שאלה
צעירה שגרה בבית ההורים.ומתארת מסכת חיים קשה ואלימה, מצד האב מאז היותה קטנה ועד עצם היום הזה. אלימות שבאה לידי ביטוי, הן כלפיה והן כלפי בני משפחה אחרים. האלימות על שלל צורותיה: פיזית, רגשית, מילולית.
ישנו חשד סביר להניח שקיימת גם אלימות מינית, לא ברור אם ע"י האב או האח (בברור). מתחבטת באם היא חייבת במצות "כיבוד אב"?
תשובה
א. באופן שיש אב בעל מידות רעות שגורם צער לבת אין לה חיוב מצד הדין לכבדו, אך יש להמנע מצער האב ככל הניתן.
ב. כיון שנראה מדברי השואל שישנה פגיעה בגוף ובפרט בהיבט הנפשי שכפי המתואר ננקט כלפי הנערה אלימות נפשית, מילולית, ופיזית, נחשב הדבר לפיקוח נפש מבחינה הלכתית יש לגורמי הרווחה להתערב באופן להציל את נפש הנערה ולצמצם את הנזק ככל האפשר ואין להם לחוש לצער האב וכל שכן לכבודו, ויפה שעה אחת קודם.
ג. אפילו אם ישנו ספק לפגיעה נפשית\ מילולית\ פיזית, אין להתחשב בכבוד האב או בציעורו כלל.
מקורות
נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך" (שמות כ, יב).
ובחשיבות מצות כיבוד אב ואם הובא בגמ' קידושין (ל:): תנו רבנן שלושה שותפין באדם הקב"ה אביו ואימו בזמן שמכבד אדם את אביו ואת אימו אומר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי בניהם וכבדוני ובזמן שמצער אביו ואמו אומר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי בניהם שאלמלא דרתי בניהם ציערוני, ע"כ. ובחיי אדם (כלל סז ס"א וס"ב) הובא שאחד מטעמי המצוה משום פרעון חוב שחייב אדם בכבוד אביו ואימו על הטובה שגמלוהו. עוד כתב שהאומרים שמדרך הטבע הוא שאב חס על בנו וא"צ לכבדו על זה אמרו חז"ל (מדרש שמואל) כל הכופר בטובתו של חברו ככופר בטובתו של מקום שמחשבה זו מביאתו לחשוב כן גם על הקב"ה שאינו חומל על מעשה ידיו, והאומר כן כופר בליבו, עכ"ד. וכן הובא בברייתא בקידושין (שם) תנו רבנן נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר איש אמו ואביו תיראו, ונאמר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום וכו', ע"כ. וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמ ס"א) ז"ל, צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואימו ובמוראם, ע"כ. והרמ"א כתב: ומכל מקום אין בי"ד כופין על מצות כבוד אב ואם דהוה ליה מצות עשה שמתן שכרה בצידה שאין בי"ד כופין עליה, ע"כ.
גדר המצוה
בגמ' קידושין (לא:) הובא: איזהו כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא, ע"כ. וכן הובא ברמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ג) ובטור (יו"ד סי' רמ) כתב רק מאכילו ומשקהו ולא הזכיר שאר דברים ובשו"ע (שם ד) כתב וז"ל, איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו מלביש ומכסה מכניס ומוציא ויתננו לו בסבר פנים יפות שאפי' מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות נענש עליו, עכ"ל.
