שאלה

האם יש בעיה לעשות שבע ברכות ביחד עם חנוכת הבית? או שחוששים לדין אין מערבין שמחה בשמחה?

תשובה

מותר לעשות סעודת שבע ברכות יחד עם חנוכת הבית, ויראו לעשות היכר לשני האירועים על ידי הכנת מנות מיוחדות לזה ולזה ויודיעו למסובים על כך.

מקורות

הנה עקב נחיצות התשובה, אשתדל להשיב נמרצות.
ונראה שיש לדון אם יש ענין לשמוח במצווה אחת קרי סעודת השבע ברכות או חנוכת הבית לבד או שיש בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה ויש לאסור, ויש לדון בזה עוד מצד אין עושין מצוות חבילות חבילות, עוד יש לדון בזה את"ל שיש מצווה בחנוכת הבית אולי נאמר שאין עושין מצוות חבילות חבילות לעשות השבע ברכות יחד עם חנוכת הבית.
מקור דין חנוכת הבית
מה שנוהגים לעשות חנוכת הבית נראה שאינו אלא מנהג עיין בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד ס"ח) ובבן איש חי (ש"א פרשת ראה ס"ו) ובשו"ת תורה לשמה (סי' תפד) שלמדו כן מדברי המדרש תנחומא (בראשית פרשה ב) ז"ל, כד ברא קודשא בריך הוא לעלמא, ברכיה בשיתא יומיה ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה [כשברא הקב"ה את העולם בששה ימים ונח ביום השביעי אז ברכו וקדשו] כמאן דבנה ביתא וגמר ליה לעבידתיה עביד יומא טבא [כאדם הבונה את ביתו וכשמסיים את עבודתו עושה לכבוד כך "יום טוב"]. נמצא כי הנהגת הקב"ה שבסיום "בנין העולם" עשה "יום טוב" – בשבת, היא בעצם המקור לציון חנוכת הבית ב"יום טוב". ובשו"ת תורה לשמה (שם) למד כן מדברי הזוהר "אמר לו הקב"ה למשה, חנוכא דביתא במאי הוי, בסעודתא, עכ"ד.
ודין סעודה עצמה ג"כ אין ראיה ברורה מדבריהם שיש לעשות בחנוכת הבית והנה "חנוכת הבית" מוזכרת בפרשת היוצאים למלחמה נאמר: 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ, ה).
ובשו"ת חות יאיר (סי' ע) כתב ז"ל, וסעודת חינוך הבית יש להסתפק, אע"פ דמדמי לה הכתוב ללקוחי אשה וחילול כרמו דוודאי מצוה הם, עי"ש בתרגום יונתן, מכל מקום שיהיה הסעודה סעודת מצוה, מנא לן, עכ"ל. אך עיין בקונטרס 'חנוכת הבית' שהביא את דעתו של רבי יונה אבן ג'אנח בספר השרשים שכתב: שמה שנאמר 'ולא חנכו' היינו בסעודת חנוכת הבית וכ"כ הרד"ק (ספר השורשים, ערך חנך) ז"ל, כי התחלת האכילה בבית החדש יקרא חנוך, עמו שיקרא תחילת הלימוד בנער , ומנהג הוא שעושים סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית החדש, ע"כ.
