שאלה
מה המקור למה שאומרים לעשות חנוכת בית מיד שנכנסים לגור בבית חדש?
תשובה
ביום שנכנס לביתו יעשה סדר חינוך הבית – וכמו שכתב קונטרס היחאלי "כי הלימוד הזה של חנוכת הבית מועיל הרבה מאד לשמירה והצלחה וכו' וירויח ריוח גדול בכל מילי דמיטב ובהני תלתא דברכתא בבני, חיי, ומזוני בדוק ומנוסה ומועיל גם להסיר מעליו עין הרע ושלא תשלוט בו ובמשפחתו ובממנו ועסקיו".
סעודת מצווה – למעשה בארץ ישראל לכו"ע נחשב הסעודה כסעודת מצוה, בחו"ל נחלקו הפוסקים ולכן טוב שידרוש בדברי תורה כך שלכו"ע יהיה סעודת מצוה.
זמנה – לכתחילה יש לעשות גם את הסעודה באותו יום שנכנס – ובדיעבד כל זמן ששמח מביתו החדש, אבל הלימוד יעשה אפי' בתוך השנה לכניסתו.
שהחיינו או הטוב ומטיב – לאשכנזים אם נכנס לבד לביתו מברך שהחיינו, נכנס עם בני ביתו הטוב ומטיב. – לספרדים בכל מקרה מברך בלי שם ומלכות.
מקורות
סימן ברכה
איתא בגמ' חולין דף צה עמוד ב "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר: והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו".
כתב הטור יו"ד סי' קע"ט "וכן כל דבר שעושים לסימן אם יארע כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד אברהם אבל בית אשה ותינוק מותר לעשותן סימן כגון שקונה בית ואומר מעת שקניתיו היה לי לסימן טוב כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית וכן שאומר לתינוק פסוק לי פסוקך ושמח כשאומר לו פסוק מהברכות וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהם מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא מנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".
וכתב הב"י בביאור דברי הגמ' הנ"ל "ופירש רש"י בית תינוק ואשה. בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה: אף על פי שאין נחש. שאסור לנחש ולסמוך על הנחש: יש סימן. סימנא בעלמא הוי דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה הבית או שנולד התינוק או שנשא האשה סימן הוא שהולך ומצליח ואם לאו אל ירגיל לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח: תלתא זימני. הצליח או לא הצליח עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז (ה"ה) מפרש דתינוק היינו שאומר לו פסוק לי פסוקך וכך הם דברי רבינו. ונראה עוד מדברי הרמב"ם שהוא מפרש שסימנין אלו אינם כדי לעשות מעשה על פיהם או כדי לימנע ממעשה מפניהם אלא בית ואשה הם על דבר עבר לומר שהצליח או לא הצליח משלקחה ותינוק היינו שהוא שמח אם אומר לו פסוק מהברכות שהרי כתב וזה לשונו מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקנתיה העשרתי וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה לומד אם אמר פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב וכל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר עכ"ל" עיי"ש עוד.
ופסק השו"ע ביו"ד סימן קעט סעי' ד' "בית, תינוק ואשה אף על פי שאין ניחוש, יש סימן". ומחמת כן נהגו לעשות סדר חנוכת הבית וכמו שכתב בעל קונטרס היחאלי "ומעתה עלי להעיד כי הלימוד הזה של חנוכת הבית מועיל הרבה מאד לשמירה והצלחה וכו' וירויח ריוח גדול בכל מילי דמיטב ובהני תלתא דברכתא בבני, חיי, ומזוני בדוק ומנוסה ומועיל גם להסיר מעליו עין הרע ושלא תשלוט בו ובמשפחתו ובממנו ועסקיו".
חנוכת הבית
כתוב בתורה דברים פרק כ פסוק ו –ז "ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו…. ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה", והנה מזה שהשווה הכתוב שניהם יחד משמע שלשניהם יש דין סעודת מצוה. וכן כתב בקונטרס חנוכת הבית שהביא מדברי רבי יונה אבן ג'אנח, שפירש ב"ספר השרשים" כי "וְלֹא חֲנָכוֹ" היינו בסעודת חנוכת הבית", וכן פירש הרד"ק (ספר השורשים, ערך חנך) "כי התחלת האכילה בבית החדש יקרא חנוך, עמו שיקרא תחילת הלימוד בנער, ומנהג הוא שעושים סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית החדש".