אב רשע
בגמ' יבמות (כב.) הובאה משנה: 'מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית'. והגמ' שואלת מה בא לרבות 'מכל מקום' ומתרצת הגמ' שבא לרבות ממזר. ושואלת הגמ' מדוע חייב על מכתו ועל קללתו הרי נאמר שנאמר כאן 'ונשיא בעמך לא תאור' (שמות כב, כז) וזה דווקא בעושה מעשה עמך, ותירצה הגמ' שמדובר כשעשה תשובה, עכ"ד. ברי"ף (ה.) וברא"ש (יבמות סי' ג) שאין כוונת הגמ' אלא לענין חיובא ולא לענין איסורא שיש איסור להלקות את אביו רשע אף כשלא עשה תשובה, וזה נאמר בכל אב למעט 'מסית ומדיח שהרי אמרה תורה (דברים יג, ט) 'לא תחמול ולא תכסה עליו', עכ"ד. יוצא מדבריהם שיש חיוב לכבד אב אפילו אם הוא רשע, וכך נפסק ברמב"ם (פ"ו מהל' ממרים הי"א) ובשו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' יח) ז"ל, ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו ואפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו, ע"כ. אולם דעת הטור (סי' רמ) וכן כתבו הגהות מימון (פ"ו אות ז) בשם סה"מ (עשין קיב, קיג) שאין חיוב לכבד אב רשע, והביא ראיה לזה מדברי הגמ' (בבא קמא קיב, א) הניח להם אביהם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, ומקשה הגמ' והרי אב כזה אינו בכלל עושה מעשה עמך ולכאורה אין חיוב לכבדו, ומתרצת הגמ' שמדובר כשעשה תשובה, משמע כל זמן שלא עשה תשובה אין חיוב לכבדו. וכן נפסק ברמ"א (סי' רמ סי"ח בהגה) ז"ל, ויש אומרים דאינו מחוייב לכבד אביו רשע אלא אם כן עשה תשובה, ע"כ.
להלכה, כתבו גדולי הפוסקים שאף אם אביו רשע ישנו חיוב לכבדו משום שהוא ספק דאורייתא לחומרא, כן כתבו הב"ח (סי' רמ) וכן משמע מדברי החיי אדם (כלל ס"ז סעי' יח) שהביא דעת השו"ע בסתמא. וכן כתב בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קעא) וכן כתב הבן איש חי (ש"ב שופטים אות יט). אולם בערוך השולחן (יו"ד סי' רמ סעי' לט) כתב שהעיקר כדברי הרמ"א וכן כתבו רוב הפוסקים.
ויש לצדד שאף לדעת הרמ"א כתב הפתחי תשובה (שם סקט"ו) בשם הפנ"י (ב"ק צד, ב בתוד"ה בימי) שדווקא ברשע כזה שעבר בקביעות על עבירות לתאבון אבל באקראי גם לרמ"א יש חיוב לכבדו.
ונשאלת השאלה מדוע לא נחשוש שעשה תשובה לדעת הרמ"א, וכתב הנחלת צבי (הגהות השו"ע שם) שאין חוששים לזה אלא במקום שיש רגלים לדבר כגון שאומר 'הרי אני צדיק גמור' וכדו' אבל כל שאין שום הוכחה לכך לא חוששים לזה, כמובא בבית שמואל (אבעה"ז סי' מב ס"ק כב) עכ"ד. וכך יש להתייחס לכל מקרה של אב רשע שאף אם נאמר שאולי חזר בתשובה הספק אינו מועיל לפטור ממצוות כיבוד לדעת רמ"א. אולם לשו"ע בכל אופן חייב לכבדו כמשנ"ת.
