שאלה

בשר שנתעלם מן העין
מרן פוסק ביו"ד קיח, י, שאם גוי "אינו נהנה בחליפין", אפילו אם אין מרתת של יוצא ונכנס, אין הבשר נאסר.
האם אפשר לסמוך על זה לגבי עוזרת בית שגרה בתוך בית יהודי ואוכלת את האוכל שלהם, אלא שיודעת מתי בעלי הבית לא נמצאים (הבעל עובד מחוץ לעיר ויש לאשה שעות קבועות של עבודה), כלומר, היא יודעת בדיוק איך הבשר שלהם ומה הנאה יש לה להחליף בשר כשר בטרף?

תשובה

אם היא מכינה לה אוכל או לבני הבית והיא אוכלת מזה – יש להחמיר שלא לאכול שמא עירבה שם דבר טרף כדי להשביח את חלקה.
אבל עוזרת שנמצאת בבית ואינה מכינה אוכל אלא שיש בשר וכדו' בבית מותר כיון שאין לה הנאה בלהחליף את הבשר וזה אע"פ שאינו נכנס ויוצא.

מקורות

איתא בגמ' עבודה זרה דף יא עמוד ב "בעא מיניה רשב"ל מר"ח: עטלוזא של עזה, מהו? א"ל: לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים? מאי לא חשו להם חכמים? אמר אביי: משום בשר נבילה, לא אמרינן: דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום דמי עבודת כוכבים. רבא אמר: מאי לא חשו להם חכמים? משום בישולי עובדי כוכבים, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום יום אידם. רבה בר עולא אמר: לא חשו להם חכמים משום צינורא, דכוותה ה"נ לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן".
וכתבו התוס' בד"ה "ושדי עובד כוכבים נבילה בקדיר' – פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן, אפילו הולך למרחוק, וראיה מדלקמן בפרק שני (דף לד:) גבי ההיא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסתא דמורייסא בלומא, פי' בזוזא וקיסתא דחמרא בארבעה לומי פירוש בארבע זוזי, ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו", כלומר דדוקא היכא שיש רווח לגוי בזה שהוא מחליף את הבשר אז אסרינן ליה. וכן משמע מהרמב"ן
וכן כתב הרא"ש סי' ט' "אמר אביי לא חשו להו חכמים משום בשר נבלה ולא אמרינן דלמא מיהדר אפיה ישראל ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה ה"נ לא חשו להו חכמים משום דמי עבודת כוכבים ביד עובדי כוכבים הא דקאמר ושדי עובד כוכבים נבילה בקדירה (הא) דהוה לן למיחש אי מהדר אפיה היינו דוקא להחליף רע בטוב אבל בלא הנאת העובד כוכבים רק להכשיל הישראל להאכילו דבר איסור לא חיישינן כדאמר לקמן בפרק שני (דף לד א) קיסתא דמוריסא בלומא וקיסתא דחמרא בארבע לומי שרי ולא חיישינן שמא עירב בו מעט יין להכשילו ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכים לבית הכנסת ועוד דהוי כיוצא ונכנס ולירא שמים נכון להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה רבא אמר לא חשו להו חכמים משום בשולי עובדי כוכבים דכותיה הכא לא חשו להם חכמים משום יום אידן" משמע שמעיקר הדין מותר כיון שאין לו הנאה בזה, אבל ירא שמים ראוי שיחמיר, וגם נראה שהוסיף עוד סברה של נכנס ויוצא ויש לדון אם זה מעכב כגון היכא שוודאי לא יבא בעל הבית כגון שהלך לעבדתו.
והנה הרשב"א והריטב"א ביארו דברי אביי שלא חש שמא הגוי יטעה ויחשוב שהיא קדירתו ויתן בה בשר.
ועוד איתא בגמ' עבודה זרה דף לט עמוד ב "פת למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי, קרירא בחמימא מידע ידיע, דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע, אי כי הדדי, כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף", ופרש"י "כי הדדי – שמא יש עמו הדומה לו, פשיטא לן כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא". כלומר דחשש זיוף הוא גם היכא שאין רווח לגוי ושם אירי בחתום בחותם אחד ובכל זאת חש ליה רש"י.