וכן לענין עצם ה'סעודה' בחנוכת הבית אין זה ברור שנחשבת לסעודת מצוה כך מבואר בפשטות מדברי רש"י והאבן עזרא על הפסוק ולא חנכו שם שאין דין זה נאמר אלא על עצם הדירה בבית. ויש פוסקים רבים הסוברים שהיא בגדר סעודת רשות כן כתבו בשו"ת תשב"ץ קטן (דיני חנוכה סי' קע) בשם מהר"ם מרוטנבורג. וכ"כ המהרש"ל בים של שלמה (ב"ק פ' מרובה סי' לז) ז"ל, סעודת חינוך הבית בוודאי הוא דרך רעות (בשווא), בפרט בעוונותיו הרבים אותם סעודות וחינוכים שעושים ההמון עכשיו הוא קלון ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש, וכן מצאתי שפסק מהר"ם, ע"כ. אך הוסיף המהרש"ל שם שהירא אלוקים שרוצה שביתו יחנך על אדני התורה לא יניח לשתות בביתו ולנהוג בו קלות ראש אלא יעשה בו סעודה וידרוש בו מעין המאורע ואז הוי סעודת מצוה, עיי"ש. וכן כתב בחוות יאיר שם, וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הו"ד בקונטרס מזמור שיר חנוכת הבית). למרות האמור יש פוסקים הסוברים שסעודת חנוכת הבית הוי סעודת מצווה כן דעת הבאר שבע (סי' ע), שבארץ ישראל יש סעודה בעצם מצות קיום מצוות ישוב הארץ אך בחו"ל הוי סעודת רשות והוכיח כן מדברי הירושלמי (סוטה פ"ח, ה"ד) שרק הבונה בית בא"י חוזר מעורכי המלחמה כי מקיים בבנין הבית מצות ישוב ארץ ישראל, עיי"ש. אך בשו"ת דברי מלכיאל (שם) שגם בחו"ל סעודה שעושין בחנוכת הבית הוי סעודת מצווה ובפרט שע"י הבית מקיים מצוות מזוזה, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח סי' קא) שיש לדמות ד"ז לדברי השל"ה שפירש את מאמר חז"ל שיהודה נשלח לארץ גושן לתקן בית מדרש וכתב ללמוד מכך 'בכל דבר אשר יכין אדם למענו, וכגון בית דירה, ראשית כל דבר להיות מקום קבוע לתלמוד תורה, וכל בני ישראל יעשו כן בבנין בית חדש. ואם כן הוי כגמר מצוה ועושים סעודה כמו בכל גמר מצוה וכמו בסיום מסכת', עכ"ד. והובאו הדברים במג"א (או"ח סי' תקסח סק"ה) וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (שם).
אין מערבין שמחה בשמחה
מקור הדין שאין מערבין שמחה בשמחה הובא במשנה מו"ק (ח ע"ב) נאמר: אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו, ע"כ. ובגמ' פריך מה מקור האיסור בשמחה ביו"ט, ומתרצת הגמ' בתרי אנפי א. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ב. שנאמר 'ושמחת בחגך' בחגך ולא באשתך.
ובתוס' שם (ד"ה לפי) כתבו שהטעם דאין מערבין שמחה בשמחה נלמד מגזירת הכתוב, ובירושלמי דריש זאת מדכתיב מלא שבוע זאת, והטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות, שבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה, וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה, עכ"ד.
לאחר העיון נראה כי דעת רוב הפוסקים שדין זה שאין לערב שמחה בשמחה אמור רק ברגל שאז יש חובת שמחה 'ושמחת בחגך' אבל בשבת אין דין זה אמור משום שמצווים בו בעונג ולא בשמחה, וכן מובא בשדי חמד (פאת השדה, מע' האלף כלל פ"ב) שהביא בשם האחרונים שבשבת לא נאמר האי דינא דאין מערבין שמחה בשמחה וכך מבואר בשיטמ"ק כתובות ז, וכן משמע בתוס' כתובות מז, ד"ה מסר לה בשבתות ויו"ט, אך כתב שם שאולי היה מקום להוכיח מהרמב"ם בהל' אישות פ"י הי"ד שכתב 'ואין צריך לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת'. ומבואר לכאורה שגם בשבת אמור כלל זה, אך דחה זאת השד"ח שבשבת כל הטעם הוא אחר משום שאין מקדשין נשים בשבת וזה הטעם שבמשנה במו"ק שם לא הזכירו שבת כלל ששם יש דין עונג ואין חובת שמחה, ועיי"ש שהאריך בזה להוכיח כן מעוד הרבה אחרונים.
מבואר שכל האיסור שאין מערבין שמחה בשמחה אמור רק בדברים שיש בהם חובת שמחה ולא בחנוכת הבית שאינה אלא מנהג שאינו חובה כלל ולא ביום מיוחד כמשנ"ת.