ציעור אב רשע
ובט"ז (שם סקי"ז) שכל דברי הרמ"א אמורים לענין כיבוד אך לצערו או לבזותו אסור. (ולשו"ע אף לכבדו מחוייב אף אם הוא רשע) ובמשנה למלך (מלוה ולוה פ"ד ה"ד) כתב שכל האיסור לבזותו הוא דוקא בקום ועשה ולא בשב ואל תעשה, כלומר שאינו מחויב למנוע בזיונו. (ובענין החילונים של זמננו זהו נידון רחב בפוסקים אם יש חיוב לבניהם שחזרו בתשובה לכבדם, והשאלה תלויה באם נחשבים כתינוקות כנשבו, עיין בחזו"א (יו"ד סי' ב אות כב) שכתב שדינם כתינוקות כנשבו ונחשבים כאנוסים, ויש לכבדם ולקרבם ובפרט שפעמים ע"י הכיבוד יחזרו בתשובה, עכ"ד. וכן כתבו בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' יז) ובספר מנחת שלמה (יו"ד סי' לה) אולם בחילונים שמצויים בזמננו כתב בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' פב ענף יד) שאם הם כופרים בעיקר רח"ל, או שהם מחללי שבתות בפהרסיא, אין חיוב לכבדם שאינם בכלל תינוקות שנשבו, עכ"ד. אולם בספר תשובות והנהגות (ח"א סי' תקכח) כתב שעכ"פ ישנו חיוב בסיסי לכבדם גם באופנים אלו שלא יצא חילול ה' ח"ו שיאמרו ששמירת תומ"צ גורמת לחוסר בכיבוד הורים, עכ"ד).
ויש להדגיש שיש חילוק גמור בין אב רשע בעבירות לתאבון לבין רשע להכעיס כמסית ומדיח שאין חיוב לכבדו כמבואר לעיל בדברי הפוסקים לעיל, שבזה אף לשו"ע שכתב שיש חיוב גמור לכבד אב רשע, אין חיוב לכבד אב שמסית ומדיח את בנו מאמונת ה' וכן המכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו אין חיוב לכבדו. וכן כתב בספר ראשון לציון (סי' רמ סי"ח) לרבי חיים בן עטר זצ"ל וכן בספרו אור החיים עה"ת (ויקרא יט, ג) שבאדם כזה אף אסור לכבדו שעליהם אמר דוד ע"ה (תהילים קלט, כא) 'הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט'.
אב שהוא רשע גמור
ובפוסקים נידונת השאלה באיזה רמת רשעות מדובר לדעת השו"ע שאעפ"כ יש לכבדו האם הכוונה גם באב רשע גמור ובעל עבירות גדול, דעת הראשון לציון (סי' רמא סעי' עד) שבזה גם לדעת השו"ע אין חיוב לכבדו שכל החיוב לכבד אב הוא דווקא באב כזה שהרשיע פעם אחת ושב מחטאו, אולם ברשע שאינו שב מחטאו אין חיוב לכבדו, והוכיח כן שהרי דעת השו"ע כהרמב"ם ודעת הרמב"ם מפורשת (בפ"ו מהל' ממרים הי"א) שדוקא ברשע שאינו שב מחטאו אסור להכותם ולקללם, עכ"ד. אולם דעת הברכי יוסף (סי' רמא סק"ג) חולק וכתב שאף באף רשע גמור שאינו שב מחטאו יש חיוב לכבדו לדעת השו"ע, שהרי מצאנו אצל אברהם שעזב את תרח אביו שאמר לו הקב"ה 'לך לך' לך אני פוטר מכיבוד ב ואם ואיני פוטר לאחר, משמע שכל בן לאב חייב בכיבודו, עכ"ד.
במקום צער
כתבו הפוסקים שאם היו הוריו בעלי מידות רעות ומצערים אותו יותר מדאי אינו חייב בכבודם, כך כתב בפסקי ריא"ז (קידושין פ"א ה"ח אות יב, הובא בשלטי גיבורים שם) שבאופן הזה יישמט הבן מהם וילך למקום אחר כדי שלא יכשל בזלזול בכבודם, שמצד הדין אינו חייב באופן הזה לכבדם, עכ"ד. ובספר חסידים (סי' שמג) כתב, שבאב ואם שכאשר נמצאים יחד באים לידי קטטה מוטב שיפרדו, עכ"ד. וכן מצאנו לענין אב שיכור שנוהג במידות רעות כלפי בניו כפי שכתב בערוך השולחן (יו"ד סימן רמ סעי' לג) ז"ל בתו"ד: ומשמע בגמ' [ב"ק צ"ד ב] דאם אביו רשע אינו חייב בכבודו ע"ש ואם אינו רשע רק שמתנהג במדות רעות ושנוי לבריות וכן אם היה שכור טוב שיתרחק א"ע ממנו ובמדרש ויקרא [פרשה י"ב] מביא מעשה בשכור אחד מה שעשו לו בניו ע"ש, עכ"ל. המבואר מכל האמור שבאב כזה רע מעללים שמצער את בניו אין חיוב לכבדו. אך יש להדגיש כפי שהובא לעיל (ענף 'ציעור אב רשע') למרות שאין חיוב לכבדו יש להקפיד שלא לצערו.