אמנם בתרגום יונתן ביאר "מאן גברא די בנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה יהך ויתוב לביתיה דלמא יגרום ליה חובא ויתקטיל בקרבא וגבר חורן ישכלליניה", כלומר שאין דין של חנוכת הבית רק של קביעת מזוזה. וכן כתב בשו"ת חוות יאיר סימן ע "וכן סעודת אירוסין וסעודות חינוך הבית יש להסתפק אף על פי דמדמי לה הכתוב גבי ילך וישוב ללקוחי אשה וחילול כרמו דודאי מצוה הם ע"ש בתרגום יונתן מ"מ שיהיה הסעודה סעודות מצוה מנא לן אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה".
וכתב בספר תשב"ץ קטן סימן קע "בחנוכה במשתאות לאכול זהו סעודת הרשות כדאמרינן במסכת שבת פרק במה מדליקין (דף כא) עשאום י"ט להלל ולהודאה. ואומר מהר"ם ז"ל דוקא להלל ולהודות אבל לא למשתה ולשמחה וכל שכן לחנוך הבית שהוא סעודת הרשות".
וכתב בים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז סי' לז "אבל סעודת חינוך הבית, בודאי הוא דרך ריעות. בפרט בעו"ה אותם סעודות וחנוכים שעושין ההמון עכשיו, הוא קלון, ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש. וכן מצאתי שפסק מהר"ם. ומ"מ נראה, מי שהוא ירא אלקים, ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות. וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות בביתו, ולשחוק בו, ולנהוג קלות ראש. אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה. ועליו נאמר המקרא (שה"ש ה, א), שתו ושכרו דודים, בימי המלואים".
אולם בשו"ת באר שבע סימן ע כתב "נשאלתי מי שנדר שלא ילך לסעודת הרשות כי אם דוקא לסעודת מצוה אם מותר לו לילך לסעודה שעושין לחינוך הבית או לא:
וזהו תשובתי. יראה שיש לחלק בדבר אם הוא בארץ ישראל אז נקרא סעודת מצוה אבל בחוצה לארץ נקרא סעודת הרשות וראיה מהא דגרסינן בירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה וז"ל יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו עכ"ל. כן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מלכים וכי תימא נהי דחינוך הבית גופיה בארץ ישראל הוא מצוה מיהו הסעודה שעושין עליו מאן יימא שהיא מצוה. י"ל כבר כתב נמוקי יוסף בפרק יש נוחלין על הא דתניא ר"א הגדול אומר כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה כו' וז"ל ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו' מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט עכ"ל. ואני אוסיף נופך משלי להביא עוד ראיה וסמך למנהג לשמוח בענין מצוה לעשות סעודה מהא דאיתא במדרש רבה בתחילת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וכדאיתא בפרק כל כתבי אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן וכדאיתא ביומא פרק בא לו ויו"ט היה עושה כ"ג לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש וכאלה רבים. כן נראה לי", והביאו המג"א סי' תקס"ח ס"ק ה', וכן כתב בשו"ת דבר משה ח"א יו"ד סי' פ"ח דמה שחלק הרש"ל היינו שדיבר על חינוך הבית בחו"ל. וכן כתב בשו"ת חקקי לב יו"ד סי' נ"ו.