וכתב הטור ביו"ד סי' קיח "המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאפילו אם הוחלפו יש בהן איסור תורה מותר, ול"ח שמא החליף להכשילו אא"כ נהנה בחליפין, אפילו אם נהנה בחליפין אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור", כלומר שאם לא נהנה מהחליפין שרי, ואם נהנה אם נכנס ויוצא מותר ואם לאו אסור, והוסיף הטור "לפיכך ישראל ונכרי ששפתו קדירות זו אצל זו זה בשר שחוטה וזה בשר נבילה מותר, ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף הנכרי שחוטה בנבילה אפילו אם של ישראל משובח ואפילו פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזו נצוצות מזו לזו, וכתב א"א הרא"ש ז"ל ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לב"ה ונכון לירא שמים להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה", כלומר שמעיקר הדין שרי, אמנם כיון שקרה כמה פעמים מכשול יש לחוש, והוסיף טעם נוסף שהיא מוסיפה דבר למאכל כדי להשביחו.
וכתב הב"י בבדק הבית "ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין דלא חיישינן שמא החליף להכשיל כיון שאין לו הנאה בדבר".
והוסיף בב"י "וכתב אדוני אבי ז"ל ועל זה סומכין וכו'. עד סוף הסימן בפ"ק דע"ז (סי' ט) ובתשובה כלל י"ט סימן י"ח כתב להניח התבשיל ברשות השפחות בלא ישראל ודאי אסור, כיון שמביאין להם עבדים בשר ממקולין של גוים ואם ישראל נכנס ויוצא שרי, וכרבא פ"ק דע"ז גבי לא הלכת לצור מימיך וכו' (יא:)… [בדק הבית] כתב הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"א סימן תשסא) דכל דבר שיצטרך גוי להפסיד משלו כדי להעביר את ישראל אין חוששין וראיה מההיא ארבא דמוריסא דפרק אין מעמידין (לד:) ואפשר שאין אומרים כן לסמוך על הגוי בכך לכתחלה ולא אמרו אלא בדיעבד וזה קרוב בעיני ותדע דעיר שטבחי ישראל ורוב מקולין מוכרין בשר שחוטה ומוכרין שם גם בשר נבלה בשר הנמצא ביד גוי מותר כדאיתא בפרק גיד הנשה (צה.) ואפילו הכי [נראה] שאין משלחין שם לכתחלה בשר ביד גוי בלא חותם וצא וראה בכל המקומות אף על פי שיש להם שכונת ישראל והשכונה בעיר אחת בפני עצמה שהיא מיוחדת לישראל ואין דרך הגוי מפסקת ואפילו הכי לא ראינו מי שסמך לכתחלה לשלוח בשר ביד גוי בלא סימן ואף על פי שבדיעבד יש להתיר מפני מה שאמרו בנמצא הלך אחר הרוב ואמרו בפרק גיד הנשה דנמצא ביד גוי עכ"ל [עד כאן]", כלומר דהיכא שיש לו רווח כגון בשר כחוש וכדו' אסר והיינו היכא שעבדים מביאים להם בשר ממקולין של גוי, וכתב הרשב"א שהחשש שמא הגוי הכניס עוד משהו זה דווקא היכא שאין הגוי צריך להפסיד אבל אם הוא צריך להפסיד בדיעבד שרי, ולכאורה היינו דווקא היכא שאין הגוי נהנה מהקדירה דאם נהנה לצורך עצמו מוסיף ואינו מפסיד בכך.
וכתב השו"ע בסעי' י' "המניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר, ולא חיישינן שמא החליף, אפילו אם הוא נהנה בחליפין, והוא שלא סגר הבית עליו (טור והמחבר ר"ס קכ"ט), לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר: עתה יבוא ויראני. אבל אם הודיעו שדעתו לשהות, אסור. ואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר", כלומר דהיכא דנהנה הגוי בחליפין בעינן שיהודי יצא ויכנס ועכ"פ שלא ידע הגוי מתי ישוב היהודי, אבל אם אינו נהנה בחליפין שרי גם אם הגוי יודע שלא עתיד היהודי לשוב עד הערב.