מממון הבן
נחלקו הראשונים אם יש חיוב לבן לכבד את האב ממונו של בן, דעת הטור (סי' רמ) בשם ר"י שאין חיוב לבן לכבדו משלו, אולם דעת הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ז) שיש חיוב לכבדו אפילו משלו, וכן כתב השו"ע (סי' רמ ס"ח) ז"ל, עד היכן כיבוד אב ואם אפילו נטלו כיס של זהובין שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק, ע"כ. אולם הרמ"א הביא דעת הטור בשם ר"י שאין לכבדו משלו, וכתב שאין חילוק בזה בין כיבוד לציעור אביו, והביא דעת הרמ"ה שכל הדין שיש לכבדו הוא דווקא אם השליך ארנקו לים, אבל קודם לכן אין חיוב לכבדו ויכול למונעו מכך, והוסיף הרמ"א שכל הדין שאין לכבדו הוא דווקא במקום שיש חסרון כיס ולא במניעת רווח בעלמא, עכ"ד (ועיין בלח"מ על הרמב"ם, שם שרצה להסביר את דעת הרמב"ם כדעת הרמ"ה שכל דבריו שיש חיוב לכבדו מיירי אחר שהשליך ארנקו כבר). וכן כתב השו"ע (שם ס"ה) ז"ל, זה שמאכילו ומשקהו משל אב ואם אם יש לו ואם אין לאב ויש לבן כופין אותו וזן אביו כפי מה שהוא יכול ואם אין לבן אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל את אביו, (ורמ"א כתב שמחוייב לתת לאביו בזה רק כמו שמחוייב לצדקה, אך אין לפרנס אביו ממעות צדקה שלו שתבוא לו מארה ח"ו) אבל חייב לכבדו בגופו אע"פ שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים ודוקא דאית לבן מזונות לאיתזוני ההוא יומא אבל אי לית ליה לא מחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים, עכ"ל. ודין זה נלמד מהגמ' קידושין (לב, א) שהוקש כיבוד אב ואם לכיבוד ה' שנאמר 'כבד את ה' מהונך', משמע שאף אם יש לבן הפסד של ביטול מלאכה חייב בכבוד אביו. ובטעם הדבר שאינו חייב לכבד אביו אם אין לו מזונות לאותו יום כתב רבינו ירוחם (נתיב א ח"ד) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תרסג) שאם אין לבן מזונות אותו יום חייו קודמים לחיי אביו, כמאמר חז"ל (בבא מציעא לג, א), עכ"ד. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קיא) כתב, שאף לענין מלאכות המזדמנות אם יש לו מזונות לאותו יום אינו חייב לבטל ממלאכתו עד יהיה לו מזונות לשלושים יום, עכ"ד. אולם במניעת רווח בלבד יש חיוב לכבדו כמו שהבאנו לעיל בדברי הרמ"א.