והנה בשו"ת דברי מלכיאל חלק א סימן ג הקשה "נשוב לענינינו שעכ"פ יש שמחה גם על השלמת הבנין. וביש"ש פ' מרובה סל"ז תמה על חינוך הבית שעושים וכתב שאינו רק דרך ריעות. ובמחכ"ת נעלם ממנו שאילתות הנ"ל ומדרש תנחומא הנ"ל. ודוחק לומר שגם המדרש לא הביא רק ממנהג העולם. ולזה גם בחינוך ביהמ"ק היו ב' השמחות. וכיון שנשלם הבנין כבר באה השעה לשמוח בשמחת השלמתו אף שלא הכניסו הארון עדיין. ולזה קאמר נטורי לא נטרינן. ופריך דלשייר קצת מהבנין שאז לא שייך חביבה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה עדיין וכמש"ל. ותירץ הש"ס דלא משיירינן בביהמ"ק צ"ל שכך היתה להם בקבלה הל"מ. או משום פשיעותא כדאיתא ריש ב"ב ע"ש. אבל לשיטת רש"י צ"ע הא דקאמר מינטר לא נטרינן ופירש"י דניליף לענין נישואין. דהא לא דמי דשמחת ההשלמה כבר הגיעה ולזה לא נטרינן. משא"כ שמחת נשואין שעדיין לא נשא שפיר דחינן. ונראה שדעת רש"י באמת כמ"ש מקודם שבבית המקדש לא היתה עיקר השמחה רק חינוכו בשכינה. מפני שהוקשה לו איך שייך לומר לנטורי בשמחה כיון שכבר נשלם א"כ השמחה כבר באה. ועיקר שמחה בלב ואיך שייך לדחות זה. ולזה פי' שעיקר הקושיא על חינוכו ושפיר יליף לנשואין. וי"ל שגם רש"י ס"ל שיש שמחה בהשלמה כדאיתא בתנחומא הנ"ל רק שאין לנו מקום לדחות בשביל זה יו"כ. כי ממשכן לא נלמוד רק על שמחת השראת השכינה. וגם י"ל שעל ההשלמה היה די ביום א' לבד ולא בז' ימים. ולזה פירש"י לא נטרינן בשביל הרגל כנ"ל. אבל התוס' לא ס"ל סברא זו. ואפשר שפיר לדחות אי לא דחביבה מצוה בשעתה:
ולפ"ז מוכח לשיטת התוס' דאף היכא שכבר הגיעה השמחה מ"מ אפשר להניח הסעודה למספר ימים. וה"נ אף שכבר הניח תפילין מ"מ יכול לעשות הסעודה אח"כ. אך מ"מ יש לחלק דהתם כ"ז שלא נשתמשו בביהמ"ק אף שכבר נשלמה המלאכה. מ"מ עיקר השמחה הגיעה בשעת הכנסת הארון שהוא תכלית בנינו. וכמו שעושין חנוכת הבית בשעת הכניסה לחנכו. משא"כ כאן אף שהמצוה נמשכת מ"מ עיקר השמחה בהתחלתה כבר עברה. והנה גם בבר מצוה נראה שיש ב' שמחות אחת שנפטר האב מעונשו וכדאיתא במ"ר ר"פ תולדות שצריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. והשנית מצד עצמו שנעשה מצווה ועושה וכמש"ל. אך עדיין יש מקום לחלק דהתם השמחה נמשכה ז' ימים וכמש"ל ולזה היו יכולים לדחות עד סוף ז' ימים. וכיון שהיתה מתחלת בתוך ז' ימים היתה נמשכת עוד. אבל לדידן שהשמחה נמשכת רק אותו יום בלבד אפשר ל"ש זה. ואף שהחוות יאיר כתב דגם שמחת סיום נמשך הרבה כבר כתבנו שראייתו אינה ראיה. ובוודאי לא עדיפא ממילה שהשמחה חד יומא. וכמש"ל", כלומר משמע שצריך לעשות את חנוכת הבית באותו יום שנשנכס אליו שאז זה עיקר השמחה, ודלא כחוות יאיר שכל זמן שנמשך שמחתו יכול לעשות והנה כסברת החוות יאיר פסק הגרי"ש אלישיב.
