שאלה

ילד שידו נתפסה בדלת האוטובוס בעת שירד ממנו ונגרר מעט עד שהנוסעים צעקו לנהג, והנהג עצר. ב"ה הילד לא נפצע האם צריך הילד לברך הגומל?

תשובה

א. נחלקו הפוסקים האם מברכים ברכת הגומל על נסים שלא מן הארבעה הכתובים להדיא שמנהג בני ספרד הנוהגים ע"פ פסקי השולחן ערוך לאמרם בלא שם ומלכות ומנהג בני אשכנז לברך בשם ומלכות.

ב. נחלקו הפוסקים האם קטן יכול לברך ברכת הגומל או אביו יכול לברך עליו והמנהג לדינא שלא לברך מטעם סב"ל אלא א"כ היה מנהג ברור לברך וא"כ בנידון השאלה שמדובר בקטן בכל גווני אינו מברך ומ"מ ראוי שיכוין לצאת י"ח מאדם אחר המברך.

ג. אין מברכים ברכת שעשה לי נס רק בנס שאי אפשר לפרשו בדרך הטבע וממילא במקרה דידן אינו מברך.

ד. ראוי ונכון מאד להודות על הניסים שבאים על האדם שע"י כך עושה נחת רוח להקב"ה וודאי שיוצאים בכך ע"י סעודה או באופנים הנזכרים לעיל.