במקום הפסד ממון
אולם כשיש הפסד ממשי לבן כגון שיש חשש אמיתי כגון שיהיה היזק לעבודתו בשל כך וכדומה, אין חיוב לכבדו באופן זה, כפי שמובא בהגהות בית מאיר (קידושין לב, א) שכתב שכך עולה מדברי התוס' (שם ד"ה ר' יהודה). ועיין בספר אבני זכרון (עמ' שיא) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שרק באופן שההפסד הוא גדול אין לבן להתעסק בכבוד אביו בשביל זה, אבל אם ההפסד הוא קטן מחוייב להפסיד ממונו ולהתעסק בכבוד אביו, עכ"ד. וכן כתב הגר"מ פיינשטין (דברות משה סי' נ הע' כא) והגר"נ קרליץ (חוט שני סי' רמ סק"ט) שאם יש חשש שיפטרו את הבן ממשרתו בשל כך אינו מחוייב לכבד את אביו.
כשאינו צריך לבן
בהגהות מצפה איתן (קידושין שם) כתב שאף במקום שהאב אינו צריך לבן שישמשנו ואומר לו שיתבטל ממלאכתו בלא סיבה אפי' במקום שיש חשש מניעת רווח בלבד (שלדעת הרמ"א לעיל חייב בזה) אין הבן צריך לשמוע בקול אביו, עכ"ד.
מכה בנו גדול
כתב השו"ע (יו"ד סי' רמ ס"כ) ז"ל, המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), עכ"ל ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כא כ"ב שנה או כ"ד שנה, ע"כ.
מקור האיסור הוא מדברי הגמ' (מו"ק יז, א) בשפחתו של רבי שראתה אדם מכה את בנו גדול, אמרה יהא אותו אדם בנידוי שעבר על 'לפני עיור לא תתן מכשול' דתניא ולפני עיור לא תתן מכשול בבנו הגדול הכתוב מדבר, ע"כ. ובעיון יעקב (בספר עין יעקב שם) כתב שהוא הדין בביתו גדולה שאין להכותה מטעם זה.
וכתב הש"ך (סקכ"א) שיש אומרים עד כ"ב שנה וי"א עד כ"ד, עכ"ד. אולם בריטב"א (מו"ק יז, א) כתב שהכל לפי טבעו ואין הכוונה גדול ממש ואפי' אינו בר מצוה ומה שנקט גדול שבדרך כלל החשש של לפני עיור הוא בגדול, עכ"ד. וכן כתב בחיי אדם (סי' סז סכ"ב) שהכל לפי טבע הבן ואפי' פחות מכ"ד מנדין משום לפני עיור, עכ"ד. וכן כתב קיצוש"ע (סי' קמג סי"ח) שהכל לפי טבע הבן כל שיש חשש שיתריס נגדו, אסור להכותו, עכ"ד.
חינוך נוקשה
בהלכה מובא שאסור להכביד עולו על בניו יותר מדאי כמו שמובא ברמב"ם (ממרים פ"ו ה"ח) ובשו"ע (סי' רמ סי"ט) ז"ל, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, עכ"ל. ועי' בכסף משנה (שם) שהביא מקור דבר זה מדין מכה בנו גדול שעובר בלפני עור, כמובא ברמב"ם שם ה"ט. ובספר חסידים (סי' תקסה) כתב: איש אמו ואביו תיראו כו' שהאם והאב בכלל תיראו, שלא יכעיסו את הבן כ"כ שלא יוכל להתאפק וימרוד בהם, ע"כ. ובפלא יועץ (ערך מורא) הביא שאסור להכביד עולו אף בציווי על בניו, עכ"ד. ובספר מעם לועז (פרשת יתרו) כתב שאין ראוי בבן גדול לביישו ולנהוג עימו קשות.
בפרט בדורנו אנו שחוות דעתם של רוב המחנכים שיש להעדיף חינוך בדרך רכה ודרך קשה יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך אצל הילדים או הנערים, כפי שמובא בזה בדבריו של הרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור ח"א עמ' רס – רסא): 'אסור להאדם להטיל אימה יתרה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על רוב מורא (גיטין ו, ב), אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא, כשהילדים עוד רכים על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם פן ח"ו מהתקבץ רשמים שליליים מרוב פחד והטלת אימה יתירה בבית יבעטו בהוריהם וילכו לדרכם. הכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא: "אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמור רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר [בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכו'] צריך למימרנהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה', דברים שלא נאמרו בשקט וסבלנות אינם מתקבלים א אם לשמוע צעקת האב נחפזים לעשות כדבריו בל ישלה האב את עצמו לחשוב כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית ומתמדת אך ורק ב'ניחותא' יכולים לחנך ובשקט וסבלנות ואל תבוא הבהילות והרוגזה במלאכת ה' – חכמת החינוך, ע"כ.
