חלבי.
אם מערה מקומקום פרווה על דבר חם חלבי או בשרי שיש לו הבל – הנה מדין ניצוק מותר, ומדין זיעה אם מגיע מהבל הקדירה אליו יש להקל מהטעם שאיידי דעסיק למיפלט והוי כאלו הכלי סגור שאינו אוסר.
אם מערה מקומקום חלבי או בשרי על דבר צונן חלבי או בשרי – אינו נאסר.
אם מערה מקומקום פחלבי או בשרי על דבר חם חלבי או בשרי שיש לו הבל – אם היא דבר לח יש להחמיר מדין זיעה, ולכתחילה מדין ניצוק, ואם היא דבר יבש יש לאשכנזים להחמיר.