שאלה

האם מותר לצאת בשבת עם שעון יד במקום שאין עירוב?

תשובה

יש אומרים שבמקום שאין בו עירוב – מותר לענוד שעון יד, ויש מחמירים, וניתן להקל בשעון שימשיך ללבושו גם בשעה שלא עובד, וטוב להחמיר.
בפרט במקום שיש לחוש שילמדו לטלטל עוד דברים דיש להחמיר.

מקורות

כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' י"א), ז"ל: "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון: מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא; ויש מתירים אם הוא של כסף: הגה – ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי (ב"י). ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה – אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז)".
וכתב המשנ"ב בס"ק מ"ה על פי זה, וז"ל "ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב אסור לכו"ע שאין שייך ע"ז שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש והמוציאו לר"ה חייב חטאת ואפילו אם הוא מחובר לרביד הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות בפ"ע ואינו בטל לגבי רביד".
וראה בבה"ל (שם ד"ה "בזה להתיר"): "וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס, עיין במשנה ברורה דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא, דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו, וכן כתב בח"א כלל נ"ו וב'זכרו תורת משה' [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח, והעתקתי שם במ"ב, היינו, לענין שיהא מותר בטלטול, שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם]. ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל, גם כן נראה דאסור, דהא עיקרו נעשה לכתחילה להשתמש בו, וגם כל מי שנושאו סתמא כוונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה, אלא שממילא מתקשט בו גם כן [וראיה, דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו], וכיון שהוציאו להשתמש בו, אפילו בעשויה לשם תכשיט גם כן מתחילה, מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת, דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך" וכו'. ולגבי איסור מוקצה, ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"א) ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ח). וראה עוד בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ס"ז) ובסי' ש"ח (ס"ק רע"ו רע"ח).
וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ס"ז), ז"ל: "ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב, עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ג' סימן ל"א בסופו שכתב, וז"ל: ועל דבר הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת, ואף שמעלתו כתב שהחכם צבי ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכן כתבו האחרונים, לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב – ודאי מותר אף במקום שאין עירוב, דהוה תכשיט ולא משא, עכ"ל. אמנם בשו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפילו עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב, וכתב שם דהנושא אותו ברשות הרבים בודאי חייב חטאת, והביא שם מדברי בית יוסף שבהג"ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף, שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק, והכי נמי בזה הזייגיר עיקר, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל נ"ו אות ב' לאסור משום דאין זה דרך מלבוש. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן פ"ד אות ב' ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יעו"ש".
שעון יד