וכן כתב בשו"ת תורה לשמה סימן תפד "איתא בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' בראשית וז"ל שאליתא דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קב"ה לעולמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבדתיה עביד הלולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי עכ"ל וכן הובאו דברים אלו במדרש תנחומה בפ' בראשית ע"ש ומשמע מהכא דסעודת חנוך הבית לאו דוקא בקנה הבית כולו אלא גם בבונהו גם משמע מהכא דראוי לעשות סעודת החנוך בתחילה ולא יאחר גם משמע מהכא דאפילו אם עשה סעודת החנוך בחול אין זו סעודת הרשות אלא בכלל סעודת מצוה מקרייא דאם היא סעודת רשות לא הוו מדמין רז"ל ענין השבת אליה גם יש ראיה גדולה מן זוה"ק לסעודה זו דחנוך הבית שכן איתא בזוהר ויקרא דף ג' ע"ב א"ל הקדוש ברוך הוא למשה חנוכא דביתא במאי הוי בסעודתא וכו' ע"ש. והנה הגאון מג"א ז"ל בסי' תקס"ח ס"ק ה' הביא מס' ב"ש דחנוכת הבית בא"י הוי סעודת מצוה אבל לא בחו"ל והביא עוד מן יש"ש כי אם לא הניח תחלה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעשה סעודה לחנכו תחלה לומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה ע"ש ומשמע דבזה מודה דהוי סעודת מצוה גם בחו"ל וכולם לא זכרו דברי השאלתות הנז' דאם היו זוכרים זה לא הוו מחלקי בין א"י לחו"ל וכן בתשב"ץ קטן סי' ק"ע אם היה זוכר זה לא הוה כתב דחנוך למשתה ושמחה הוי סעודת רשות מיהו ודאי דראוי לומר בתוך סעודה זו דחנוך הבית שירות ותשבחות להשי"ת גם נכון ג"כ לומר ד"ת שיהיה אחד דורש וכל המסובין מטים אזנם אליו לשמוע הדרשה ובזה אין פקפוק גם אם יעשנה בחול ואפשר כי בדרך זה עדיף לעשותה בחול מאם יעשנה בשבת כדי שיהא ניכר סעודת החנוך בפ"ע ולא יתערב זה בסעודת שבת וכל טעם הסעודה הוא שעושה זה לכבודו יתברך שזיכהו בחסד זה ולפרסם טובו וחסדו יתברך גם הוא לסימנא טבא ע"ד שארז"ל על דברים הבאים על השלחן בריש שתא לסימנא טבא ועל כן ודאי לא נכון להביא בסעודה זו כלי זמר וגם לא לנגן בפה משירי הגויים כי אם רק יאמרו שירות ותשבחות ויזמינו ת"ח בה שיאמר דברי תורה תחלת כל דבר דהיינו אחר שיסדרו השלחן לפני המסובין אך קודם שיברכו ויאכלו ואחר הדרשה יברכו ויאכלו ויאמרו שירות ותשבחות לאל יתברך כמנהגן של ישראל ונוהגין ג"כ שישב בעה"ב ויאמר הוא עצמו ג"כ מזמורים וקצת מאמרי רז"ל המתוקנים לזה וד"ז הוא צורך מאוד וגם זה יאמר תחלת הכל ויהיו כל המסובים שומעים קריאתו וטוב ג"כ לומר אחר קריאתו בקשה ותפלה על ביתו ובני ביתו שיהיה מוצלח בישיבתו בביתו זה בעושר ובנים ובריאות וחיים טובים ויזכה הוא ובני ביתו לקיים בו תורה ומצות ומעשים טובים ויענו המסובין אמן ויברכו אותו".
וכתב הכה"ח בס"ק י"ט "וסעודת חנוך הבית אי הוי סעודת מצוה עיין בים של שלמה לבבא קמא פרק ז' סימן ל"ז שכתב דמי שרוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות ולא הניח מתחלה לשתות בביתו ולשחוק בו ולנהוג קלות ראש אלא מתחלה עשה סעודה לחנכו ולומר בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע שפיר הוי סעודת מצוה יעו"ש. מאן דבני בנין כד שרי למבני בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקב"ה הוא בני, בגין דכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק וכו', וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי וכו', ואי לא שריא ביה ההוא מסאבא ולא נפק ההוא בר נש מעלמא עד דאתעניש בההוא ביתא וכו'. זוהר פרשת תזריע דף ן' ע"א יעו"ש. ועיין יורה דעה סימן קע"ט סעיף ד'".