וכתב השו"ע עוד בסעי' י"ב "יש להחמיר שלא להניח הקדרות אצל השפחות כשאין ישראל בבית; הגה: ואינו יוצא ונכנס (תשובת הרא"ש כלל י"ט). ואם אירע קלקול שנתנה דבר איסור בקדירה, אין להאכילה אותה מאכל, שלא ירגילה בכך (בית יוסף בשם שבולי לקט)", והנה כתב השו"ע בלשון יש להחמיר דהיינו לירא שמים אבל מעיקר הדין שרי כיון שאינו נהנה בחליפין, דאם נהנה למה רק יש להחמיר, ובפרט שכן מקור הדברים שהוא הרא"ש, וכאן הטעם משום שרוצה להשביח חלקה וכמו שנבאר.
והנה כתב הכנה"ג בהגהות הב"י ס"ק מה "אם ר"ת חולק בזה הוא מפני שסובר דאפילו בחנם חיישי' להחליף כמו שמוכיח מדברי הגהות אשירי, וא"כ מה מ"מ שייך כאן כיון דהא בהא תליא. דלמאן דס"ל דבחינ' לא חיישי' להחלי' ולהכשי' שרי אף בשפחו' שרי להניח'. ומאן דס"ל דבשפחו' לא שרי להניח' סוב' דחיישי' דאפילו בחנם מכשיל. ואם בא לומר שדעת ר"ת כדעת הרא"ש דיש להחמיר בשפחות דשמא להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה, אטו ר"ת לחודיה חלוק בזה הרא"ש ג"כ חולק בזה", כלומר דלדעת ר"ת גם היכא שאינו נהנה בעינן יוצא ונכנס, ובזה מיישב דין השפחות של הרא"ש שאין להשאיר איתם בשר מעיקר הדין ולא רק לירא שמים.
וכתב הפר"ח ס"ק לו הביא דברי המהרי"ט שהם כדברי הכנה"ג וז"ל: " הרב מהרי"ט בחלק ב' סימן ג' ובחלק א' סימן י"ב כתב שאף שאין לו תועלת בחילוף נראה שיש לחוש שיחליף בשלו, וכאותה ששנינו בדמאי [פרק ג משנה ד] המוליך חטים לטוחן נכרי דמאי דחיישינן שיחליף בשל עם הארץ, וכן המפקיד אצל נכרי הרי הם כפירותיו דחיישינן שיחליף בשלו אפילו שלא יהא לו הנאה כלל עד כאן". וכתב עליו "ואין זה כלום דההיא דטוחן אינו מחליף בכוונה אלא שאינו מדקדק במביאים חטים לטוחן ומתחלפים החטים מאליהם. ובלאו הכי נמי לא קשיא הך וההיא דהמפקיד משום שאף שהחטים הן מין אחד, מכל מקום יש קצת שינוי במין עצמו שאחד כבד או לבן מחבירו שההפרש הוא מועט שאינו ניכר אם החליפו ויש לו קצת הנאה בחליפין וכיון שאין לו שום טורח בזה מחליף אף על הנאה מועטת לא שמכוין להכשיל ישראל… ופירש רש"י [ד"ה כי] במידי דלית ליה רווחא עד כאן. הא לאו הכי חיישינן שיחליף אף על גב דלית ליה הנאה כלל דכי הדדי נינהו. גם זו אינה ראיה מטעמא דכתיבנא והכי קאמר אי משום איחלופי קרירא בחמימא ודחיטי בדשערי שיש לו הנאה מרובה מידע ידיע, ואי כי הדדי דחיטי בדחיטי וקרירא בקרירא שהם דומין זה לזה דלא מינכר חליפתן ויש לו קצת הנאה בחליפין אלא דלית ליה רווחא כולי האי דומיא דחיטי בשערי, אי איכא חותם אחד לא טרח ומזייף על הנאה מועטת… ונ"ל עוד ראיה לדבר מהא דאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה [סד, ב] גבי גר תושב שמיחדין אצלו יין, ופירש רש"י [ד"ה אבל] ולמגע גוי דאתי מעלמא בביתו לא חיישינן דכיון דאין לו הנאה בכך אינו מניחו ליגע עד כאן. הנה לך בבירור דהיכא דלית ליה הנאה לא חיישינן שיכוין להכשיל את ישראל: הכלל העולה דלעולם לא חיישינן שהגוי מכוין להכשיל ישראל אף בדבר שאין לו שום טורח אלא לעולם מכוין להנאתו אם מעט ואם הרבה. וכן משמעות הפוסקים ודלא כמהרי"ט ז"ל ".