קצוה"ש סי' קט"ו הערה כ"ח כתב לאסור לצאת במקום שאין בו עירוב עם שעון יד,
וכתב בשו"ת אג"מ או"ח חלק א סימן קיא "אם מותר לאיש ללבוש שעון על ידו בשבת, הנה השעונים שנושאין בכיס פשוט שאסור, ואף כשנושאין על הבגדים מבחוץ אפשר אינו בדין תכשיט כיון שאינו לובשו כשעומד, עיין במ"ב /או"ח/ סי' ש"א ס"ק מ"ה ובבאור הלכה שם. אבל כשלובשו על גוף היד ממש יותר נוטה שנחשב לבישה ממש. וראיה מטבעת שיש עליה חותם לאיש שאין עליו איסור הוצאה אף שתשמישו הוא למלאכה שאסורה בשבת וכשיתקלקל החותם לא ילבישנו ומ"מ מותר, משום דכיון דהוא על גופו ממש הוא לבישה שאין בה איסור הוצאה אף שאינו תכשיט כלל ועיקר עשייתו הוא לתשמיש. וכן בי"ח כלים בשבת דף ק"כ נחשב סודר שבצוארו ופרש"י ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו, וכוונת רש"י הוא שעיקר הלבישה לכך, דאם עיקרו לחמום לא היה נאסר אף שתלויין ראשיו שהם בטלין לעיקר הבגד אלא מפרש שעיקר הלבישה היא לתשמיש זה שיקנח פיו ועיניו בראשין התלויין ומ"מ כיון שנלבש על צוארו היא לבישה שמותר. ולכן אף בשעון כשמלבישו על בשרו ממש הוא לבישה שיש להתיר אף שעיקר הלבישה הוא לתשמיש. אבל מ"מ אף שמטעם זה אין למחות באלו שנושאין אותו כשהוא לבוש על ידו ממש, ראוי לכל בן תורה וירא שמים שלא ללובשו בשבת כדי שלא יבואו להקל בכל שעון ושלא יבואו להקל בשעון זה להלבישו על הכתנת שהרבה לא ידעו להפריש וכן אני מצוה לתלמידי",
וכן כתב בשו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן צז "ונחזי בני"ד לענין שעון שעל היד, כבר ידוע דברי השו"מ ח"ג סוסי' ל"א מובא במהרש"ם ח"ה סי' ל"ד דמתיר לישא שעון המחובר לשלשלת של זהב, וכבר תפסו עליו כל האחרונים עי' ד"ח ח"ב סי' ל"ג ובמ"ב בבי"ה סי' ש"א בארוכה וגם במהרש"ם ח"ה הנ"ל, והעיקר כיון דהשעון טמון בכיס לא מקרי תכשיט ואי משום דבטיל לגבי שלשלת ז"א כמו בתי עינים דלא בטלי לגבי תיק כמבואר ברמ"א ש"א סי"א שהרי אין אומרין נעשה ב"ע לתיק וכו' ואי דיתלה השעון מבחוץ זה ודאי לא הוי תכשיט דמחכו עליו כן הלשון בד"ח שם, א"כ בני"ד בשעון שעל היד דאינו טמון רק מגולה וגם הוא תכשיט כמבואר בפמ"ג א"א סי' ש"ח ס"ק ע"ח וגם מהודק שפיר דליכא למיחש למשלפי' ובפרט בזה"ז א"כ אפשר להתיר.
אכן במ"ב בבי"ה שם מברר והולך דדוקא גבי מפתחות של כסף דניכר דהוא לתכשיט כיון דאין דרכו לעשות מפתח של כסף וכמו שכתב הלבוש, וכן בשו"ע הרב מזכיר סברא זו, אבל בשעון אינו ניכר שהוא לתכשיט ולא דמי למפתח של כסף… אכן המקיל אין מזניחין אותו בפרט אותן דנושאים שעונים כאלו של זהב ויקרים מאד וסבת יקרותם לא רק משום שעושין פעולתם ביותר מדויק רק משום שהם נאים ויפים ביותר ומשום שרוב נושאים שעון רק בתמונה זו עגול או מרובע או ארוכה, הכל כמנהג המדינה, זאת אומרת כשנושא שעון כפי המנהג ומשלם בעד זה ביוקר ודאי כוונתו משום התכשיט שבו, והוי כמו מפתח של כסף דניכר שהוא לתכשיט, וגם על זה נאמר מוטב שיהי' שוגגין, כיון דבד"ח אינו אוסר רק בשעון שהוא טמון בכיס, ואם כן שעון של יד דהוא מגולה וידוע דכמה פעמים נושאים הבחורים והבתולות אף כשהוא נתקלקל רק משום תכשיט ולא גרע מטבעת שאין עליו חותם דעפי"ד דגמ' חייב חטאת ואפילו הכי מבואר בר"ן מובא בב"י רסי' ש"א, ה"מ לפי דורם אבל עכשיו שנהגו בו הוי להם כתכשיט ושרי, כן פסקינן רק בע"נ יחמיר, וכן לענין מטפחות דמבואר ברמ"א סע' כ"ג דשרי ע"י חיבור לכסות ובחיי"א סוף כלל נ"ו דוקא בזמנם שהי' דרכם לתפור ל"כ בזמננו, הרי דהעיקר תלוי במנהג המקום – וכיון דכעת גם כן המנהג שהבחורים ובתולות כל אחד נושא שעון של יד לתכשיט, במקום שאי"א למחות גם על זה נאמר מוטב שיהיו שוגגין, וכאמור בשעונים היקרים דניכר שהם תכשיט יש היתר יותר".