פגיעה בנפש
והנה בהלכה מצאנו שאף עוברים על איסורי דאורייתא להציל נפשו של אדם וחולי נפש יש בו סכנה, ואדם שחווה טראומה או נזק שיכול לגרום לכך שיכול להגיע לחולי נפש ובלא טיפול מיידי יש חשש אמיתי שיגיע למחלות נפש מכך שיגרמו לו לנזק בלתי הפיך בעתיד, ומצאנו שחולי נפשי נחשב בהלכה לחולי שיש להתייחס אליו כחולי לכל דבר וודאי שדוחה כל מצוות שבתורה ובוודאי מצוות כיבוד אב, כפי שמובא בגמ' (יומא פ"ג ע"א) "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיא בן חרש מתיר". ומפרשים בהמשך הגמ' "דנכית ליה מיית" שמדובר בסכנת נפש שישתטה האדם מחמת הנשיכה ולא נזק גופני, ובזה נחלקו בגמ' חכמים ור' מתיא אם אכילת חצר הכבד שלו נחשבת כרפואה גמורה. אולם כולם מודים שבמקום דהוי רפואה גמורה משרא שרי גם באיסור תורה. גמרא נוספת בזה הוא מה שמובא ביומא (פ"ד ע"ב) "ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו.. ואע"ג דקא מיכוון למתבר בשיפי". משמע שאף במקום שמתכוון למלאכה מותר בשבת לשבור דלת, בכדי להציל נפשו של תינוק. וכך הוכיחו להלכה כמה פוסקים מדברי הגמ' הנז' שחולי נפשי נחשב כחולי ממש כך הובא פרי הארץ (ח"ג יו"ד סי"ב), ובט"ז (יו"ד סו"ס פ"ד) בשם רש"ל מתשובת ר"י, וכן הובא בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' ע"ו).
ולכן אם ישנו חשש לפגיעה נפשית בנפש הנערה יש בכך פיקוח נפש ואין להתחשב בזה בדיני כיבוד אב שפיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ואף אם יש ספק סכנה יש דין פיקוח נפש שמחוייבים להציל כמו שמצאנו לענין יולדת במנשנ"ב (או"ח סי' שכ"ח סקי"ד כתב שכל שיש ספק סכנה אם ימתינו למוצ"ש מחללין עליו שבת בדאורייתא, עכ"ד. ובנשמת אברהם (ח"ד עמ' לח) הובא שאף אם יש חשש שאם ימנעו מטיפול מסויים יגיע למצב של פיקוח נפש מחוייבים להצילו, עכ"ד.
העולה לדינא
א. באופן שיש אב בעל מידות רעות שגורם צער לבת אין לה חיוב מצד הדין לכבדו, אך יש להמנע מצער האב ככל הניתן.
ב. כיון שנראה מדברי השואל שישנה פגיעה בגוף ובפרט בהיבט הנפשי שכפי המתואר ננקט כלפי הנערה אלימות נפשית, מילולית, ופיזית, נחשב הדבר לפיקוח נפש מבחינה הלכתית יש לגורמי הרווחה להתערב באופן להציל את נפש הנערה ולצמצם את הנזק ככל האפשר ואין להם לחוש לצער האב וכל שכן לכבודו, ויפה שעה אחת קודם.
ג. אפילו אם ישנו ספק לפגיעה נפשית\ מילולית\ פיזית, אין להתחשב בכבוד האב או בציעורו כלל.