ביאור הדין דאין מערבין שמחה בשמחה
ובעצם גדר השמחה שנאמר עליה הכלל דאין מערבין נפלאתי ממה שמובא בגרי"ז הלוי (עניינים סי' יח) שהביא דברי הרמב"ם (אישות פ"י הי"ב) ז"ל, וכן תיקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים וכו' בין שהיה בחור בין שהיה אלמון ואם היתה בעולה אין פחות מג' ימים שתקנת חכמים הוא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה ג' ימים בין בחור בין אלמון עכ"ל. הרי שדין שמחה בנישואין הוא דין באישה שיש לשמוח עימה. מצד שני מובא ברמב"ם (ברכות פ"ב הל"ט) ז"ל, בבית חתנים מברכים ברכת חתנים וכו' עד כמה מברכין אם היה אלמן שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם בחור שנשא אלמנה או אלמן שנשא בתולה מברכין אותה כל ז' ימי המשתה עכ"ל. משמע שדין ברכות הנישואין תלוי גם באיש וגם באישה וכל שהוא בחור או היא בתולה מברכין ז', (וכתב דצ"ע דברי הרמב"ם דכ' בחור שנשא אלמנה מברכין כל ז' ימי המשתה, הרי ימי המשתה הם רק ג', והול"ל כל שבעה, ומש"כ ז' ימי המשתה, צ"ע) וכתב הגרי"ז שיש יסוד גדול בכל דיני שמחה במצוות ובפרט בשמחת חתן, שבנישואין דין שמחה נאמר במצווה ולא באישה ולפי"ז מיושב מש"כ הרמב"ם בפ"י מה' אישות הלי"ג, יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולן כאחת, אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה ז' ואם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה עכ"ל, ובשבת או בחולו של מועד אין לישא אישה שאין מערבין שמחה בשמחה מגזירת הכתוב 'מלא שבוע זאת' ולכן מותר לישא נשים הרבה ביום אחד משום שדין השמחה במצווה ולא באישה אחת ולכן יכול לשמוח עם כל אחת בנפרד אח"כ, משא"כ בחולו של מועד או שבת שנאמר דין שמחה רק ביום זה ואי אפשר לערב וכתב הגרי"ז דאם היה יכול לחול חג הפסח וסוכות כאחד הרי פשוט דלא היה שייך בזה אין מערבין שמחה בשמחה, אלא על כרחך שהשמחה היא חלק ממהות היום שיש שמחה רק ביום זה, עכ"ד. מבואר מדבריו שדין שמחה הוא חלק מדין מצוות היום ונתקן במיוחד ליום המיוחד כמו דין 'ושמחת בחגך' שנתקן לסוכות ולפסח בנפרד, ואינו דין כללי שאין מערבין שמחה בשמחה אלא הוא חלק מתקנת החג עצמו. ולפי זה יש ראיה אלימתא שאף אי נימא שיש מצוות היום לשמוח בחנוכת הבית מכל מקום לא תיקנו על זה שמחה מיוחדת כמו שתיקנו בבניית בית או בנשואין וודאי שאין אמור בזה הכלל שאין מערבין דהא בהא תליא כמשנ"ת, ודו"ק ונפלא מאוד.
סעודת ברית מילה ופדיון הבן ברגל
ויש להוכיח כן מדברי תוס' (מו"ק ח, ע"ב ד"ה מפני ביטול פריה ורביה) ז"ל, וסעודת ברית מילה מותר לעשות בחול המועד דליכא שמחה כדאמרינן פ' קמא דכתובות (ד' ח.) דלא מברכין שהשמחה במעונו משום דאית ליה צערא לינוקא אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צריך עיון אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה היאך יהא מותר ונראה לי דקיימא לן כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק (ד' ח: ושם) בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נישואין לבד, עכ"ל.
מתירוצם הראשון של תוס' מבואר שהדין שאין מערבין שמחה בשמחה אינו מדינא שעל זה קבעו בסוף התירוץ שנאמר 'ושמחת בחגיך' ולא באשתך שאין איסור לערב שמחה בשמחה. אולם מהתירוץ השני של תוס' משמע להיפך שבסעודת נישואין יש איסור לערב שמחה בשמחה.
וכן מובא להלכה בדברי השו"ע (או"ח סי' תקמו ס"ד) ז"ל, מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה ופדיון הבן, ע"כ. מבואר ש'אין מערבין שמחה בשמחה' מדינא כתירוץ השני של תוס' לעיל. וכן מובא בדברי המג"א (שם סק"ה) ובביאור הגר"א שם שכלל זה אמור רק בשמחת נישואין ולהלכה ולא בשאר דברים.
ונראה שחנוכת הבית ודאי גרע טפי מסעודת המילה או פדיון הבן שאינה חובה ואינה אלא מצד מנהג כמשנ"ת לעיל בהרחבה.