שו"ת אור לציון חלק ב פרק כג שאלה ב "שעון יד רגיל אין לצאת בו לרשות הרבים, ואם הוא שעון זהב שנראה כתכשיט, אם הוא גלוי ונראה לעין כל, מותר לצאת בו, אבל אם הוא מכוסה אסור לצאת בו".וביאר בהערות "בשו"ת אגרות משה ח"א סימן קי"א התיר לצאת בשעון אם נמצא על בשרו, דהוי מלבוש. ואינו נראה, שהרי שעון אינו עשוי ללבישה, אלא שזהו אופן החזקתו, ואין להתיר אלא אם הוא של זהב, שדרך לעונדו גם לתכשיט, ובלבד שיהא נראה לעין, שאז חשוב הוא תכשיט, ומותר לצאת בו", כלומר דלא מחמיר כסיום דברי האגרות משה לחוש שילמדו מזה.
שש"כ פי"ח סעי' כ"ז כתב להקל בשעון שגם בשעה שאינו עובד אדם ילבש בו לקרוא לו תכשיט אבל אם יוריד אותו מידו בשעה שלא עובד אין לטלטלו אמנם בהערה קי"ג הביא בשם הגרש"ז כתב להקל כיון דהוי דרך מלבוש וכתב שכיון שלא צריך להוריד את השעון כדי להשתמש בו אין לחוש שמא יבוא להורידו.
אולם בשו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן כח כתב בתשובה להרב מכלוף אבוחצירה ראב"ד מרקש שהתיר שעון יד, וז"ל "בחאו"ח סי' ל' נו"נ באי מותר מן הדין לצאת בשעון של יד בשבת חוץ לעירוב. ובתוך דבריו כותב פיסקא כזאת: ועיין עוד במשנה ברורה ובבה"ל בסי' ש"א ס"ק מ"ד שהאריך בזה ואסר איסור מכמה פוסקים, וכל דבריו הם סובבים והולכים על שעון כיס ולא דיבר בשעון יד, וכל טעמו הוא משום שהשעון מכוסה בכיס, ונראה דדוקא בשעון כיס, אבל שעון של יד שהוא מגולה ויש בו גם משום תכשיט אפשר דדעתו להקל בזה עכ"ל.
ותמיהני על כת"ר איך שעולה בדעתו לומר שאפשר דבשעון יד יודה גם הבעל משנה ברורה להקל בזה, והתימא הוא בתרתי, ראשית איך כותב דכל טעמו של המ"ב לאסור הוא משום שהשעון מכוסה בכיס, הא הרי בביאור הלכה שום כותב מפורש ההיפך מזה, דהא כה דבריו שם: ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור עכ"ל. הרי בהדיא שאסר אפי' כשהוא מגולה לעין הכל, ואיך אפשר לבוא ולומר דכל טעם איסורו בזה הוא משום שהשעון בכוסה בכיס? ושנית, איך אפשר להוסיף עוד ולומר אליבא דהמ"ב דיודה להקל בשעון יד הואיל ויש בו גם משום תכשיט, נהי דבמ"ב (בס"ק מ"ה) כותב הנימוק לאיסור מפני שאין שייך ע"ז שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש, והוא כנימוקו של החיי"א כלל נ"ו סעי' ב' ובספרו זכרו תורת משה סי' מ"ה. אבל בביאור הלכה מוסיף לבאר, דזה שאין ע"ז שם תכשיט הוא לא מפני שאינו משמש לתכשיט בהיות שמונח מכוסה בכיס, אלא אפילו כשהוא מגולה ומכוון גם לשם תכשיט ג"כ לא מועיל בזה, בהיות דהא עיקר נעשה לכתחילה להשתמש בו, וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה אלא שממילא מתקשט בו ג"כ, ומוסיף לבסס זה דבכה"ג אפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור כיעו"ש. וא"כ נימוק איסור זה ברור שחל גם על שעון יד של זהב, ואפילו בשיש בו גם משום תכשיט.