וכן כתב הש"ך סי' רעא ס"ק ו' "וצ"ל דמיירי שיש להעובד כוכבים ריוח בחליפין דאל"כ לא חיישינן שכוון להכשילו כיון דאין לו הנאה בדבר כדלעיל סימן קי"ח סעיף י'", וכן כתב הפרי תואר ס"ק ו' וס"ק י"ד
וכן כתב בשו"ת גינת ורדים כלל א יו"ד סי' יט "כלל העולה שאפילו שהיה נראה וגלוי ומצוי שבחה של גבינת ישראל ויהיה לגוי הנאה בחליפין בעבור כמה צדדין שכתבנו ראוי שלא לחוש בנ"ד לחליפין וכל שכן דאין שבח זה של גבינה כדאי והוה ליה כמאן דליתיה ובדבר שאין הנאה לגוי בחליפין הלכה רווחת היא מתוספות והר"ן שאין לחוש ולאסור והנראה לעניו' דעתי כתבתי".
וכן כתב בשו"ת נו"ב קמא סי' ל"ח "אבל במה שאנו מקילין בסי' קי"ח הוא בדבר שאין בו חשש איסור רק שמא החליף המותר באיסור וכאן שאינו נהנה בחליפין פשיטא שמותר שאין הנכרי חשוד להכשיל את ישראל רק הוא חשוד להחליף לטובתו. ודבר זה מבואר בטור י"ד וגם א"צ שום ראיה והסברא היא נכונה מצד עצמה", וכן כתב בנחלת שבעה סי' ע"ה, וזרע אמת סי' ל"ו, וכן נראה מדברי ערך שולחן ס"ק ז'.
וכן כתב בשבות יעקב ח"ג ע"ב "נ"ל דלא דמי ליין נסך מתרי טעמי חדא דהא מבואר בש"ס ופוסקים דלא חיישינן שמא החליף אלא היכא דנהנה בחליפין כמ"ש תוספות פ"ק דע"ז דף י"ב וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בטי"ד סימן קי"ח ובספרי מנחת יעקב כלל ל"ב ס"ק ג' אכן ביין משום חיבת ניסוך יש לחוש שנגע אף על גב דלית ליה הנאה כלל בדבר וכ"כ הרב בהג"ה בש"ע סימן קי"ח סעיף ב' וע"ש וא"כ בבשר שהוא של טבח עכו"ם מאי איכא למיחש שיחליף בשר נבילה עם בשר שומן ששחט כבר הא היהודי הקונה יראה שאין הבשר שומן כל כך לא יתן לו יותר משויה או לא יקח אותו כלל וא"כ מה ירויח בזיופא זאת ועוד אחרת בו דקי"ל דמותר לקנות מהתגר אפילו דבר שיש חשש איסור דאוריי' כמבואר בי"ד ובספרי מ"י כלל ל"ב ס"ק מ"ו ושכן דעת רוב פוסקים ראשונים ואחרונים ותו נ"ל צד היתר ממה שפסק להדיא בטי"ד סימן קל"א סעיף ב' דהיכא דטרח נכרי והוציא הוצאות לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד גם זו שטרח והניח לשחוט ע"י הוצאות ומכלה העור במקום שחיטה לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד הנ"ל".
