שאלה
כף עץ פרווה שהשתמשו בה לטיגון פרווה במחשבת חלבי שאינו בן יומו מה דינה של הכף?
תשובה
א. בישול מאכל פרווה בכלי חלבי בן יומו – בין לאשכנזים ובין לספרדים לכתחילה אסור לבשלו ע"מ לאוכלו עם בשרי, ובדיעבד אם כבר בישל המאכל מותר, ואם הכלי אינו נקי שיש בו שאריות חלב המאכל אסור לכתחילה. במקרה הצורך כשרוצים להשתמש בו לבשרי ידיחו היטב עם מים וסבון את הכף והמחבת. בישול מאכל פרווה בכלי חלבי שאינו בן יומו – אף לרמ"א מותר בדיעבד.
ב. אפילו בקדירה בת יומא באופן שלא נגעה הכף בדפנות המחבת החלבית או בגוף הקדירה ודפנותיה מותר אף כשאין שישים כנגד האיסור.
ג. מאכל פרווה חריף בכלי חלבי שאינו בן יומו – לכולי עלמא יש לאסור לספרדים יש לאסור כדי נטילת מקום, ולאשכנזים לכתחילה צריך שישים כנגד כולו ובדיעבד סגי בשישים כנגד מקום נגיעת האיסור. דין הכלי- כלי עץ צריך הגעלה במקרה הזה בתנאי שהוא חלק ואם יש בו חריצים ינקה את החריצים היטב ורק לאחר מכן יוכל להשתמש בו לבשרי.
ד. רצוי תמיד להיזהר בהפרדת הכלים בשרי חלבי ופרווה שלא יבוא לידי מכשול.
מקורות
נראה שהשאלה נחלקה לשני חלקים, ראשית מה דין המאכל הפרווה אם ניתן לאוכלו עם מאכל בשרי, שנית מה דין הכף של עץ.
יסוד הדין של אכילת דבר מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי או חלבי, הובא במסקנת הגמ' (חולין קיא:) בדגים שעלו בקערה של בשר שמותר לאוכלם בכותח (מאכל בבלי העשוי מפירורי לחם וגבינה) והטעם משום דהוי נ"ט בר נ"ט הבשר בקערה והקערה בדגים קודם שיבוא לכלל איסור (כלומר שיבוא לאוכלו בכותח), ע"כ. ובראשונים הובאו כמה שיטות לבאר את הסוגיא שיטת תוס' (שם ד"ה הלכתא) וכן ריב"ן חתנו של רש"י כתב משמו, ש'עלו' פירושו דגים יבשים רותחים שהיו בקערה של צונן או דגים צוננים בקערה רותחת, בשני אפשריות אלו הדין שמותר, אבל כאשר נתבשלו או כאשר שניהם הדגים ומה שבקערה חם אסור. דעת רש"י שאין חילוק בין נתבשלו לעלו. וכן כתבו הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פו., ובקצר פה:) והר"ן (חולין מ: ד"ה דגים שעלו) והרמב"ם (מאכ"א פ"ט ה"ג) וכן הביא הבית יוסף (סי' צה) בשם הראבי"ה (סי' אלף קטו) וזקנו שכתב המרדכי (חולין סי' תשי) ובשם הגהות אשר"י (סי' כט) בשם ר"י, וכן כתב האבי העזרי, וכן הסיק הבית יוסף להלכה, שבין עלו ובין נצלו מותר וכן ביאר הבית יוסף בדעת הטור שתמה על דברי הרמב"ם שכתב 'דגים שצלויין עם הבשר אסור לאכלם בחלב' ותמה הטור שהרי אין חילוק בזה לדינא בין נתבשלו לנצלו, וכתב הבית יוסף לבאר שהטור ביאר כן להלכה בדעת הרמב"ם ויש לומר שהרמב"ם לישנא דגמ' נקיט ואזיל ואינו סובר כן לדינא, עכ"ד. וכן דעת השו"ע (יובא לקמן), אולם דעת ספר התרומה (סי' סא) והרא"ש (פרק כ"ה סי' ל) וכ"כ הסמ"ק (סי' ריג ד"ה ודגים עמ' רטז) וסמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) שיש חילוק בין נתבשלו לנצלו שכאשר נתבשלו יש להתיר מדין