וכתב מרן הרב בספרו בית אליהו "טוב לעשות סיום מסכת בסעודה זו, וכדברי הפתחי תשובה "ולכן ראינו מן הנכון להדפיס איזה מסכת ממסכתות הקטנות בלי נדר, לגומרה בסוף הלימוד ואחריה לישב בסעודה ולשמוח בשמחה של מצוה לעשייתה.
• וכתב עוד "הטוב ביותר הוא לעשות לביתו חנוכת הבית באותו יום שנכנס, לא הספיק לעשות באותו יום, יעשה תוך שבוע, לא הספיק, יעשה תוך חודש, לא הספיק, יעשה אפילו תוך שנה, וכל כמה שאפשר להקדים טוב יותר [כמו כן במקום הצורך יכול לעשות חנוכת הבית אע"פ שלא שיכנס לגור בו אלא רק בעוד מספר ימים]".
שהחיינו
כתב השו"ע בסי' רכ"ג סעי' ג' "בנה בית חדש, וכו' מברך על כל פעם, שהחיינו"
כתב המשנ"ב ס"ק י"א "וה"ה אם קנה בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב". וכתב הבה"ל ד"ה בנה בית "בנה בית חדש וכו' – עיין בל"ח וא"ר דאם יש לו אשה ובנים הוי כמי שיש לו שותפין בה ומברך הטוב ומטיב וכדלקמיה בס"ד לענין כלים. והנה בח"א מחלק דבקנה כלים חשובים שישתמשו בהם הוא וב"ב אין זה מצד החיוב ונקרא בזה טובה משא"כ הכא הוא מחויב ליתן בית לאשתו ובניו ולא נהירא דעבור בניו הזכרים משהגיעו לכלל שש מזונות שנותן להם הוא רק בכלל צדקה ובודאי הבית שקנה עבורם הוא טובה גמורה ואפילו עבור אשתו הלא היה יכול לשכור דירה עבורה ואינו מחוייב לקנות בית בשביל זה וכשקונה בית בודאי יש להם שמחת הלב עי"ז והוא הטבה גמורה ושייך בזה ברכת הטוב ומטיב".
וכתב הכה"ח בס"ק טו"ב "מיהו עיין בן איש חי פרשת ראה אות ו' שכתב דעכשיו נהגו שלא לברך שהחיינו על הבית אלא עושין לו חינוך בסעודה להודות לה' וילבשו בגד חדש בתוך הסעודה ויברכו שהחיינו לפטור הבית יעו"ש. וכו' והא דלא נהגו לברך על הבית אלא פוטרין אותו בדבר אחר נראה שחוששין לדברי הרשב"א סימן רמ"ה שהביא בית יוסף שכתב דלא נהגו לברך יעו"ש".
העולה
ביום שנכנס לביתו יעשה סדר חינוך הבית – וכמו שכתב קונטרס יחאלי "כי הלימוד הזה של חנוכת הבית מועיל הרבה מאד לשמירה והצלחה וכו' וירויח ריוח גדול בכל מילי דמיטב ובהני תלתא דברכתא בבני, חיי, ומזוני בדוק ומנוסה ומועיל גם להסיר מעליו עין הרע ושלא תשלוט בו ובמשפחתו ובממנו ועסקיו".
סעודת מצווה – למעשה בארץ ישראל לכו"ע נחשב הסעודה כסעודת מצוה, בחו"ל נחלקו הפוסקים ולכן טוב שידרוש בדברי תורה כך שלכו"ע יהיה סעודת מצוה.
זמנה – לכתחילה יש לעשות גם את הסעודה באותו יום שנכנס – ובדיעבד כל זמן ששמח מביתו החדש, אבל הלימוד יעשה אפי' בתוך השנה לכניסתו.
שהחיינו או הטוב ומטיב – לאשכנזים אם נכנס לבד לביתו מברך שהחיינו, נכנס עם בני ביתו הטוב ומטיב. – לספרדים בכל מקרה מברך בלי שם ומלכות.