מקורות

ראשית יש לדון מי הם החייבים בברכת הגומל
במסכת (ברכות נד:) אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא. ופסקוה הרי"ף והרא"ש (שם) והרמב"ם (הלכות ברכות פ"י הלכה ח)
וכן מר"ן בשולחן ערוך אורח חיים סימן ריט סעיף א וז"ל: "ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשעלו ממנה והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסימנך "וכל החיים יודוך סלה" חבוש אסורים ים מדבר"
והשאלה הנשאלת האם ברכת הגומל נתקנה דוקא בארבעה אופנים הללו או שבכל מקרה שנעשה לאדם נס כעין מקרים אלו
הנה הבית יוסף (שם) סעיף ט הביא שנחלקו הראשונים בזה וזה דבריו כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם ה"ר גרשום ב"ר שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל וזה לשון ארחות חיים ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר י"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כל כך עכ"ל. וכתב עוד יש אומרים שארבעה בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוספות דאלו הארבעה דוקא והוא הדין בכל מקום שמזכיר התלמוד מספר עכ"ל
אבל הריב"ש כתב בתשובה (סי' שלז) וז"ל: שאלת הא דאמרינן בפרק הרואה ארבעה צריכים להודות מי נימא הני דוקא וא"כ אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכל שכן הוא תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצויים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטרפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כל שכן שצריך להודות ולא הוזכרו הארבעה בכתוב אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים וכל שכן הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה וכל שכן שמיד שניצל צריך הוא להודות כדרך הארבעה שצריכים להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום עכ"ל וכן מצאתי להמאירי ברכות (שם) שכתב כן וכ"כ השה"ג על הריף שם בשם הריא"ז שניצל מכל דבר סכנה צריך להודות ע"ש וכ"כ עוד בספר חוט המשולש ח"ג סימן ל הנדפס בסו"ס התשב"ץ ע"ש
הרי לנו מחלוקת ראשונים מערכה לקראת מערכה האם הארבעה הכתובים מפורש להדיא בגמרא נכתבו במתכוין או שלאו דוקא אלא לאשמועינן בכל מקרים כעין אלו.
ומדברי השו"ע בסעיף ט שכתב וז"ל הזהב "הני ארבעה לאו דווקא, דה"ה למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל, או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה כולם צריכים לברך ט הגומל וי"א שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות עכ"ל נראה לומר מהא דהביא דעת הריב"ש בסתם שדעתו נוטה יותר להכריע כדבריו שנימק את תשובתו באר היטב אלא שמחמת הכלל דבכל מילי דברכות אמרינן ספק ברכות להקל הביא דעת האבודרהם וסייעתו שהם הרוב לעומת הריב"ש ולכן הכריע למסקנא לומר את הברכה בלא שם ומלכות
ותעלוזנה כליותי שמצאתי לי חבר בדבר שכ"כ בספר בית יהודה עייאש (חלק א אוה"ח סימן ו) וז"ל שכסברת מהריב"ש כן פסק מר"ן ז"ל ודו"ק [לך נא ראה מש"כ הגאון חיד"א בספרו ברכי יוסף שם אות ח שהבין מדבריו שדעת מר"ן כדעת הריב"ש למעשה וכתב להקשות על דברי הבית יהודה שהרי השו"ע הכריע להדיא לומר בלא שם ומלכות ואיך למד בדבריו שפסק כדעת הריב"ש שצריך לברך ועיין בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן טו) שכתב לתרץ שמקום מושבו של מהרי עייאש היה באלג'יר ושם מריא דאתרין היה הריב"ש ועל פיו ישק דבר ולכן הביא סימוכין מדברי השו"ע שמעיקר הדין פסק כהריב"ש בזה. ומ"מ לפי ביאור דברינו הנ"ל נראה לומר שלמסקנת הדברים גם הבית יהודה יודה שדעת השו"ע לברך בלא שם ומלכות אמנם כל זה הוא רק מחמת סב"ל ולא מעיקר הדין ולכן מי שירצה לברך כעיקר הדין הרשות נתונה בידו שהרי מדברי מר"ן משמע דטוב לעשות כך כנלע"ד]
אולם הרב חיד"א (בברכ"י אות ח והניף ידו בשנית במחב"ר אות ו ובשלישית בלדוד אמת סימן כג אות ו) כתב "דאין לנו אלא דברי מר"ן שכתב דלא לברך" וכ"כ החסד לאלפים (אות יב) והרי"ח הטוב בספרו בן איש חי פרשת עקב אות י וכן כתב הכף החיים (ס"ק נב) אחר שהעתיק כל זאת הכריע דמאחר דאיכא פלוגתא בזה במקום דאיכא מנהג לברך יברכו דהא במקום מנהג לא אמרינן סב"ל אבל במקום דליכא מנהג אין לברך אלא בלא שם ומלכות.
אמנם מאידך גיסא כתב הלבוש וכן הט"ז (ס"ק ז) והמג"א (ס"ק י) והא"ר (או' טו) הא"א (אות י) שהעיקר כדעה הראשונה בשו"ע וכן המנהג לברך הגומל לאו דוקא בארבעה דברים המוזכרים להדיא אלא בכל נס שנעשה והעתיקם לדינא המשנה ברורה (ס"ק לב) והוסיף שכן מסתבר.
לסיכום: לספרדים לא מברכים ברכת הגומל רק ארבעה שמנויים בפסוק ולדעת האשכנזים מברכים.
קטן
ומעתה יש לבאר דגם לשיטות הפוסקים דבנידון השואל יש לברך הגומל בשם ומלכות אכתי צ"ב האם קטן יכול לברך בכלל ברכת הגומל.
הנה המהר"ם מינץ (סימן יד) כתב קטן פחות מבן יג אינו מברך ברכת ההודאה דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם לומר על אביו לחייבים זה אסור ואם ידלג מילת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים ואם נאמר דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באים עליו איסורים מנא ידע דלמא הוא בחטא אביו וע"כ אין לברך וכ"כ הכנסת הגדולה בהגהות ב"י ובמגן אברהם בריש הסימן
אמנם החיד"א בברכי יוסף (אות א) הביא בשם ספר לחמי תודה שכתב (בתשובה סימן ה) לחלוק ודעתו שאף קטן מברך והוסיף החיד"א שכן המנהג בגלילותם של הלחמי תודה לברך אבל השערי תשובה אות א כתב מאידך דבמדינותם נוהגים כהמהר"ם מינץ שלא לברך וכ"כ הכף החיים (ס"ק ב) דכן המנהג בגלילותינו בכל ארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו שקטן מברך וע"כ בכל מקום דליכא מנהג אין לברך משום דאמרינן סב"ל וכן הכריע לדינא המשנה ברורה (ס"ק ג) והוסיף דאפילו מצות חינוך אין עליו
ועוד באותו ענין נחלקו הפוסקים האם אביו יכול לברך בשביל הקטן שכתב בשו"ת התשב"ץ (חלק ד סימן ד) שאביו מברך עליו ברכת ההודאה וכן הסכים המהרי עייאש בספרו בית יהודה אבל האליה רבה (אות יא) כתב בשם האבודרהם ובשם ספר תורת האדם דברכת רפואה עליה דידה רמיא ולא אאביו ורבו וכ"כ הברכי יוסף (אות ז) דאנן בדידן נקטינן שהאב לא יברך על בנו וכתב שכן הסכים מהר"א אזולאי והעתיקם כף החיים ס"ק כט.
הרי לנו למסקנא דדינא שקטן לא מברך הגומל וכן אין מברכים בשבילו אלא א"כ מקום שנהגו כך דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכת להקל.