כתב בשיורי ברכה ס"ק י' "מעשה ישראל שבא בפרק הספינה מליואנטי לערי אדום, והביא עמו כד של שומן אווז נתון בתיבה סגורה ומסומרת ומכורכת בחבלים, ובהגיעו לנמל הוליכו ללאזאריטו סחורתו וכד השומן הנז', ונשאר שם כמספר הימים כמנהג. ולא היה חתום הכד ולא התיבה כלל. נראה דיש להתיר, דאינו מצוי בעיר שומן אווז לא כשר ולא טרף. ויש להביא ראיה מתשובת הר"ן (סי' מה), שכתב מרן בב"י בסוף סימן זה משם הר"ן בתשובה, על מי שהביא טלאים מלוחים בספינה ממיורק"א והניחם בספינה והפליג והלך למקום אחר לחוג פסח וכו', ובכל אותם מקומות לא נמצא ביד גוי לעולם בשר טלאים כאלו מלוחים. והשיב להכשיר, כיון שהוחזק שבאו טלאים כשרים ממיורק"א, ואין דרך הגוים למלחם בכל הארצות ההם. ע"ש באורך. והוא הדין לנדון דידן, כיון דשומן אווז בל יראה ובל ימצא לא אצל הגוים ולא אצל ישראל בעיר ההיא, יש להכשיר. ומ"ש הר"ן כיון שהוחזק וכו', לנדונו אצטריך, שכתב דבקאסטיליא מולחים הגוים גדיים, כמו שהביא לשונו מרן. וכן בתורת חטאת כלל ל"ב דין ו' רמזה. אף שלכאורה יש לדקדק על מור"ם בנסח שכתב תשובת הר"ן, למ"ש בשמו מרן, לא ע'ט האסף. ומ"מ בנדון דידן על פי תשובת הר"ן נראה להכשיר. וכן ראיתי להרב נחלת שבעה סימן ע"ה, בנדון קרוב לנדון דידן, על שומן אווז שלקח השר וכו', שהביא ראיה מתשובת הר"ן להכשיר. וגם שאר הטעמים שכתב הרב בנדונו מטביעות עין, ומ"ש באגודה להכשיר על שומן אווז גם כן בטביעות עין, הכא נמי בנדון דידן, כי הישראל פתח בכד ויש טביעות עין כי לא חלו בו ידים כלל. וגם מ"ש דהשר מסתמא שלא החליפו כי אין לו הנאה בחליפין, כן הוא בנדון דידן, דאפילו הוה שכיח, מה שאינו, ליכא הנאה כלל בחליפין. ודידן עדיף מנדון הרב נחלת שבעה, דשומר הלאזאריטו ליתיה בשליחות יד. ואם שלח יד בשום דבר קטן וגדל ענש יענש, כאשר ישית עליו בעל העצ"ה. והרואה תשובת הרב נחלת שבעה כלה כמות שהיא עיניו תחזינה משרים דיש להכשיר בשופי בנ"ד. ואין להאריך".
וכן כתב בחכמת אדם כלל ע סעי' ג' "אפילו נתקלקל החותם בכוונה (ש"ך ס"ק כ') לא חיישינן לחליפין אלא בדבר שיש לעכו"ם הנאה בחליפין או ביין שיש לחוש שאסרו בנגיעה על ידי התעסקות אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח ולא נהנה העכו"ם אם החליפו לא חיישינן שיחליף להכעיס (סימן קי"ח סעיף ב')".
וכתב הכה"ח סי' תקי"ז ס"ק י' "וכתב שם המגן אברהם ונ"ל דאם ישראל קנה קמח או דגים בערב יום טוב והניח אצל העכו"ם בלא חותם וביום טוב רואה שהוא טוב ויפה כמו הראשון שרי, דלא חיישינן שהעכו"ם החליף אם אינו נהנה בחליפין כמ"ש ביורה דעה סימן קי"ח. וכן כתב אליה רבה שם, משבצות זהב שם, רבינו זלמן סימן תקט"ו אות כ"ד, מקרא קודש סימן מ"ו אות י"ט. מיהו החמד משה אות ג' כתב דהכא שהקמח של העכו"ם והוא חנווני יש לחוש שמא נזדמנו לו הרבה קונים והוצרך למכור קמח זה של אתמול וקמח זה של היום הוא וכל היכא דנהנה בחליפיו חיישינן יעו"ש. והביא דבריו המחצית השקל. אמנם מדברי הפוסקים הנזכרים משמע שלא הבינו בדברי מגן אברהם שהניח אצל חנווני אלא אצל איניש דעלמא דהא כתב קמח או דגים, ועל כן הביאו דברי מגן אברהם להלכה. ומכל מקום לענין דינא גם הוא מודה דאם הפקיד אצל עכו"ם שאינו אופה ולא מוכר קמח והוא דבר שאינו נהנה בחליפין דשרי וכמ"ש ביורה דעה סימן קי"ח סוף סעיף יו"ד יעו"ש. ועיין שם בהגה לסעיף ב' דבדבר שאינו נהנה בחליפין אפילו אם ראה שהחותם מקולקל מותר, וכתב שם בספר זבחי צדק אות כ"ה שזה מוסכם מכמה פוסקים יעו"ש", וכן כתב בערוך השולחן סי' קי"ח סעי' לא ל"ב.