נותן טעם בר נותן טעם בר נותן טעם, כלומר, שיש ג' נ"ט בר נ"ט להתירא שהקערה נתנה טעם במים והמים בדגים והדגים נותנים טעם בכותח, וטעם נוסף הביא להיתר כיון שיש מים בקערה רוב הטעם נכנס במים וגורם שגם בליעת הדגים אינה אלא ע"י חום המים ולא ישירות מדופני הקדירה, משא"כ כאשר נצלו הדגים בקערה שאז מקבלים טעם ישירות מדפני הקדירה. דעה נוספת בזה היא דעת רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז:) שהובאה בבדק הבית שתבשיל שהתבשל בקערה של בשר מותר לאכול אחרי גבינה אפילו בלא קינוח ואם אינה בת יומא מותר לאכול אף את אותו תבשיל עם גבינה, שהוי נ"ט בר נ"ט, וכתב עוד (שם קלז ע"ד) ירקות וקטניות שנתבשלו בקערה חולבת אפילו היא בת יומא מותר לאכלו בתבשיל של בשר, וכל זה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אין לבשל בכלי חלבי דבר שרוצה לאכול עם בשר, עכ"ד. אולם הבית יוסף דחה דבריו והתיר אף לכתחילה לבשל דבר פרווה בכלי חלבי.
וכאשר האחד חם והשני צונן כתב רבינו ירוחם לפי"ד הרשב"א והר"ן הנ"ל שצריך לקלוף במה שנגע בקערה אולם הבית יוסף דחה דבריו להלכה שאף קליפה לא צריך. וכתב הבית יוסף לדעת האוסרים שבנצלו או עלו בשניהם חמים אסור אף בדיעבד אם היה בלא רוטב שכאשר היה רוטב הוי כנתבשלו ואם האחד צונן הוי כנתבשלו אך דעת ר"י בזה שבעינן קליפה במה שנגע בקערה והבית יוסף חלק על זה כאמור מכיון שהוי נ"ט בר נ"ט להיתרא.
ובעצם הדין בדגים שנתבשלו בקערה לדעת סמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ח) והגה"מ (מאכ"א דפוס קושטא הכ"ג ד"ה ובשלו) רבינו ירוחם (נט"ו אות כח קלז ע"ד) הוא דווקא בדיעבד ולא לכתחילה אולם הבית יוסף נקט בשם ספר התרומה (מפתחות סי' סא) שהוא אף לכתחילה. אך דעת דרכי משה (סי' עה אות ב) שכל מה שיש להקל אף לכתחילה הוא דווקא בדגים שעלו בקערה אבל בדגים שנתבשלו יש להחמיר לכתחילה אף בבישול ובדיעבד יש להקל אף בצלי, עכ"ד.
והנה להלכה נראה מדברי השו"ע (סי' צה ס"א) שהתיר דווקא בדיעבד שנקט לשון דיעבד וז"ל שם, דגים שנתבשלו או שנצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה שאין שום שומן דבוק בהם מותר לאוכלם בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא ואם לא היתה רחוצה יפה אם יש בממש שעל פי הקדירה יותר מאחד בשישים בדגים אסור לאוכלם בכותח. ובס"ב כתב וז"ל, ביצה שנתבשלה במים בקדירה חולבת מותר לתת אותה בתוך התרנגולת אפילו לכתחילה אבל אם נתבשלה בקדירה עם בשר ואפילו בקליפה אסור לאכלה בכותח, ע"כ. וברמ"א נראה שנקט כדבריו בדרכי משה שאסר לכתחילה וזה לשונו שם: ויש מחמירים בצלייה ובישול לאסור נותן עם בר נותן טעם והמנהג לאסור לכתחילה ובדיעבד מותר בכל ענין, ודווקא לאכול עם חלב והבשר עצמו אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחילה וכן נהגו וכן אם לא נתבשלו או נצלו תחילה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב עצמו וכן להיפך וכן אם היה הכלי שנתבשלו או נצלו בו לפגם, שלא היה בן יומו, נוהגין היתר לכתחלה לאכלו עם המין השני וכל זה כשהמאכל אינו דבר חריף, אבל אם היה דבר חריף, כגון שבשלו דברים חריפים בכלי של בשר, אפילו אינו בן יומו, או שדכו תבלין במדוך של בשר, אם אכלו בחלב, אוסר אפילו בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם ומכל מקום לא מקרי מאכל דבר חריף משום מעט תבלין שבו, רק אם כולו הוא דבר חריף. ורובו ככולו, עכ"ל. בסיכום הדברים לדעת השו"ע דגים שאכלו בקערה מותר לאכלם בכותח מכיון שהוי נותן טעם בר נותן טעם להיתרא, כלומר הבשר בקערה והקערה בדגים, אולם בש"ך (סק"ג) סייג דברי השו"ע שמודה שלכתחילה אסור לבשלן בקדירה של בשר כדי לאוכלן בכותח וכל התירו הוא דווקא דיעבד. ועיין בזבחי צדק (סי' צה אות ב) שכתב, שאע"פ שהשו"ע בבדק הבית דחה דברי רבינו ירוחם, וכתב שמותר לבשל הדגים לכתחלה בכלי של בשר על מנת לאכלן בכותח, מ"מ כיון שהשו"ע כתב דגים שנתבשלו או שנצלו בקדרה של בשר מותר לאוכלם בכותח, משמע שלא התיר אלא בדיעבד, דאי לא תימא הכי היה לשו"ע לבאר זאת והביא את דבריו של היד מלאכי בשם הכנה"ג, שהש"ע חיברו מרן רבי יוסף קארו אחר הבדק הבית, וכן הסכים החיד"א בשם הגדולים, משמע שהשו"ע חזר בו וס"ל להחמיר. ע"כ. וכן כתב בכף החיים (סי' צה סק"א) שדברי השו"ע אינם אלא דיעבד כלשונו 'דגים שנתבשלו', וכן כתב הפרי חדש (שם סק"א) ובבית לחם יהודה (שם אות ג) ובכריתי ופליתי (שם אות א) וציין לסתירה מדברי השו"ע מבדק הבית שם נוקט להתיר אף לכתחילה וכתב שמוכרחים לומר שחזר בו מבדק הבית, וכן כתבו היד מלאכי (כללי השו"ע אות טו) והחיד"א (שם הגדולים מע' ספרים אות עה שבאות ש), וכל זה לשו"ע אולם הרמ"א החמיר בדגים שנתבשלו לכתחילה לאוכלן בכותח והתיר בדיעבד. וסברתו שס"ל כריב"ן שמתיר רק בעלו ובנתבשלו אוסר, אולם בדיעבד אם נתנן כבר בכותח מותר לאוכלן, עכ"ד. ואם עבר ובישל במזיד כתב הכה"ח (שם סק"ה) שלא קנסינן ליה דלא כמנחת כהן ח"א פי"ב, ע"כ. ואם שניהם חמין כתב הש"ך (שם סק"ו) וכן הט"ז שהוי כנצלו ויש לאסור, ודעת הרש"ל שהובא בש"ך (סק"ד) שנצלו אסור אפילו דיעבד כלומר אף אם נתנן בכותח שרק בטעם שלישי התירו וגם זה דווקא בנתבשלו, עכ"ד. ועיין בחכמת אדם (סי' מח אות ב) שמתיר את המאכל בדיעבד אף בניצלו. (ועיין בפמ"ג בשפ"ד שם שאם קולף את הדגים מותר לאוכלם בכותח, וכן כתב שם שבנצלו זהו דווקא בשהו יותר משיעור בישול כמאכל בן דורסאי או בחצי בישול, עכ"ד) ואם רק הדגים או הקערה חמה דעת הרמ"א שמותר לאוכלן עם החלב עצמו, ובדעת סמ"ק נחלקו הט"ז וב"י לקמן אם מותר לאוכלו לכתחילה עם חלב. והבית יוסף כתב ששניהם חמין אסור אף דיעבד אם היה בלי רוטב שברוטב הוי כנתבשלו שהתיר אף לכתחילה בזה, אך דעת האחרונים שהשו"ע אסר לכתחילה כמו שביארנו לעיל. והנה בדברי הרמ"א כתב הט"ז (סק"ד) שהם כדברי סה"ת שהובא בשו"ע