נישואין ופדיון הבן בפורים
מובא בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ו ס"ח) ז"ל, מותר לישא אישה בפורים, ע"כ. והוסיף הרמ"א: וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן, ע"כ. והנה הספרדים נהגו בזה כדעת השו"ע והתירו לישא אישה בפורים, אך האשכנזים חששו לדעת המג"א (שם) שכתב שאין לעשות את החופה אלא ביום י"ג וכתב המג"א שקיי"ל כמ"ד שאין מערבין שמחה בשמחה, וגם הכא אסור, עכ"ד. וכן דעת הפמ"ג (משב"ז סק"ד) ובשערי תשובה (שם) בשם הפר"ח וכ"כ הקיצוש"ע (סי' קמב ס"ט) והערוך השולחן.
ויש לדמות הדברים למש"כ בשו"ת בצל החכמה (שטרן, ח"ג סי' ה) שדן אם מותר לחנוך ס"ת בשמחה וגיל בליל פורים ויומו להולכים בדעת המג"א ולא נושאין נשים בפורים יש להתיר מטעם שסעודת חנוכת ס"ת אינה אלא מנהג ורשות ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה והוכיח כן מדברי היפה ללב ח"ב או"ח סי' קנ אות א עמש"כ בברכי יוסף לגבי הנותן ס"ת חדש בעצרת שכאילו מקריב מנחה חדשה בזמנה דלית לן בה משום אין מערבין שמחה בשמחה כיון שאינו מחוייב בזה באכילה ושתיה, עכ"ד. וכ"כ בשדי חמד (שם) שהכלל שאין מערבין שמחה בשמחה אינו אמור אלא במקום שיש חיוב אכילה ושתיה, עכ"ד. וכ"כ השד"ח (במע' בית כנסת סי' מה) שמותר לחנוך ביהכנ"ס ביום טוב ואין בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה משום שאין בו דין אכילה ושתיה, ואדרבה מגלגלין זכות ביום זכאי והוכיח כן מדברי המדרש תנחומא שהקימו את המשכן ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה שדוקא בשמחה שיש בה חיוב כמועד ונישואין אין מערבין אבל בשמחת לידת יצחק שאין חיוב מיוחד לעשות שמחה נכון לערב בה שמחת המשכן, עכ"ד.
אין עושין מצוות חבילות חבילות
ענין נוסף שיש לדון בענין זה מצד 'אין עושין מצוות חבילות חבילות' (סוטה ח, ע"א). שאולי היה מקום להפריד את שני העניינים דהיינו את חנוכת הבית וסעודת השבע ברכות שלא לעשותן ביחד. וראיתי שבחישוקי חמד (בכורות מט, ע"א) לגר"י זילברשטיין שליט"א הביא שאלה בענין האחים רצו לעשות את מצות הברית ומצות הפדיון באולם אחד, כדי לחסוך כסף שלא יצטרכו לעשות שתי סעודות, ודן בזה לפי הדין האמור לעיל בגמ' מו"ק שאין מערבין שמחה בשמחה, והטעם נראה שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ומטעם זה אין מערבין שמחה בשמחה וכתב הריטב"א שלמ"ד שאין עושין שמחה בשמחה, גם אין מערבין שמחת מילה במשתה או בפדיון הבן, אבל שתי משתאות [כגון שני בריתות] עושין, כיון שהן ממין אחד, ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה, עכ"ל. כלומר שאין הלכה כמ"ד אין עושין שמחה בשמחה, אלא כהטעמים האחרים השייכים רק בנישואי אשה במועד אולם במג"א (סימן תקמו סק"א) כתב שאנן קיי"ל כהטעם דאין מערבין שמחה בשמחה. ולפי זה נמצא שלשיטת הריטב"א, אין לעשות סעודת ברית ופדיון הבן ביחד, והנה כתב המהרש"ם (ח"ו סוף סימן ז) שמותר לעשות סעודת סיום ביום טוב, כיון דהא שאין עושין מצות חבילות, היינו לעשות שני מצות בבת אחת, אבל לעשות מעשה אחד, ולכוון לצאת בזה שתי מצוות אין איסור. אלא שבשדי חמד (ח"א מערכת האל"ף כללים אות צה) העיר על זה מדברי התוס' שהרי בשמחת נשואין עושה פעולה אחת, ומכוון לשתי השמחות, ואף על פי כן כתבו התוס' שיש בזה משום חבילות, וכתב הגר"י זלברשטיין שיתכן שבנידון שני האחין אין מניעה לקיים סעודת הברית והפדיון במקום אחד שכל אחד פנוי למצוותו, עכ"ד. ויתכן שה"ה בכל המצוות כאשר מקיימים שני מצוות ביחד כמו בנידו"ד שמקיימים חנוכת הבית וסעודת שבע ברכות אם הענין נעשה בצורה שמכוונים לשתי שמחות לית לן בה כלל, ואולי ראוי שייחדו בזה היכר לשתי השמחות בנפרד, אולי יכינו מנה מיוחדת לזה ולזה ובכך יכירו בשני השמחות.