להשביח חלקה
והנה כתב השו"ע בלשון יש להחמיר דהיינו לירא שמים אבל מעיקר הדין שרי כיון שאינו נהנה בחליפין, דאם נהנה למה רק יש להחמיר, ובפרט שכן מקור הדברים שהוא הרא"ש, וכאן הטעם משום שרוצה להשביח חלקה וכן כתב בביאור הגר"א ס"ק לו כתב "יש להחמיר כו'. שם ברא"ש ולירא שמים כו' ור"ל כשהולכין לבה"כ דאינו כיוצא ונכנס ממש דהוי כהודיעו שמפליג דאסור כמ"ש בס"י ואף דאמרינן ע' א' בשמע קל צלויי דמותר דמדכר לחמריה שם העובד כוכבים יודע שהישראל נזהר ממנו וז"ש דמדכר ליה לחמריה משא"כ כאן ואינו מותר אלא מטעם השני דאינו נהנה ממנו וע"ז אמר ועוד כדי להשביח חלקה כו' וז"ש בהג"ה ואינו יוצא ונכנס דביוצא ונכנס אפילו לכתחלה מותר כמ"ש בריש חולין (ע"כ)", כלומר דלא עוזר מה שנכנס ויוצא אבל מ"מ יש את הסברה של אינו נהנה וכאן כיון שאוכלת מזה אמרינן להשביח חלקה עושה.
והנה הש"ך ס"ק לז ביאר דברי השו"ע בסעי' י"ב אחרת "ואינו יוצא ונכנס. משמע דעת הרב דביוצא ונכנס אין צריך להחמיר ולכאורה בהרא"ש וטור לא משמע כן שאחר שכתבו דין דשתי קדרות שכתב המחבר בסעיף י"א כתבו ועל זה סומכין להניח הקדרות אצל השפחות כשהולכין לב"ה דהוי כיוצא ונכנס ונכון לירא שמים להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדרה עכ"ל (ועיין בהרא"ש עצמו) משמע דאף ביוצא ונכנס יש להחמיר ומה שלמד הרב מתשובת הרא"ש שכתב ואם ישראל יוצא ונכנס שרי דעתו בתשובה דלענין דינא שרי והיינו שכתב שם וכדאמרינן בפ"ק דעבודת כוכבי' לא הלכת לצור מימיך וראית עובד כוכבים וישראל ששפתו שתי קדרות כו' ובפסקיו פ"ק דעבודת כוכבים כ' אהך דהלכת לצור דהיינו מדינא אבל נכון להחמיר ע"ש אבל המחבר שכתב יש להחמיר כו' וכמו שכ' הרא"ש בפסקיו ונכון לירא שמים להחמיר כו' אפילו ביוצא ונכנס קאמר ויש לומר דמשמע ליה להרב מדלא השיב הרא"ש להשואל שם דיש להחמיר לכתחלה אפילו ביוצא ונכנס ש"מ דביוצא ונכנס אפילו חומרא אין כאן ומה שכתב ונכון לירא שמים כו' אכשהולכין לב"ה קאי משום דל"ד ליוצא ונכנס כיון ששוהין בב"ה זמן מה והשפחות יודעות שדרכן לשהות אבל ביוצא ונכנס ממש א"צ להחמיר (וע' בסימן קי"ג ס"ד) ואין להקשות ממה שכתב הרב בסעיף הקודם דלכתחלה יש ליזהר אף בשתי קדרות ופשיטא דבישראל ועובד כוכבים ששפתו לא גרע מיוצא ונכנס דהתם הטעם משום ניצוצות שיתזו מזו לזו וכמו שכ' בס"ק שלפני זה", כלומר דאף ביוצא ונכנס יש להחמיר כיון שמשביחה חלקה.
אולם הפר"ח ס"ק לט "ואינו יוצא ונכנס. דעיקר מה שיש להחמיר הוא כשהולכים לבית הכנסת שיודעים השפחות שמשתהין שם זמן מועט, אבל ביוצא ונכנס אין צריך להחמיר כלל".
העולה
אם היא מכינה לה אוכל או לבני הבית והיא אוכלת מזה – יש להחמיר שלא לאכול שמא עירבה שם דבר טרף כדי להשביח את חלקה.
אבל עוזרת שנמצאת בבית ואינה מכינה אוכל אלא שיש בשר וכדו' בבית מותר כיון שאין לה הנאה בלהחליף את הבשר וזה אע"פ שאינו נכנס ויוצא.