בקטניות שבישל בקדירה חולבת שמותר לכתחילה לערותן בקדירה של בשר בת יומא, ממילא לדידן שאנו מחמירין בבישול אפשר לסמוך על דעת סה"ת בעלו, עכ"ד. והנה אף לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה כתב הט"ז שם שמשמע מהב"י בשם הסמ"ק שאסור כגון ליתן דגים שנתבשלו בכלי של בשר בקדירה של חלב, ובזה מיקל רמ"א יותר מהבית יוסף והסמ"ק והתיר בזה אף לכתחילה וכן בכלי שאינו בן יומו וכתב שהסומך על הרמ"א לא הפסיד, עכ"ד. ובש"ך (סק"ה) כתב שכל זה שלא ע"י עירוי אבל על ידי עירוי דעת רמ"א בס"ג שהכלי נאסר ודוחק לומר שרק המאכל מותר והכלי אסור, עכ"ד. אולם דעת הב"ח שדעת רמ"א להתיר גם ע"י עירוי אך לדינא דעת הש"ך בס"ג כהתורת חטאת שאם עירה מכלי ראשון בשרי על כלי חלבי מותר בהפסד מרובה או לצורך. ובש"ך (שם) הוסיף שכל קולת השו"ע היא באופן שאין שומן דבוק בהן אבל אם יש שומן דבוק בעינן שישים נגד השומן, ובאופן שלא יודעים אם היה שומן דבוק סמכינן על כך שסתם כלים נקיים שכל מה שאמרינן שסתם כלים אינם נקיים הוא דווקא בהדחה (ועיין בפמ"ג שפ"ד שם שאף בסכין אמרינן כן), עכ"ד. והנה נראה שלגבי הכלים עצמם כפי שנראה מדברי הפוסקים סגי בהדחה משום שהאיסור הוא רק איסור טעם ולא איסור בעין.
אם לא נגעה הכף בקדירה
אף בקדירה בת יומא כתבו הבן איש חי (קורח ש"ש אות יז) והחכמת אדם (כלל מח אות ו) שאם לא נגעה הכף בגוף הקדירה אלא רק במאכל אף אם אין במאכל שישים כנגד הכף הכל מותר מטעם נ"ט בר נ"ט להיתר.
אם המחבת אינה בת יומא
דעת הרמ"א (לעיל) שתלוי בזה אם אינו חריף וכגון דגים מותר אף לכתחילה לאוכלן עם כותח אבל אם המאכל הוא דבר חריף אסור אף דיעבד אם אין שישים כנגד הבשר הבלוע בהם (או החלב) ואם אינו ידוע כמה בלע צריך שישים כנגד כל התבלין שחריפות המאכל משוי למאכל (לא לקדירה) כאילו האיסור בעין ולא שייך לומר בזה כל שהוא לטעמא עביד לא בטיל כיון שאינו אסור מחמת עצמו. אולם הט"ז (סק"ד) כתב בשם רש"ל שגם באינו חריף ואינו בן יומו אסור לכתחילה שכל נ"ט טעם לפגם אסור לכתחילה אך כתב שמודה הרש"ל שאם תחבו כף של בשר שאינו בן יומו מותר לאוכלו בחלב שלא החמירו בתחיבת כף שהוא דבר מועט ובאקראי ויש לסמוך על הרוב שהכף נקי, עכ"ד. והנה בזה שהמאכל חריף אף השו"ע יודה לאסור, כפי שציין בזה הכה"ח (ס"ק כט) שציין לדבריו בריש סי' צו שם פוסק השו"ע (ס"א) שבדבר חריף הוי כאיסור בעין וצריך לכל הפחות ליטול מהם כדי נטילת מקום האיסור (שבדבר האוסר מצד חריפות אסור רק כדי נטילה, ש"ך שם סק"ד וכ"כ הכה"ח שם סק"ד), ואם לא נטל צריך שישים כנגד מקום נגיעת האיסור (ולא כדי נטילת מקום שהוא יותר מכך משום שאינו ידוע, ש"ך שם סק"ז וכה"ח ס"ק טז), והכה"ח (שם סק"א) כתב שבדבר חריף מוסכם לכל הפוסקים שהוי כאיסור בעין ולא דמי לשאר נ"ט בר נ"ט להיתרא. אולם דעת הרמ"א שם שבדבר חריף לכתחילה צריך שישים כנגד כולו ובדיעבד סגי בשישים כנגד מקום נגיעת האיסור.