שעשה לי נס
ומידי דברי בו אמרתי דעד שבאנו לדון מצד ברכת הגומל יש לברר האם צריך לברך בכה"ג ברכת שעשה לי נס במקום הזה
הבית יוסף אורח חיים סימן ריח הביא דברי ה"ר דוד אבודרהם שכתב בשם הרא"ש מלוניל שאין מברכין על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אינו חייב לברך וביאור דבריו שעל נס שבדרך טבע אפשר להסבירו אין מברכין עליו משום שאין ממנו התפעלות גדולה ודוקא במה דדמי למקרים המבוארים כגון שניצל מאריה במדבר וכה"ג שבדרך טבע אין הסבר איך ניצול ועיין במשנ"ב ס"ק לב משכב"ז.
ומר"ן השו"ע בשולחנו הזהב בסעיף ט הכריע וזה לשונו "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות." [וכבר תמהו האחרונים (מג"א ועוד) מהיכן מר"ן השו"ע מצא מי שחולק בזה ועוד שאין כלל סברא בדבר וכי איזה נס יש בכה"ג ועיין בבה"ל ד"ה ויש חולק שהאריך לבאר הדברים בטוב טעם ודעת] וכן נראה שנקטו האחרונים לדינא ב"ח וט"ז במקום
מ"מ היוצא לדינא בנדון השואל שהנהג עוצר את האוטובוס דהוי כנס שאפשר להסבירו בדרך הטבע וכדברי המשנה ברורה בס"ק ל' "וניצול – ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה", וכן כאן שמחמת שהעירו את תשומת ליבו עצר מיד ומימלא הכל על מקומו יבא בשלום ולכן אין לברך ברכת שעשה לי נס אלא רק בלא שם ומלכות כשמגיע לאותו מקום.
מסיבת הודאה
עוד רגע אדבר בנוגע למה ששאל האם יש לעשות מסיבת הודיה או לפחות לזכור הנס בדרך כלשהי
והעתיק לך דברי הזוה"ק (פרשת בא דף מא ע"א) והביאם כף החיים (שם) ס"ק טל וז"ל חובה על איהו בר נש לאשתעי תדיר קמיה קודש בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסים דעבד וכו' אלא ודאי איצטריך בר נש לפרסומי ניסא וכו' בגין דאינון מילין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקודש אבריך הוא ואיסתליק יקריה עלייהו עילא ותתא עכ"ל ומבואר מכך שראוי מאד לפרסם הניסים שקוראים לאדם שע"י כך גורם נחת רוח גדולה למקום שבכך מפרסם את שמו בעליונים ובתחתונים וממילא אם יעשה סעודת הודיה ובכך יתפרסם שמו של הקב"ה נמצא שמקיים דברי הזוה"ק עוד כתב המשנ"ב ס"ק לב בשם האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו
המורם מהאמור
א. נחלקו הפוסקים האם מברכים ברכת הגומל על נסים שלא מן הארבעה הכתובים להדיא שמנהג בני ספרד הנוהגים ע"פ פסקי השולחן ערוך לאמרם בלא שם ומלכות ומנהג בני אשכנז לברך בשם ומלכות.

ב. נחלקו הפוסקים האם קטן יכול לברך ברכת הגומל או אביו יכול לברך עליו והמנהג לדינא שלא לברך מטעם סב"ל אלא א"כ היה מנהג ברור לברך וא"כ בנידון השאלה שמדובר בקטן בכל גווני אינו מברך ומ"מ ראוי שיכוין לצאת י"ח מאדם אחר המברך.

ג. אין מברכים ברכת שעשה לי נס רק בנס שאי אפשר לפרשו בדרך הטבע וממילא במקרה דידן אינו מברך.

ד. ראוי ונכון מאד להודות על הניסים שבאים על האדם שע"י כך עושה נחת רוח להקב"ה וודאי שיוצאים בכך ע"י סעודה או באופנים הנזכרים לעיל.