ובהיותי בזה ראיתי שכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' כג) שדן בדבריו אם מותר לעשות סעודת בר מצווה יחד עם סעודת סיום כתיבת ס"ת והביא דברי הירושלמי (פ"ק דמגילה ה"ד), דאיתא שם, סעודת ראש חדש וסעודת פורים, מאחרין ולא מקדימין, ר' זעירא בעא קומי ר' אבוהו ויעשו אותן בשבת, א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה, את ששמחתו תלוי' בב"ד, יצא זה ששמחתו תלוי' בידי שמים ע"כ, וכתב שם הפר"ח, דהלכה זו תלוי' בפלוגתא, אם אין מערבין שמחה בשמחה, וסיים, אלא דמ"מ, כיון דלפום ריהטא מש"ס דילן, וכן הרשב"א, דלא חייש לטעמא דאין מערבין שמחה, משמע דנעשית בשבת, יש להחמיר ולעשותה בט"ו ובי"ו כך אנו נוהגים עכ"ד, (וצ"ע קצת בזה דברי הפר"ח (שם סי' תי"ט), לענין סעודת ר"ח בשבת, דלא נהגו העולם כירושלמי הנ"ל, ע"ז כתב הפר"ח בזה"ל, משום שכבר העליתי (בסי' תרפ"ח) לענין סעודת פורים, דלא קיי"ל כהירושלמי הזה, אלא שנעשית בשבת, וה"ה לסעודת ר"ח עכ"ל, ודן בזה המנחת יצחק בתו"ד אם יש לקיים את דברי הירושלמי להלכה וכתב שחלק מהפוסקים ס"ל דלא כהירושלמי, כמובא בט"ז ומג"א (סי' תרפ"ח) בשם מהרלב"ח והב"ח, וכן הביאו הטו"ז והמג"א (בסי' תי"ט) בשם הב"ח, לענין סעודת ר"ח, דלא נהגו כהירושלמי, וכתב שם המג"א, דכדי שלא לשנות המנהג ולצאת אף לדעת הירושלמי, יש למשוך סעודה שלישית עד הלילה, ואז יוצא ידי חובת ר"ח גם כן, וכתב המנח"י שבימינו אין הדבר ניכר כ"כ בימינו, במה דממשיך סעודה שלישית עד הלילה, דבלא"ה נוהגים להמשיך כן, ונכון יותר כשחל ר"ח בשבת, לעשות מאכל יותר ממה שנוהגים בכל השבתות, כדי שיהא ניכר כבוד של ר"ח, וכמו שהביא במ"ב (שם ס"ק ב') ובשער הציון (מדברי שיורי כנה"ג וא"ר וחיי"א), וכה"ג הביא המג"א (סי' תקכ"ט סק"ה) בשם היש"ש, דנתפשט המנהג לאכול ביום טוב תבשיל אחד יותר, שיהי' נחשב במקום סעודה ג', ואעפ"י שאין מפסיק בבהמ"ז עיין שם, עפי"ז הסיק שיש להקל בזה שייחדו איזה מאכל מיוחד בשביל זה ובשביל זה, ואם היה אפשר לעשות שתי סעודות בשביל כל שמחה מה טוב, עכ"ד. ונראה דבנידו"ד גרע טפי כיון שדין חנוכת הבית אינו אלא מנהג ואינו מצוה כמו פדיון או סעודת בר מצווה ודאי דיש לסמוך על הפוסקים לעיל דס"ל דסעודת חנוכת הבית רשות, ולכה"פ יראו לעשות היכר ע"י מאכל מיוחד לזה ולזה כמו שנהגו לענין סעודות ר"ח ושבת כמו שביארו הפוסקים, וכמשנ"ת ודו"ק.
העולה לדינא
מותר לעשות סעודת שבע ברכות יחד עם חנוכת הבית, ויראו לעשות היכר לשני האירועים על ידי הכנת מנות מיוחדות לזה ולזה ויודיעו למסובים על כך.