ובעצם הדין של מחבת שאינה בת יומא חלבית שבישלו בה מאכל פרווה, דעת הרמ"א לעיל שלצורך מותר לאוכלו עם חלב אבל לכתחילה אין לבשלו ע"מ לאוכלו עם חלב. ועיין בגר"א (שם סק"י) שכתב להתיר אף לכתחילה. והנה הכה"ח (סי' צה סק"ג) כתב בשם הבית דוד (חיו"ד סי' מב) שבזה הוי תרתי לטיבותא שהוי נ"ט לפגם ונ"ט בר נ"ט להיתרא ומותר לכתחילה לחמם מים כדי לאפות הפת. ואף שהדבר משה החמיר בזה מכל מקום יש לסמוך על דעת הפוסקים שמתירין לכתחילה בנתבשלו וכן כתב הזבחי צדק (שם אות ד) עכ"ד.
דין הכלים
לענין הכלי באופן עקרוני כלי עץ נחשב לכלי שבולע איסור ובוודאי שאם בולע ישירות (כגון שבולע מחום של כלי ראשון של יס"ב) איסור צריך הגעלה, וזאת כפי שמבואר בשו"ע (או"ח סי' תנא ס"ח) ז"ל, אחד כלי עץ ואחד כלי אבן ואחד כלי מתכת דינם להכשירם בהגעלה, עכ"ל. ובמשנ"ב (ס"ק נו) הביא בשם הט"ז שבאופן שהכלי אינו חלק ויש בו חריצים אינו מועיל לו הגעלה (מורי הוראה מייעצים לנקות היטב עם נייר זכוכית וכדומה), אולם כל זה דווקא כאשר יש איסור בעין כגון מאכל חריף המובא לעיל שאיסורו נחשב כאיסור בעין, אבל כאשר אין איסור בעין אלא רק נ"ט בר נ"ט כגון בנידו"ד במאכל פרווה שאינו חריף אם אינה בת יומא מותר לכתחילה בלא הגעלה (רצוי לשטוף תמיד קודם מחשש שיהיו שאריות מאכל כדלעיל).
העולה לדינא,
א. בישול מאכל פרווה בכלי חלבי בן יומו – בין לאשכנזים ובין לספרדים לכתחילה אסור לבשלו ע"מ לאוכלו עם בשרי, ובדיעבד אם כבר בישל המאכל מותר, ואם הכלי אינו נקי שיש בו שאריות חלב המאכל אסור לכתחילה. במקרה הצורך כשרוצים להשתמש בו לבשרי ידיחו היטב עם מים וסבון את הכף והמחבת. בישול מאכל פרווה בכלי חלבי שאינו בן יומו – אף לרמ"א מותר בדיעבד.
ב. אפילו בקדירה בת יומא באופן שלא נגעה הכף בדפנות המחבת החלבית או בגוף הקדירה ודפנותיה מותר אף כשאין שישים כנגד האיסור.
ג. מאכל פרווה חריף בכלי חלבי שאינו בן יומו – לכולי עלמא יש לאסור לספרדים יש לאסור כדי נטילת מקום, ולאשכנזים לכתחילה צריך שישים כנגד כולו ובדיעבד סגי בשישים כנגד מקום נגיעת האיסור. דין הכלי- כלי עץ צריך הגעלה במקרה הזה בתנאי שהוא חלק ואם יש בו חריצים ינקה את החריצים היטב ורק לאחר מכן יוכל להשתמש בו לבשרי.
ד. רצוי תמיד להיזהר בהפרדת הכלים בשרי חלבי ופרווה שלא יבוא לידי מכשול.