על כן ברור איפוא שאליבא דהמשנה ברורה אסור בהחלט לצאת חוץ לעירוב אפילו בשעון יד ואפי' אם הוא של זהב או כסף, ולא מועיל כלל מה שהוא מגולה ומה שיש בו גם משום תכשיט.
(ב) כן לא מובן איך שבסו"ד על סמך איזה ספר הנדמ"ח נוטה כת"ר להסכים להתיר לצאת בשעון יד אם יהיה של זהב, הא לפני כן מעתיק כת"ר דברי הגאון ערוך השלחן ז"ל בסי' ש"א סעיף ס"ב שאוסר לצאת בשעון אפילו הוא נאה מאד והוא מזהב טהור והמקיל בזה עתיד ליתן את הדין דפשיטא דכלי תשמיש הוא כדי לידע השעות אלא שמייפין אותו כמו שמייפין כל כלי תשמיש וכו' ומי שטועה לעשותו כתכשיט הוא טועה בדבר משנה דתכשיט אינו אלא בדבר שאינו כלי לשום תשמיש אלא לתכשיט כמו נזמים וטבעות ושלשלאות של זהב, אבל כל דבר שעיקרו עשוי בשביל איזה דבר הוא כלי תשמיש ולא תכשיט. ומדי העתיקו את דבריו מסיים כת"ר וכותב שהביא כל דבריו ז"ל יען שהם מתוקים מדבש ומילתא בטעמא דיבר. ואם כזאת, איך מסכים כת"ר בסו"ד להתיר בשעון יד של זהב, הא המילתא בטעמא והדברים המתוקים מדבש שהערוך השלחן כותב בזה לאיסור שייכים וחלים בדיוק גם על שעון של יד ואפילו אם הוא של זהב, דהא סוף סוף פשיטא שגם שעון של יד כזה דכלי תשמיש הוא כדי לידע השעות. ומכיון שכן לא מהני כל יפוי שמייפין אותו דאינו אלא כמו שמייפין כל כלי תשמיש, וטעות איפוא לעשותו משום כך כתכשיט, דתכשיט אינו אלא בדבר שאינו כלי לשום תשמיש, אבל כל דבר שעיקרו עשוי בשביל איזה דבר הוא כלי תשמיש ולא תכשיט, וא"כ פשוט דלפי"ז אין להתיר בשום פנים גם שעון של יד ואפילו אם הוי של זהב או כסף טהור מיופה בכל מיני יפויין שהם.
…ויש לדעת ברור דאליבא דהגאונים משנה ברורה וערוך השולחן ודעימייהו בסברותיהם ונימוקיהם אסור בהחלט לצאת חוץ לעירוב אפילו בשעון של יד של זהב או כסף והדומה לזה. ולא מהני שום יפוי או ציפוי שיעשו עליו להוציאו מתורת כלי תשמיש".
ולענין מחאה במי שהולך עם שעון יד כתב בתשובות והנהגות כרך ב סימן קפד "אנו נוהגין להחמיר בזה, אבל נשאלתי אם למחות כנגד אלו שמיקילין, ולכאורה לא מצאתי שום יסוד למחות, ואדרבה בספר "שו"ת המאור" (תק"כ) מביא תשובה מהגאון וצדיק רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שמעיקר הדין אין צורך להחמיר, ומי שרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח, הרי דייק לעצמו דוקא, וטעמו שהרמ"א מתיר לצאת בתכשיטים בזה"ז לפי שאין רגילים להראות תכשיטים וליכא למיחש, וכ"ש בשעון יד שמצוי לכל אחד בודאי ליכא למיחש ע"ש, והאמת שבלאו הכי כיון שרגילים ללובשו על הגוף ולא פושטים אותו להראות הוה כלבוש ומותר, ואף שעשוי גם לתשמיש, הלוא אינו עשוי גם אז לפושטו, רק משתמש לראייה כשהוא על היד ולכן הוה כלבושו ומותר, וכן בספר "אגרות משה" (ח"א סימן קי"א) מתיר, רק מסיק שבן תורה וירא שמים יחמיר שמא ילבישו על הכתונת דאסור, ולא ידעתי היאך נגזור לכך בשעה שאינו מצוי כלל.
הן אמת שאני נוטה בזה שכדאי להחמיר, ובפרט בזמנינו שהרחובות רחבים וראוי לחשוש להרבה פוסקים דס"ל דהוי רה"ר דאורייתא, דהלוא עיקר הנידון להתיר הוא מכיון שבגדיו הם כגופו ומותר, וכן מעיקר הדין תכשיט לייפותו כלבושו דמי, אבל כאן שנושא בעיקר להשתמש בו לידע הזמן וזהו העיקר וכמבואר בבה"ל סי' ש"א (ד"ה בזה), חוששני גם כשצמוד לידו ממש שלא הותר מעולם ואסור מדינא, שההיתר רק כשמשמש בו כלבוש או לייפוי דהוה כלבוש, אבל בזה לא נקרא לבוש ולא משמש כלבוש, ולכן אף שרגילים כן היום לא נעשה בזה כלבושו וראוי לאסור, וכמבואר בביה"ל שם דאף כנושאו עם רביד הזהב על צוארו אסור ע"ש. ומה שמדמה שם הגרי"ץ דושינסקי זצ"ל לצמיד ביד שמותר לדיעה ראשונה בש"ע (ש"ג סעיף ט"ו) תמהני דהתם תכשיט ממש והותר ול"ח שתשלפנו שלא יתגלה זרועה, ולא שייך כאן אף שלובשים סמוך ליד, כיון דעיקרו לשימושו.
סוף דבר וודאי שראוי לירא שמים להחמיר, וכן נהגו אצלינו בקהלה אבל המיקל יש לו על מה לסמוך, ואין אני רואה בזה חילול שבת ברור שנצטרך למהות וכדברי המערער, שיש גם למיקל לסמוך על גדולי הוראה שמתירין.
ומיהו כיון שאצלינו נהגו להחמיר ולאסור, הלוא אפילו דברים המותרין ואחרים נהגו בהם אסור, אסור להתיר בפניהם וכ"ש כאן דיש בזה צד איסור, וע"ז שפיר ראוי להעיר לו שלא יתפאר בפני אחרים שמיקל, ודי לו שמיקל לעצמו בצינעא, וע"ז שפיר העיר המעורר וצודק, ושמעתי בשם רבינו החזו"א זצ"ל שהחמיר מאד אפילו לנשים שאסור להן לצאת בשעון יד של זהב גם כן, ושוב לאחר העיון בזה הוריתי לאסור כן בקהלתינו ולמחות ביד המקילין, וכמו שביארנו הדברים בח"א מהדו"ת סימן רמ"ה, ע"ש". והוסיף בתשובות והנהגות כרך ה סימן קד " ולמעשה נראה אף דיש מגדולי הפוסקים שהתירו, אבל שומר נפשו ירחק מזה, ואפילו בכרמלית, וכ"ש בעיירות גדולות שמצויות היום שיש חשש רשות הרבים דאורייתא, וכל שומר שבת כראוי לו שכרו הרבה מאד על פי פעלו, וכמדומני שהחרדים והמדקדקין נוהגין ליזהר בזה, ואין לשנות".
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ג פנ"ח סעי' כ"ח "יש מקילין להתיר הוצאת "שעון יד" ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שעונדו על היד וזו דרך לבישה [ומסיבה זו אינו דומה לשעוני הכיס של פעם], ויש מחמירין גם ב"שעון יד", ותבוא עליהם ברכה", כלומר שהמחלוקת שקולה ובפרט בשעון יד שיש עוד סברות להקל.
העולה
יש אומרים שבמקום שאין בו עירוב – מותר לענוד שעון יד, ויש מחמירים, וניתן להקל בשעון שימשיך ללבושו גם בשעה שלא עובד, וטוב להחמיר.
בפרט במקום שיש לחוש שילמדו לטלטל עוד דברים דיש להחמיר.